זיכרון: "הייתי בת שלוש כשהמלחמה החלה. אבא אנדרי עבד בבית חרושות לקרטון ואמא רוזליה הייתה עקרת בית. גרנו ברחוב הולאן, בבית מספר 38 א', קומה רביעית דירה 2. הייתי בת יחידה. אחי נולד רק אחרי המלחמה בשנת 1947.
"בשנת 1941 אבא גויס לצבא ההונגרי לעבודות. היינו הרבה בבית. יצאנו רק כדי לקנות דברים. כדי לא להיות כל הזמן לבד, בסופי שבוע אני ואמי נסענו לסבתא וסבא שגרו בעירייה מחוץ לבודפשט. ב-19 במרץ 1944 נכנס הצבא הגרמני להונגריה. הם ריכזו את היהודי בגיטו, אבל אנחנו נשארנו בבית.
"הייתה רשת של הונגרים שעזרה ליהודים שהכינה לי ולאמא תעודות מזויפות שאנחנו נוצריים. אני הייתי כאילו בת של משפחה עשירה ואמא היא המטפלת שלי. עזבנו את בודפשט למערב הונגריה ושכרנו חדר בפונדק שהיה נמצא מול תחנת המשטרה. לפונדק הגיע איכר מהאזור שלקח אותי כל בוקר לעבוד אצלו בחקלאות ובערב היה מחזיר אותי. יום אחד השוטרים האנטישמיים תפסו את אמא ונתנו לה מכות. חששנו שם למחרת זה יקרה והיא בסוף תישבר, אז עזבנו את הפונדק וחזרנו לבודפשט שם סידרו לנו מקום מסתור אצל אלמנה. משם עברנו להתחבא אצל חבר של סבא וסבתא, הוא היה בעל מפעל לחרסינה, שעד היום קיים. התחבאנו 16 איש בחדר קטן. עד שהרוסים שיחררו אותנו. במרץ 1945 חזרנו הביתה. וגם אבא חזר".
מה עזר לכן לשרוד? "האינטואיציות של אמא והתושייה שלה. כשהגרמנים נכנסו לבודפשט אחד הדודים הגיע אלינו הביתה ורצה לקחת אותי לעירייה דונאיסקה סטרדה. הוא אמר ששם בטוח יותר. אמא צעקה עליו ולא הסכימה. כול יהודי העירייה הזו נשלחו למחנה ההשמדה אושוויץ. מעטים מאוד חזרו. שרדנו שם גם בזכות הונגרים טובים שעזרו לנו. 25 שנה אחרי שעליתי לארץ חזרתי לבודפשט ולא הבנתי למה אני שם. הרשתי מנותקת אני אוהבת את פראג, וינה וסינגפור מאשר את בודפשט. בגרמניה אני לא יכולה לבקר. הגרמנים הרסו לי את הילדות והרוסים הרסו לי את ההתבגרות".
איך התקופה הזו נצרבה אצלך? "יצאתי שרוטה. כל רעש מלחיץ אותי. אני לא יכולה להתגבר על זה. אם יש אזעקה הבטן מתכווצת".
החיים בארץ: "בשנת 1956 ברחנו לאוסטריה. הגענו לארץ בתחילת פברואר 1957. הגעתי עם ההורים שלי ואחי מיכאל. תחילה לחיפה. אחרי זה עזבתי לגבת. הגעתי לכאן לאולפן. כעבור שנה התחתנתי עם שמואל צורף, שעלה מגרמניה בשנת 1940. נולדו לנו חמש בנות - רעיה, חגית, דיצה, גילה ורינת ובן מאומץ נמש לסלאו, שהגיע אלינו כעולה בודד. שמואל נפטר בשנת 1981 משבץ מוחי".
"בשנות ה-80 איתרתי לחברי קיבוץ בני משפחה שאבדו במהלך השואה. הצלחתי בזה כי אני אוהבת סרטי ריגל ואני סקרנית מאוד. לאחד מצאתי שלושה אחים ולחברת קיבוץ אחרת מצאתי את שתי אחיותיה".
איך המדינה מתייחסת לניצולי שואה? "לי טוב כי יש לי גב ואני בקיבוץ, אבל לראות אנשים שאין להם איך לגמור את החודש וצריכים לבחור בין לקנות תרופות לבין לקנות אוכל זו בושה וחרפה. הכסף ישנו, אבל מחזיקים אותו צמוד".
המסר שלך לדור הבא? "הדור הבא צריך לשמור על עצמו ועל המדינה ושלעולם לא ישכח את השואה. צריך לזכור את השואה כי הבאה מעבר לפינה".