חניתא אטיאס-קידר ז"ל מקיבוץ מעגן, 'האמא של החיילים', הלכה לעולמה. לבה הרחב והגדול של האשה המדהימה, שהקדישה את זמנה למען החיילים, נדם בגיל 91.
ערב ראש השנה האחרון, תש"ף, ערכנו איתה ראיון חג מיוחד, שככל הנראה היה הראיון האחרון שהעניקה לתקשורת. הוא נעשה בין ההכנות שלה לארגון ארוחת חג לחיילים.
גם בגיל 90, חניתא אטיאס־קידר לא נחה. בשבועות האחרונים היא עמלה בהכנת סדר ראש השנה ל־220 חיילים, בבית החייל בקרית שמונה. מי שנחשבת לאמא של החיילים הבודדים לא מתכוונת לתת לגיל המופלג לעצור בעדה. בראיון מיוחד היא מדברת על אהבתה למדינה, על החיבור המיוחד שלה עם קרית שמונה ועל הקשר הקרוב עם יצחק רבין, בן גוריון ומנחם בגין.
חניתא אטיאס־קידר נולדה בשנת 1930 במקנס שבמרוקו, עלתה לארץ כנערה והשתקעה בשנת 1956 בקיבוץ מעגן, שם גרה עד לפני שנה וחצי. כיום היא מתגוררת בבית לדיור מוגן 'שבת אחים' במושבה מגדל.
היא מתרפקת על מדינת ישראל בשנותיה הראשונות, בימי שלטון מפא"י, ומודאגת ממצב המדינה היום: "המדינה שגדלתי בה היתה עם הרבה התנדבות, רוח חלוציות ודאגה לזולת. זה היה עולם אחר. פעם לא היו עניים במדינה כמו היום".
איך את רואה היום את המדינה ואת מה שקורה בה?
"המדינה נפלאה. גדל דור יוצא מן הכלל. בתקופה מסוימת הייתי במשרד ראש הממשלה אצל יצחק רבין כאחראית על המחוננים, המדינה מחוננת. אני מקווה שלא יקלקלו אותה יותר מדי".
את מרוצה ממה שקורה היום בארץ?
"אני לא מרוצה כי הייתי רוצה שיהיו פחות עניים ושהעשירים יתנו יותר. יש דברים שהמוח שלי כבר לא תופס, אני לא חיה את התקופה הזאת".
למה הכוונה?
"זו לא המדינה שאני הכרתי. היום אין הבדל בין מדינת ישראל למדינות אחרות, איבדנו את הייחודיות שלנו כמדינה של מוסר, של דרך ארץ, של חלוציות ושל עזרה הדדית. מאידך אני מלאה גאווה שיש עזרה ויש יהודים טובים שעוזרים לחיילים ולנזקקים. אני חושבת שראשי הממשלה שהיו בעבר היו בעצמם עם כושר נתינה, היום יש לנו ראש ממשלה וחלק גדול מהממשלה שבאים מחתך חברתי שונה, שלעולם לא מבינים ולא יבינו את האישה עם ששת הילדים שאין להם מה לאכול".
מה צריך לקרות במדינה, לדעתך?
"לפי דעתי צריך קודם כל להחליף שלטון, ולא אכפת לי ימין או שמאל, אבל שיהיה שלטון שמושתת על חברה והבנה. שיבינו שלא יכול להיות שאמא שיש לה שלושה ילדים חיילים ובעל נכה שלא יהיה לה במה לעשות שבת. אני שמחה שיש לי גישה ישירה לשר הביטחון. התקשרתי לליברמן, הוא נשמה והוא לא מהמפלגה שלי, הוא חבר שלי והוא טיפל מיד בעניין הזה, אבל מצב כזה לא יכול להיות".
געגועים לרבין
חניתא אטיאס־קידר, כפי שאפשר להבין מהסיפור הקטן על ליברמן, היא אשה מקושרת. במשך שנים עבדה בחו"ל בשליחות המדינה, בעיקר בגיוס תרומות - תחום שהיא טובה בו.
בזכות התרומות שאספה הקימה בין השאר את בית החייל בקרית שמונה. הכל התחיל מבקשה של יצחק רבין ז"ל, שאיתו היתה בקשר מיוחד חודשים ספורים לפני הירצחו: "הייתי בשליחות בצרפת מטעם המדינה וכשחזרתי הוא שאל אותי מה אני הולכת לעשות", היא מספרת. "אמרתי לו שאני לא יודעת והוא הראה לי את מלון 'הצפון' בקרית שמונה, שהיה הרוס. הוא אמר לי, 'את רואה את החורבה הזו? אני רוצה שתעשי ממנה בית החייל'. אמרתי לו 'יצחק, מה אתה רוצה ממני?' והוא ענה לי שהוא יודע שאני אצליח לגייס את הכסף.
"כעבור שבוע ביקרה בקרית שמונה קבוצת סטודנטים צרפתים. הראיתי להם את החורבה של מלון 'הצפון' ואת החיילים הבודדים שישנים בתחנה המרכזית של 'אגד' בעיר. אמרתי להם שאני רוצה שהם יעשו מבצע ושכל אחד יביא תרומה מההורים שלו כדי שנוכל לקנות את הבית. קנינו את הבית ואחר כך גייסתי תורמים נוספים מצרפת ועשינו ממנו בית חייל מפואר. לאחר הירצחו של רבין נקרא בית החייל על שמו".
את מתגעגעת לרבין?
"מאוד. לנתינה שלו ולהבנה שלו. היו חיילים תחת חסותו של רבין בלשכתו שהוא עזר להם בסתר ובצנעה. כך גם דליה בתו. זו תקופה אחרת ועולם אחר. הכרתי גם את מנחם בגין, נסעתי אתו ועם אשתו עליזה לשווייץ והיינו שלושה שבועות יחד. לא מוצאים אנשים כאלה עכשיו, האישיות הנפלאה שלו ושלה".
כבר 24 שנים מתנדבת אטיאס־קידר ב'אגודה למען החייל'. היא המתנדבת המבוגרת ביותר בצה"ל. על הקיר בדירתה תלויות תעודות הוקרה רבות שאותן קיבלה מהרמטכ"לים השונים של צה"ל, על תרומתה לחיילים: "הם כל עולמי", היא אומרת. "חיילים בודדים קרובים מאוד ללבי. אני אומרת להם, תבכו לידי ואל תתביישו. אם הייתי יותר צעירה הם לא היו מסכימים לפתוח את לבם בפניי. הם מוכנים בגלל שאני כמו סבתא בשבילם. פעמיים בשבוע אני הולכת לבית החייל בקרית שמונה ויושבת בלובי, והם מסתובבים ויושבים מסביבי. אנחנו מפטפטים וכל אחד מספר על עצמו. הם נמשכים אליי ואני נמשכת אליהם, זה נותן לי לחיות".
עד לפני כמה שנים ערכה את ליל הסדר המרכזי לחיילים בודדים בצה"ל, ובשנים האחרונות היא מקיימת מדי שנה סעודות בראש השנה ובחגים לחיילים בבית החייל בקרית שמונה: "דאגתי גם שיקבלו מתנה לחג. לפני שנה החיילים ביקשו מטען לטלפון הנייד, וגם השנה הם ביקשו את אותה מתנה. הכל כבר מאורגן. יבואו חבר'ה שמשרתים, אוכלים ועולים בחזרה לבסיס. הכנתי להם מתנות וכיפות".
איך התחלת בפעילות ההתנדבותית שלך למען החיילים?
"זה סיפור ארוך. הפעילות למען החיילים התחילה בעקבות השליחויות הרבות שבהן הייתי עם בעלי ז"ל מטעם המדינה בהרבה מדינות באירופה ובאפריקה. כך התגלגלו החיים".
זכרונות מבן־גוריון
היא נולדה בשם 'אנט' ושינתה את שמה לחניתא בעקבות בקשתו של ראש הממשלה הראשון, דוד בן־גוריון. "זה היה אחרי שעליתי ארצה. הוא אמר לי, 'מה פתאום, מה זה אנט? את גיבורה כמו קיבוץ חניתה'. כדי שלא ייווצר בלבול ביני לבין הקיבוץ הוא יחד עם אחרים הגיעו למסקנה שיכתבו את שמי חניתא עם א'".
היא היתה נשואה פעמיים. בעלה הראשון נפטר כשהיתה בהריון ויש לה ממנו בן שחי היום באקוודור. לאחר מכן נישאה למרדכי קידר, שהיה מנהל התיכון האזורי בית ירח. לאטיאס־קידר ארבעה נכדים.
איך את מצליחה למצוא את הזמן לכל הפעילויות ההתנדבותיות שלך?
"זה מה שנותן לי לחיות. אני בת 90, אני חושבת שאני חיה ובריאה רק בזכות זה".
מאיפה הכוחות?
"מהעשייה. תעשה, יהיה לך כוח, לא תעשה, לא יהיה לך. אין יותר ניוון לאדם מאשר לא לעשות כלום".
את לא רוצה לנוח?
"לא. בקבר אפשר לנוח".
קוראים לך האמא של החיילים הבודדים.
"כן, כל אחד קורא לי מה שהוא רוצה".
איך את קוראת לעצמך?
"חניתא נודניקית. אם אני רוצה משהו, אני לא יורדת ממנו".
מה מניע אותך לתרום למדינה, ובעיקר לצבא?
"זה ענין של גנים. הוריי קלטו בביתם במרוקו את כל המסכנים שיש בעיר. זו תכונה של נתינה".
קרית שמונה, אהובתי
לאטיאס־קידר יש קשר מיוחד לעיר קריית שמונה, שבה הקימה את בית החייל. היא קיבלה את אות 'יקירת העיר' על תרומתה לקהילה, וביום העצמאות האחרון הוזמנה על ידי ראש העיר להשיא משואה בטקס הדלקת המשואות במקום.
למה קרית שמונה כל כך חשובה לך?
"בפיגוע בשנת 1974, כשמחבלים חדרו לקרית שמונה ורצחו גם ארבעה מבין ששת בני משפחת שטרית, יצחק רבין קרא לי ואמר לי 'חניתא, מהמשפחה הזו נשארו שניים, תעזרי להם ותעשי מה שאת עושה'. שיקמתי אותם ושלחתי אותם לשווייץ, שם הם שהו שישה חודשים. הוא אמר לי אחר כך שהוא רוצה שאשב בקרית שמונה, וכך התחברתי לעיר".
למה את לא גרה בעיר?
"הייתי עד היום בקיבוץ. עכשיו כשהתאלמנתי ועברתי לגור בדיור מוגן רציתי לעבור לקרית שמונה, אבל אין בה דיור מוגן".
היית רוצה לגור שם?
"מאוד. יש לי חדר בבית החייל ואני מאוד אוהבת את התושבים".
איפה את רואה את המדינה בעוד כמה שנים?
"הייתי רוצה לראות את המדינה שלנו כמדינה ייחודית ולא כשאר המדינות, אבל אני לא יכולה לנבא, אני מפחדת. זה תלוי מי המנהיגים, מי יהיו הלאה".
למה את כל כך אוהבת את המדינה?
"יש משהו אחר? אוי ואבוי לנו אם לא היתה לנו מדינה, יש כל כך הרבה אויבים לעם היהודי שהיו אוכלים אותנו חיים אם לא היתה לנו מדינה. יש לנו מדינה נהדרת ויפה, דור נפלא. יש בלבי תפילה אחת גדולה שיהיה שלום, במיוחד בגבול הצפון, שיהיה שקט ושיהיה שלום ושייתנו לגדל את הילדים כי זו מדינה נפלאה. אני מקווה לזכות לראות את השלום ומקווה - ואני לא רוצה שזה יצטייר כעניין פוליטי - שתהיה מנהיגות שתהיה יותר מתאימה לעם, ולא מעל העם מבחינה כספית וציבורית ומכל הבחינות".