בשנת 1932 עזב משה בן דרור בן ה-10 את הוריו בדרום אפריקה ועלה לארץ ישראל, אז פלשתינה. שמונה שנים אחר כך, בשנת 1941, הוא הצטרף לפלמ"ח ושירת בו ברציפות, כלוחם וכמפקד, עד תום מלחמת העצמאות. בתפקידו האחרון היה מפקד הגדוד החמישי בחטיבת הראל. למעשה, מכל מפקדי הפלמ"ח הבכירים שנלחמו להקמת המדינה הוא היחיד שנשאר בחיים. השריד האחרון משרשרת הפיקוד המיתולוגית.
היום בן דרור בן ה-99, הידוע בכינויו 'מוריס', מתגורר בעפולה כבר 35 שנה, אך עדיין חבר קיבוץ חפציבה. 80 שנה אחרי שקשר את גורלו עם הפלמ"ח הוא חזר לשנים המאתגרות של לפני הקמת המדינה, בהן לקח חלק פעיל מאוד.
דאגה למדינה
משה בן דרור נולד בדרום אפריקה בשנת 1922 לפלורה ויום טוב. בשנת 1926 נולדה אחותו נסיה ז"ל, שנפטרה בגיל 60 בחפציבה.
כשהגיע לגיל 10 עלה לבדו לארץ והתגורר בבית דודו יהודה גורודיסקי ברחובות. "ההורים החליטו לשלוח אותי לארץ. אמי היתה ציונית גדולה והמשפחה של אבי הייתה מבוססת מאוד ברחובות", סיפר, "כמעט את כל הנערות שלי עברתי בעיר רחובות. כשעברתי ללמוד בגימנסיה בלפור בתל אביב הייתי רוכב על אופניים מרחובות לתל אביב ובחזרה. כשפרץ המרד הערבי כבר נסעתי עם אוטובוס בשיירות. ההורים עלו לארץ בשנת 1938 ושכרו דירה בתל אביב ברחוב רש"י 122, מול ביתו של המשורר שאול טשרניחובסקי".
בתום לימודיו בגימנסיה בלפור בתל אביב הצטרף בן דרור לגרעין מחנות העולים כדי לקדם את ההתיישבות בארץ. "מכיוון שאני בוגר החינוך ברחובות הדעה הפוליטית שלי הייתה ימנית, אבל כשהגעתי ליגור ניתקתי את כל הקשרים שהיו לי עם החברים מהצד הימני", סיפר, "החבר הכי טוב שלי בגימנסיה היה עמיחי פאגלין, שהיה קצין המבצעים של ארגון האצ"ל. היה לנו סליק משותף בתל אביב עם אקדח קטן. חבר נוסף לכיתה היה אליהו בית צורי שהצטרף ללח"י. הוא התנקש בשנת 1944 בלורד מוין, שר המדינה הבריטי לענייני המזרח התיכון. הוא נתפס במצרים ונתלה".
מה הביא אותך לפלמ"ח?
"בשנת 1939 פרצה מלחמת העולם השנייה. הצבא הגרמני התקדם בצפון אפריקה תוך מגמה לכבוש את ארץ ישראל. היישוב היהודי בארץ נערך לפלישה הזו. במסגרת זאת הוחלט להקים ב- 15/5/1941 את הפלמ"ח שיפעל בשיטות של לוחמה זעירה. סברתי שעליי לחבר את חזוני ליישב את הארץ עם רצוני להגן על המדינה. ביולי 1941 כשכבר הייתי ביגור, יצחק שדה, שהיה מפקד הפלמ"ח, היה אז חבר הקיבוץ. יום אחד הלכתי לחדר שלו וביקשתי ממנו שיגייס אותי. הוא אמר לי בסדר וכעבור חודש הוזמנתי לקיבוץ אלונים לקורס טירונים".
קורס הטירונים באלונים נמשך שבעה ימים ויחד עם בן דרור היו עוד כ-30 צעירים מיישובים מצפון הארץ, רובם קיבוצניקים.
"עברנו בקורס אימוני רובה ורימון, ואימוני שדה (א"ש). כל האימונים היו גם ביום וגם בלילה", סיפר, "מפקד הכיתה הראשון שלי היה יצחק רבין. ליצחק היה חוש הומור דק וקצת ביישני. היה לי עוד מפקד כיתה בקורס באלונים, ששון נבות מהמושבה מצפה ליד טבריה. לששון היו חושים של חיית שדה. הוא ידע לדבר ערבית על בורייה. כאשר סיימנו את האימונים בקורס באלונים, יצאנו למטווח בקרבת קיבוץ בית אורן. המטווח היה בוואדי עמוק ומוסתר מהשלטונות. העצים הרבים בסביבת המטווח סייעו לעמעם את רעש היריות ואת פיצוצי הרימונים. היה בינינו בחור מעין חרוד בשם זרובבל גלעד.
"כאשר סיימנו את המטווח, זרובבל קרא לנו ואמר שברצונו להקריא משהו שהוא כתב. כולנו הצטופפנו סביבו. זרובבל הוציא מכיסו דף נייר והקריא שיר שכתב על הפלמ"ח. השיר מאוד מצא חן בעינינו, והתחלנו מיד לרשום אותו וללמוד אותו בעל פה. מישהו הדביק לו מנגינה רוסית של הצבא האדום, כפי שהיה נהוג בימים ההם. כולנו הצטרפנו לשיר ולמנגינה. אנחנו התלהבנו והכרזנו ששיר זה יהיה ההמנון של הפַלמ"ח. ואמנם כך היה. שיר זה נקלט מהר מאוד בכל מחנות הפלמ"ח. שנים שרו את ההמנון הזה במנגינה רוסית עד שדוד זהבי מקיבוץ נען הלחין להמנון את המנגינה הנוכחית".
נלחם בבריטים
אחרי קורס הטירונים הצטרף בן דרור לפלוגה ג' תחת פיקודו של אורי יפה. הוא עבר קורס סיירים וחבלנים במשמר העמק, קורס צלפות באקדח וקורס מפקדי כיתות (מ"כים). בסיום הקורס הצטרף בחזרה למחלקת הסיירים של הפלוגה, עם יצחק רבין מפקדה, בבסיס בעין שרה שליד נהריה. שנתיים אחר כך עברה המחלקה לקיבוץ הזורע במסגרת תכנית 'עבודה ואימונים'.
בשנת 1943 בן דרור וחבריו לגרעין ההכשרה 'חרמונים' הקימו את קיבוץ 'חמדיה', אך שנתיים לאחר מכן התפלגו חבריו ובן דרור היה מבין אלה שעברו לקיבוץ חפציבה. בפלמ"ח במסגרת פלוגה ג' השתתף בן דרור במספר רב של מסעות בצפון ובדרום.
בסוף נובמבר 1945 השתתף בן דרור לראשונה בפעילות מבצעית - פיצוץ המכ"ם במשטרת החופים הבריטית בגבעת אולגה. הרקע לפעולה היה המאבק של הבריטים כנגד עליית מעפילים לארץ.
"באותה עת הייתי מפקד מחלקת הסיירים של מטה הפלמ"ח. היינו בקיבוץ שריד. חשתי שעקב תפקידי כמפקד מחלקת הסיירים, קופחתי ביציאה לפעולות קרביות. פניתי וביקשתי שישתפו אותי במשימה זו. למרות שלא הייתי שייך, הסכימו לשתף אותי אישית בפעולה. הגעתי לכוח המשימה ממש לפני היציאה לפעולה, ולכן לא שובצתי לתפקיד פיקודי. הוטל עלי להיות אחד משני הגששים שהלכו לפני הכוח. באירוע הזה נפצעתי מרימון. לצערי הפעולה לא השיגה את מטרתה. הפיצוץ הגדול לא מוטט את הבניין. הוא גרם רק לסדקים בקירות ולחור גדול בתחתית הקיר המערבי. המכ"ם לא נפגע".
"היה בינינו בחור מעין חרוד בשם זרובבל גלעד. כאשר סיימנו את המטווח, זרובבל קרא לנו ואמר שברצונו להקריא משהו שהוא כתב. השיר מאוד מצא חן בעינינו, והכרזנו ששיר זה יהיה ההמנון של הפַלמ"ח"
על רקע החלטת ממשלת בריטניה להמשיך ליישם את מדיניות ה'ספר הלבן' לפיה היא אינה מאפשרת עלייה לארץ, אוסרת ומגרשת מגבולות הארץ מעפילים - הוקמה 'תנועת המרי העברי'. במסגרת זו אישרו לפלמ"ח לתקוף 4 משטרות בריטיות ניידות – PMF – ולהשמיד את הרכב הקרבי שלהן.
"אני פיקדתי אישית על הפגיעה בתחנת המשטרה בכפר ויתקין. הפעולה נערכה ב-22 בפברואר 1946", סיפר בן דרור, "סגני היה מולה כהן, והתלווה אליו בני מרשק המכונה 'פוליטרוק', שהצטרף כשהוא מצויד במזוודה קטנה. המשימה הוכתרה כהצלחה. לא גילו אותנו. לא ירו עלינו. פוצצנו כמה כלי רכב ואת מחסן הדלק".
בפעולת 'ליל הגשרים', שבוצעה בלילה שבין ה- 16 ל-17 ביוני 1946, נהרג נחמיה שיין ז"ל. בן דרור מונה במקומו למפקד פלוגה א', שהמטה שלה היה בקיבוץ יגור. בתאריך ה-29 ביוני 1946 פתחו הבריטים במבצע 'אגאתה', הידוע בכינויו 'השבת השחורה', שבמהלכו הם ביצעו חיפושים אחר כלי נשק וערכו מעצרים נרחבים. בן דרור נעצר ביגור.
"התעוררתי בשבת בבוקר לקול רעש והמולה. קמתי וראיתי הרבה כוחות צבא נכנסים לקיבוץ ומשתלטים עליו", שיחזר את אותה השבת, "כל החיילים היו חמושים, חלקם עם רובים מכודנים. הם דרשו מאיתנו להיכנס לבתים ולא להסתובב בחוץ. לי היה ברור שהם עומדים לערוך חיפוש בקיבוץ. הגעתי במהירות למשרד שלי, והתחלתי להשמיד כל פיסת אינפורמציה שיכולה להפליל מישהו מאיתנו. לאנשי הפלמ"ח הייתה הוראה חד משמעית שלא לשתף פעולה עם החוקרים. המידע היחיד שמותר למסור הוא: 'אני יהודי מארץ ישראל'. גם אותי לקחו לחקירה, גם אני הבהרתי שאני 'יהודי מארץ ישראל'. הובילו אותי למכלאת העצורים. אחר הצהרים הסיעו אותי ביחד עם יתר העצורים מיגור, למחנה המעצר בעתלית. אחרי שבועיים הצלחתי לברוח משם".
רקדנו ברחובות
בסביבות אמצע 1947, אחרי כמה חודשי חופשה בקיבוץ חפציבה, נקרא בן דרור לחזור לשרות פעיל. הוא התייצב במטה הפלמ"ח בתל אביב. שם נפגש עם יגאל אלון שאמר לו שהוא מתמנה לתפקיד קצין תכנון של מטה הפלמ"ח ולעוזרו של יצחק רבין.
"ההגנה והפלמ"ח באותה עת היו ממוקדים בארגון הכוח הצבאי לקראת עימות כולל עם הערבים ולקראת עזיבת הבריטים את המדינה. כמו כן עסקנו באופן רחב בפעולות ההעפלה", סיפר בן דרור, "בתקופה הזו נרשמתי למנגנון הקבוע של ההגנה וקיבלתי מספר אישי: 30726. המספר הזה היה המספר האישי שלי בצה"ל. לכל אנשי מנגנון הקבע של ההגנה הייתה קידומת של 30,000. מעניין לציין שיצחק רבין, שהוא בכיר ממני, נרשם למנגנון הקבוע של ההגנה, אחרי שאני נרשמתי, ומספרו האישי של יצחק 30743 גבוה מהמספר האישי שלי. מסתבר שאני ותיק מיצחק במנגנון הקבע של ההגנה. זה מצחיק ומבדח".
זוכר את כ"ט בנובמבר 1947?
"הייתי בתל אביב במטה הפלמ"ח. אני זוכר את הריקודים שרקדנו ברחובות. הייתה שמחה גדולה. לא חשבתי על זה שהנה פתאום הולכת לקום מדינה, זה היה כל כך ברור לי שזה מה שיהיה. לא היו לי שום ספקות שבמוקדם ובמאוחר תקום מדינה".
מה היה חלקך במבצע דני במלחמת העצמאות?
"תוכנית המבצע כללה את כיבוש הערים הערביות לוד ורמלה. לקראת סוף מאי הוקמה מפקדה מיוחדת להכנת המבצע. יגאל אלון היה מפקד המבצע, יצחק רבין היה קצין האג"ם של המבצע ואני הייתי קצין המבצעים של המבצע ועוזרם הקרוב של יגאל ושל יצחק. אחרי שכבשנו את לוד ורמלה צפיתי במראה זוועתי ומעורר חמלה. היה זה הגירוש של אלפי תושבי לוד ורמלה מבתיהם. הגירוש היה תוצאה של כיבוש הערים במלחמה.
"אלפי התושבים נדרשו לעזוב מיד את בתיהם ולנוע ברגל צפונה לכוון רמאללה הנמצאת בשליטת הלגיון הערבי. שיירות הולכי הרגל של המגורשים כיסו בצפיפות את השטח עד לקו האופק. היה זה מחזה מצמרר, כואב ובלתי אנושי. חזיתי בו עם רגשות מעורבים. מצד אחד הלב שלי מאוד נחמץ מהמראה ומהכאב הזועק לשמיים. מצד שני, היה צורך להפסיק את כל פעולות הטרור של הערבים כנגד היישובים היהודיים וכן לעצור את המצור על ירושלים. הייתה זו מלחמת אין ברירה. התמלאתי חמלה, אבל לא חרטה".
היית שותף פעיל גם בפרשת ספינת האצ"ל 'אלטנלה'. מה היה תפקידך?
"יומיים אחרי פרוץ המשבר הוזעקתי למטה הפלמ"ח בתל אביב. הוטל עלי להחליף את יצחק רבין. מסרו לי שני זחל"מים מאוישים בפלמ"חניקים מחטיבת הנגב. יצאתי מיד עם הכוח הזה, ודהרתי ברחובות תל אביב כדי לכפות את העוצר שהוכרז על העיר. בנוסף השתלטנו על המשרדים השונים של האצ"ל בעיר. את חייבי הגיוס מסרתי למשטרה הצבאית שהובילה אותם ללשכת הגיוס על מנת לחיילם לצה"ל".
את האירוע של 'אלטנלה' היה אפשר לעשות אחרת?
"כשאני מסתכל אחורה במרחק הזמן, אני שלם לגמרי עם ההתנהגות של הצבא ושל הממשלה באירוע הזה. גם בקשר לירי בתותח וגם בקשר לפירוק האצ"ל. אין לי היום מחשבות שניות שאולי היה צריך לעשות אחרת. יכול להיות שבגין היה צריך לעשות אחרת. מה שכן נעשה, נעשה בצורה החלטית ולדעתי נכונה".
מפרק את הלח"י
ב- 21 ביולי 1948, ביום הולדתו ה- 26, הזמין אותו יגאל אלון למשרדו והודיע לו כי הוא ממנה אותו למפקד הגדוד החמישי בחטיבת הראל תחת פיקודו של יוספל'ה טבנקין. "במהלך ההפוגה החזיק הגדוד במשלטים של דיר עמר, צובא, הקסטל ובית נובה. כאשר הסתיימה ההפוגה תקפנו את משלטי הלגיון הערבי בחירבת אבו לחם, כבשנו את הכפר חירבת לוז ואת הכפר קסלה ופוצצנו את בתיו", סיפר.
ב-17 בספטמבר 1948, רצחו שלושה אנשי הלח"י את שליח האו"ם, הרוזן ברנדוט. מייד לאחר הרצח יצאה פקודה מראש הממשלה הזמנית, בן גוריון, למטה הכללי של צה"ל, לחסל סופית את הלח"י בירושלים.
לכל אנשי מנגנון הקבע של ההגנה הייתה קידומת של 30,000. מעניין לציין שיצחק רבין, שהוא בכיר ממני, נרשם למנגנון הקבוע של ההגנה, אחרי שאני נרשמתי, ומספרו האישי של יצחק 30743 גבוה מהמספר האישי שלי
"מפקד חטיבת ירושלים דאז היה משה דיין ולא היו כוחות צבאיים שיכול היה להקצות לפעולה כנגד הלח"י. לאור זאת הודיעו לי שהגדוד שלי יעמוד לרשותו. המשימה שהוטלה עליי הייתה לחסל את המפקדה של הלח"י ואת יחידות הלח"י בירושלים. למחרת רצח ברנדוט התייצבתי אצל משה דיין. הוא ציין בפניי היכן ממוקמת מפקדת הלח"י בירושלים (בטלביה) והיכן נמצא המחנה הצבאי שלה (בשכונת שיח' באדר). חילקתי את הכוח לשתי זרועות: אני יצאתי בראש שתי פלוגות עם חלק מהפלוגה המסייעת לפירוק מפקדת הלח"י בטלביה, ויוסי ארז (ליברמן) יצא בראש שתי פלוגות נוספות עם חלק מהמסייעת לפירוק מחנה הלח"י בשיח' באדר. ככה פירקנו את הלח"י בירושלים".
לאחר אירוע זה הוביל בן דרור את הגדוד החמישי במבצע 'ההר' שתוצאותיו היו בעלות חשיבות רבה לירושלים ולאזור כולו.
תמיד ציוני
80 שנה חלפו מאז התגייס לפלמ"ח ובן דרור זוכר כמעט הכל לפרטי פרטים. בימים אלה הוא גם כותב ספר זיכרונות שיסכם את פועלו למען הקמת המדינה.
גם היום אתה מגדיר את עצמך ציוני?
"באישיות שלי, בחינוך שלי ובעבר שלי כולי מכור לדברים שמוגדרים כציוניים. בשביל לחיות טוב במדינה צריך להיות מוכן למות בשבילה. אני מוכן להקדיש את מה שיש לי, אם זה יכול לסייע. אם יהיה איום קיומי על ישראל אעשה את הכול כדי שנוכל להתמודד עם האיום הזה. אני אוהב את המדינה ואני שלם עם המדינה גם כשאני לא חושב עליה".
מה חשבת אז על הבריטים?
"אני נתין בריטי כי נולדתי בדרום אפריקה. החינוך הכי בסיסי שלי הוא אנגלי. כשהתחלתי להבין שהמנדט הבריטי מתנכל ליהודים עם ספר לבן וחוקי קרקעות החלטתי, אז כילד בן 11, שאני לא חוזר לדרום אפריקה ואני נשתל פה בארץ. גם החלטתי לא לדבר יותר אנגלית. בזמן הפעילות בפלמ"ח לא חשבתי הרבה על הבריטים, חשבתי עליהם כגורם עוין שצריך להיזהר ממנו כי אחרת הייתי נכנס לכלבוש (לכלא). זו תקופה שבה גרמניה רצתה להשמיד את העם היהודי ומי שלחם נגדם היו הבריטים עוד לפני האמריקאים לכן לא יכולתי לשנוא את האנגלים, אבל כן הרגשתי עוינות".
הבריטים היו בעד הערבים?
"הבריטים כבני אדם היו בעד היהודים, אבל הבריטים היו זקוקים במדיניות שלהם לתמיכה של הערבים והם היו מחויבים לשלם את המחיר בקיצוץ הזכויות של היהודים. בריטניה, צרפת ואיטליה קיימו מנדטים. מי שהיה הכי נאור במנדטים היו הבריטים".
היית בעד פירוק הפלמ"ח?
"הייתי נגד פירוק הפלמ"ח אבל בעד הכללתו בצה"ל".
למי אתה מתגעגע?
"ליצחק רבין. עבדתי במחיצתו לא מעט. הערכתי אותו מאוד כאדם, כאינטלקטואל וכצבר. הייתי בבריסל בערב שרצחו את יצחק. למחרת כבר נחתי בארץ. הייתי כולי דרוך כי הייתי בטוח שפורצת מלחמת אחים. היה לי ברור מי עשה את זה. היה הלם כזה. כשנחתתי בארץ ניסיתי לחפש פלמ"חניקים שיגידו לי מה הולכים לעשות בעקבות הרצח. בסוף מצאתי מישהו בתל אביב והבנתי ממנו שאין שום תכנית פעולה. את הגופה של רבין הציבו בכנסת. לקחתי את הבת שלי אושרה והגענו לכנסת. ברחבה עמד הארון וסביבו עמדו שישה מאנשי משמר הכנסת. ביקשתי גם לעמוד שם. יצא אחד מחברי משמר הכנסת ואני ניצבתי במקומו ליד הארון במשך חצי שעה. הרגשתי שאני רוצה להיכנס לתוך הארון יחד איתו. חזרתי לתל אביב והבנתי שזה לא מעורר תגובה מיידית ואולי טוב שכך. 25 שנים ברציפות בכל שנה אני עולה לקברו. מלבד שנת הקורונה.
"אני מתגעגע גם ליגאל אלון מפקדי בפלמ"ח. אותו ממש הערכתי, אבל יותר מזה גם אהבתי. קראתי לבת הבכורה שלי על שמו, גליה. שם שמזכיר את יגאל".
מה אתה חושב היום על המדינה?
"גאה במדינה שלי. אני יוצא מתוך הנחה שהמדינה לא חייבת לי כלום, מלבד דבר אחד את עצם זה שהיא מדינה. מאחר והיא לא חייבת לי אין לי תביעות כלפיה".
מרגיש ששכחו את המורשת של הפלמ"ח?
"המורשת של הפלמ"ח היא במישורים שונים - צבאית, התיישבותית,ערכית וחברתית. בלי הפלמ"ח לא הייתה קמה המדינה. אני חושב שנעשית עבודה גדולה מאוד במוזיאון הפלמ"ח. כשהאקלים הפוליטי בארץ ישתנה הפלמ"ח יקבל את מקומו הראוי בזיכרון האומה".
בן דרור נישא לחוה ז"ל ונולדו להם ארבעה ילדים – גליה, נירית ותאומים גלעד ודגנית. לאחר מכן הם התגרשו ובן דרור נישא בשנית לאסתר ז"ל, שהייתה גרושה עם בן בשם יריב. לזוג נולדו שלוש בנות – ראומה ז"ל, מוריה ואושרה. יש לו 21 נכדים ו-7 נינים.
עוד כתבות - חדשות מיינט העמק