משק 27, מושב נהלל שבעמק יזרעאל, שנת 1954. יאני אבידוב, איש המוסד, נפרד ממשפחתו ויוצא לשליחות עלומה בארץ אויב ערבית. הוא יוצא למשימה שהיא על גבול הבלתי אפשרי, למען הישרדותה של המדינה הצעירה.
חמש שנים אחר כך, בשנת 1959, חושף אבידוב את משימתו החשאית בספרו 'עלילות עיראק'. בספר הוא מתאר איך הצליח כנגד כל הסיכויים להביא ארצה 70 אלף חוטרי תמרים מעיראק העוינת, ובכך להניח את הבסיס להתפתחות ענף התמרים בארץ.
הספר, שכתוב בצורה מרתקת, זוכה להצלחה ולשבחים רבים, אפילו מצדו של 'הזקן' – ראש הממשלה דאז דוד בן גוריון. שנה לאחר שיצא, בשנת 1960, קיבל הספר את 'פרס אוסישקין' מטעם הקרן הקיימת לישראל - פרס שניתן לספר בעל ערך חינוכי לעם ולנוער על תולדות התנועה הציונית. ב־1963 הודפסה מהדורה נוספת וב־1969 הודפסה המהדורה הרביעית. בשנת 1970 נפטר אבידוב מהתקף לב ונטמן בבית העלמין בנהלל.
היום ישראל היא מעצמת תמרים עולמית, ולכן צריך לחזור ולספר על תרומתו של איש הצללים מנהלל להצלחה הזו. ואכן, 50 שנה אחרי מותו החליט נכדו והבן הממשיך במשק 27, עופר אבידוב, להוציא לאור שוב את הספר 'עלילות עיראק'.
"המחשבה להוציא מחדש את הספר מקננת בנו לפחות עשר שנים. זה קרה עכשיו, במלאת 50 שנה לפטירתו של סבא וגם בגלל שיש ביקוש לספר", מסביר הנכד עופר בן ה־73, "מדובר בסיפור יוצא דופן ומופלא. אני רוצה שיזכרו את הפעילות של סבא ואת מה שעשה למען המדינה ולא רק בנושא התמרים, אלא גם בנושא העלאת יהודים לארץ. פעילות עד כדי סיכון חיים. איך אמר לי איש מוסד שהכיר את סבא: 'הסבא שלך פעל מעבר לכללים שהיו מקובלים במוסד'".
מאגר נשק בחצר
אבידוב נולד בשנת 1902 בקרמנצ'וג, אוקראינה. הוא הצטרף לגדוד העבודה של יוסף טרומפלדור והגיע להכשרה חקלאית לפני עלייתו לארץ. באחת המושבות היהודיות בדרום אוקראינה הכיר את נסיה לבית קוקסו, והשניים נישאו. בשנת 1920 הגיע הזוג ארצה במסגרת העלייה השלישית והיו מראשוני עין חרוד. נולדו להם ארבעה ילדים – דב (אביו של עופר), התאומים איתן ועזה, ודודי. בשנת 1928 עברו לנהלל והשתקעו במשק 27. "סבא היה צעיר מאנשי העלייה השנייה שהקימו את נהלל ושונה מהם במובנים רבים. הוא היה יוצא דופן ביוזמות ובפעילויות שלו", מספר הנכד עופר.
בשנת 1943, תקופת המנדט הבריטי בארץ, פנה איש כנרת שאול אביגור ואחד מראשי ארגון 'ההגנה' לאבידוב וביקש ממנו להקים בחצר ביתו סליק. אבידוב הסכים ובחצר ביתו הוקם אחד מהסליקים המרכזיים של ארגון 'ההגנה'. הסליק נבנה במסווה של בור אגירה לשתן פרות. גודלו היה כ־25 מטרים רבועים, ועומקו חמישה מטרים מתחת לפני האדמה.
7 צפייה בגלריה
משמאל לימין: יאני אבידוב, בן ציון ישראלי ושניים מיהודי טהרן שסייעו להם
(צילום: ארכיון משפחת אבידוב)
"סבא הבין את המשמעות. למרות הסכנה הגדולה, הוא ומשפחתו הסכימו לקחת על עצמם את הסיכון", מספר הנכד עופר. "כיוון שהיה צריך סיפור כיסוי, נטען שמדובר במאגר שתן לפרות כדי להשתמש בשתן לחקלאות מתקדמת. סבא הפך למושא ללעג ולצחוק מאנשי נהלל, שחשבו שהוא השתגע. הם לא היו שותפי סוד. מלבד בודדים שהיו שותפים לעניין, כל השאר היו ממודרים. בסליק היו מאות כלי נשק, פצצות מרגמה, חומרי נפץ, עשרות אלפי כדורים ורימוני יד. זה היה סליק ענק. ב'שבת השחורה' היה חשש שהבריטים יגיעו לנהלל, אבל הם לא הגיעו. הסליק נאטם והוא נפתח עם פרוץ מלחמת העצמאות".
ב־1943 גויס אבידוב למוסד לעלייה ב' ופעל רבות להעלאת יהודים ממדינות ערב – סוריה, לבנון, אלג'יר, טוניס ומרוקו. פעילותו זו נמשכה גם לאחר שהוקמה המדינה. בשנת 1953 יצא אבידוב לפרס (איראן) במטרה לעלות יהודים לארץ; בן ציון ישראלי, איש כנרת שהוביל את תוכנית חידוש ענף התמרים בארץ על ידי הבאת חוטרי תמרים בצורה בלתי לגאלית, ביקש להצטרף לאבידוב במטרה להביא חוטרי תמרים מפרס.
"לסבא ולבן ציון היתה היכרות מוקדמת - גם מתקופת הפילוג הראשון בעין חרוד, כשהוא הגיע לשם לנסות לעשות שלום, וגם מתקופת מלחמת העולם השנייה, כשסבא ליווה את בן ציון שעבר בין היישובים וחיפש צעירים שיתנדבו לצבא הבריטי. בן ציון רצה להפוך את התמר לענף חקלאי רווחי וכלכלי. זני התמר שהיו אז בארץ היו עלובים ולא היתה סבלנות להשביח אותם, לכן היה צורך להביא זנים מהמדינות שסביבנו.
7 צפייה בגלריה
האונייה האטלקית 'סמיון' שהביאה את חוטרי התמרים לארץ, עוגנת על הנהר שעת אל ערב
(צילום: ארכיון משפחת אבידוב)
"בשנת 1954 סבא ובן ציון הסתובבו מעל חודשיים בפרס וליד נהר שעת אל ערב, גבול עיראק פרס. המטרה שלו היתה להביא כ־30 אלף חוטרי תמרים מעיראק, שנחשבו לזני תמרים משובחים. מבחינתו זו היתה כמות מספקת להקים מחדש את הענף".
בהמשך אותה שנה חזר בן ציון לחופשה בארץ, במהלכה השתתף בעצרת לזכר פרץ גולדשטיין ז"ל צנחן ארצישראלי שנהרג במלחמת העולם השנייה באירופה. האירוע התקיים ליד קיבוץ מעגן ובמהלכו התרסק על קהל המשתתפים מטוס, שהביא אגרת אותה אמור היה הטייס לזרוק אל הקהל שבעצרת. בן ציון היה בין ההרוגים.
"בסיס לסרט הוליוודי"
בעקבות מותו של ישראלי הטיל המוסד על אבידוב להשלים את המשימה שלו – להביא ארצה אלפי חוטרי תמרים.
"למעשה, המוסד הטיל על סבא לממש את חזונו של בן ציון. כל המסע שלו שם בפרס ועיראק בשנים 1954-5 הוא פשוט מדהים. הוא יכול להיות בסיס לסרט הוליוודי", מספר עופר בהתרגשות, "היות שהזנים המשובחים היו בעיראק, הצליח סבא במסווה של סוחר איטלקי לעבור מפרס לעיראק. הוא קשר קשרים עם בעל משתלה, שהסכים למכור לו 70 אלף חוטרי תמרים - כמות הרבה יותר גדולה מזו שבן ציון חלם להביא ארצה. היות שהחוק העיראקי לא הרשה להוציא חוטרי תמרים מחוץ למדינה, הוא שכר מבריחים שבמהלך שבועיים העבירו את הכמות הזו מהגדה העיראקית של נהר שעת אל ערב לגדה הפרסית. הסיפור המופלא הזה במלואו ולפרטי פרטים נמצא בספר 'עלילות עיראק'".
חוטרי התמרים שהבריח אבידוב מעיראק, שהיו מהזנים חדראוי, שעיר וחלאווי, הועברו למשתלות בחוות 'דושן' שבעמק הירדן ובמשתלה ביטבתה. לאחר טיפול קפדני העבירו אותם לשתילה בכל מזרחה של הארץ, מצפון הכנרת ועד אילת.
למה החליט סבא לכתוב ספר?
"אני מניח שחבריו השפיעו עליו, ביניהם חברו המשורר נתן אלתרמן, שידע על שליחותו של סבא. אחרי שבן גוריון קרא את הספר הוא כתב לו כמה הוא נפעם מהסיפור. הוא כתב את הספר בכתב יד ומי שערכה אותו היתה עדנה קורנפלד. התגובות היו נלהבות מאוד. עצם זה שהוא זכה בפרס אוסישקין מעיד שהספר מוערך, מעבר לעניין הרב שיש בו".
מתי אתה קראת את הספר?
"קראתי אותו בפעם הראשונה בגיל העשרה, מיד אחרי שהוא יצא. הרבה שנים אחר כך, כבוגר, יכולתי לעמוד על עומק הדברים ולהבין את הסיטואציות הקשות שהוא עבר במהלך כל הפעילות שלו להביא את התמרים לארץ. הספר הוא פשוט מותחן. הוא מרתק בצורה בלתי רגילה. כל המצבים הקשים והמאמצים העל־אנושיים שהוא השקיע כדי לממש את הרעיון, כשכל הזמן רוחו של בן ציון היא שדחפה אותו להתגבר על המכשולים שלא יאומנו שעמדו בפניו. כל הדברים האלה מרגשים. אתה קורא ומבין איזה מאמצים הוא השקיע למען מדינת ישראל הצעירה, עד כדי סיכון חיים.
"בתקופה האחרונה, כשעבדתי על הוצאת הספר מחדש, קראתי אות אות בו", ממשיך עופר. "עשיתי לו גם עריכה ראשונית. העברית של שנות ה־50 זו לא העברית של היום. הצעירים לא יבינו במה מדובר. עכשיו מסרנו את הספר לעריכה לשונית. נוסיף גם תמונות, כדי שלקוראים תהיה נגיעה אמיתית לדברים ולא יחשבו שזה משהו דמיוני. עדיין לא בחרנו הוצאת ספרים, אבל הכוונה להדפיס כמה מאות עותקים".
מתרגש לקראת צאתו?
"אני מניח שכל המשפחה תתרגש. הוא עבור הדורות הבאים, שידעו מי היה סבא שלהם".
איך אתה זוכר את סבא שלך?
"הוא היה איש מיוחד מבחינת הסיפורים שלו על הפעילויות שעשה. איש ספר. יותר מזה, היה לו רגש וגישה לאמנות. הוא היה רוכש מציירים ציורים כדי לתמוך בהם; כל הציורים האלה הוצגו בדירה שלו על כל הקיר. הוא רכש מאות תמונות. חלק עדיין כאן במחסן. הוא גם היה במידה מסוימת בוהמיין, מיושבי בית הקפה 'כסית' בתל אביב, עם נתן אלתרמן ואחרים. הוא גם היה איש משפחה. הנכדים אהבו אותו מאוד. הוא היה אוטוריטה. ידע להיות גם איש קשה, מה שאפיין את אנשי העלייה השלישית. בלי הקושי והעקשנות שלהם לא היינו מגיעים למה שהגענו במדינה הזו. במלחמת ההתשה הוא הגיע למוצבים ליד התעלה בסיני וסיפר לחיילים את קורותיו. הוא ראה עצמו כחלוץ, כמוביל וכשותף לבניין הארץ".
"ציונות של פעם"
עופר אבידוב, בעל עיטור המופת ממלחמת ששת הימים, נשוי לשרה, אף היא בת נהלל, אב לארבעה וסבא ל־11 נכדים. היום הוא עוסק בתיירות. הוא מפעיל את אתר 'הסליק בנהלל' שנמצא במשק, עורך סיורים על ההיסטוריה המשפחתית ועל השכול המשפחתי. שישה מבני המשפחה נהרגו: דודו של עופר, איתן אבידוב, נרצח באירופה כשליח המוסד לעלייה ב'; דויד ליס מדגניה, דוד נוסף של עופר (היה נשוי לאחות אביו) נפל במלחמת העצמאות בקרב צמח; ואחיו של עופר, גדעון אבידוב, לוחם בסיירת מטכ"ל, נפל במלחמת יום הכיפורים. מצד אשתו שרה - משה זהרוני נפל בהגנה על צפת במלחמת העצמאות, אחיה שאול אלקנה נפל כקצין שריון במלחמת ששת הימים ובן הדוד זהר בן ברק נפל כלוחם גולני בקרב הראשון בכיבוש החרמון, במלחמת יום הכיפורים.
הוצאת הספר מחדש תעשה צדק היסטורי עם סבך?
"באותם ימים הוא קיבל הכרה בארץ. כולל מבן גוריון. אנשים קראו את הספר לפני עשרות שנים וזוכרים אותו עד היום. רק לאחרונה שמעתי סיפור מבן קיבוץ שכל שבוע המורה שלהם היה מקריא להם קטע מהספר בבית הספר. זה אומר שהספר השאיר את הרושם הנכון על האנשים. מי שמגיע לסיור בסליק שומע את הסיפור ונפעם. אחרים גם מבקשים עותק של הספר. סבי היה שייך לציונות של פעם, של האנשים שעשו הכל למען ישראל הצעירה".