רחלי (75) ואריה (73) ששון מקיבוץ ניר דוד צריכים רק להסיט את הווילון הצידה כדי ליהנות מהנוף המדהים של נחל האסי, הזורם במרחק מטרים מביתם. "לא צריך יותר מזה", מודה ששון.
באחרונה נמצאים בני הזוג ששון, כמו שאר חברי הקיבוץ, בלבה של מחלוקת חריפה, שהגיעה גם לכתבות בטלוויזיה ולמבול של פוסטים ברשתות החברתיות. חשוב להם שיבינו שלא מדובר כאן בהתנשאות או בהדרה אלא במאבק לשמור על הבית, פשוטו כמשמעו. "כשאומרים קיבוץ, מבחינתי זה הבית", אומרת ששון. "הבית זה הקהילה, ולא הדירה שאנחנו חיים בה. אנחנו גדלנו בחדרים בלי שירותים ובלי מקלחת. הבית היה הקיבוץ. השער של הקיבוץ זה הדלת לבית".
בעלה מצביע על שורה של בתים הנמצאים סמוך לנחל: "אנחנו יוצאים מהבית ישר לתוך הנחל, וזו הסיבה שעשו מסביב גדר. כדי שילדים לא ייפלו למים. השקיעו כל השנים כדי שהמקום הזה יהיה שמור. השילוב הזה של חיי קהילה יחד עם מאות מתרחצים הוא בלתי אפשרי".
"דור ה'מגיע לי'"
את המאבק על נחל האסי כנראה שכבר כולם מכירים. רצועת הנחל שזורמת בתוך קיבוץ ניר דוד היא מהמראות היפים בארץ. אלא שבשנים האחרונות נמצא הקיבוץ תחת 'מצור' של מפגינים, רובם מבית שאן הסמוכה, הדורשים שיותר להם להיכנס לקיבוץ ולרחוץ במי הנחל הצלולים, שצבעם טורקיז. תושבי בית שאן טוענים שלפי החוק, הנחל הוא משאב ציבורי וכולם רשאים ליהנות ממנו. אנשי הקיבוץ, מצידם, אומרים שהם בסך הכל רוצים לשמור על שגרת חייהם, שמן הסתם תיהרס כאשר אלפי אנשים יבואו לבלות ממש בתוך חצרות הבתים שלהם.
לפני חמש שנים הוגשה תביעה בנושא על ידי מובילי המאבק 'הטבע שייך לציבור' שהגיעה למבוי סתום, והתביעה הוגשה מחדש. במקביל לפני כשנה בספטמבר האחרון החל המאבק שנמצא כיום בכותרות על שחרור האסי בהובלתם של נתי וקנין וחבריו, אליהם הצטרפו אלפי ישראלים.
לאחרונה הושגה פשרה בין ראש עיריית בית שאן ז'קי לוי (ראו מסגרת), ראש המועצה האזורית עמק המעיינות יורם קרין והנהלת קיבוץ ניר דוד, לפיה תיפתח לציבור רצועה בת 150 מטר של הנחל, באזור שבו אין בתים. אך מנהיגי המאבק לא מסתפקים בכך ודורשים שהאסי כולו ישוחרר לטובת הציבור. נראה כי הסוגיה הזו לא עומדת להיפתר בקרוב.
'מיינט העמק' הגיע בשבוע החולף לקיבוץ ניר דוד, לדבר עם האנשים שהנחל זורם למרגלות בתיהם ולשמוע מה באמת מסתתר לדעתם מאחורי המאבק הכי מדובר במדינה כיום. יש לציין כי לא קל להיכנס בימים אלה לניר דוד: עד שהריאיון הזה יצא לפועל עברו הרבה מים בנהר, או בנחל, במקרה הזה. הלוגיסטיקה והתיאומים לא היו מביישים את הפנטגון. "עד לפני ארבע-חמש שנים, לפני שהתחילה ההתקוממות הזו, אנשים נכנסו ויצאו מפה", אומרים חברי הקיבוץ.
ארבעה מאנשי ניר דוד נשלחו לריאיון הזה. חלקם כבר מורגלים בראיונות: אחרי הכל, הקיבוץ שלהם מסוקר לאחרונה בכל כלי תקשורת אפשרי. 'הקרב על האסי', קוראים לזה, אבל הם אומרים שה'קרב' הוא כבר מזמן לא על הנחל הפסטורלי, אלא על הרבה מעבר לזה. "הנושא הזה הרבה יותר עמוק מהאסי. כולנו יודעים את זה אבל אנשים מפחדים להגיד את זה. יש פה רצון של קבוצה קטנה של אנשים, שהיא לא רק מבית שאן, שהמוטיבציה שלהם היא 'להכניס אצבע בעין' לקיבוצניקים ולאליטות הישנות" - כך אומר ערן להב בן ה־84, שמזכיר קצת במראהו ובשנינותו את פרופ' יורם לס. בגילו המופלג הפך גם להב לאחרונה לאושיית רשת, והוא מרשה לעצמו להגיד דברים שחבריו אולי חושבים, אבל לא אומרים בקול.
"אנחנו עוברים השמצות איומות ברשתות. זה לא התחיל מהאסי. האנשים האלה פשוט רוצים לדפוק את הקיבוצניקים. זה התחיל ממאבק להיכנס לפארק המעיינות, וזה פגע להם באגו כשהם קיבלו 'לא'. אז הם אמרו, וזה גם כתוב בפייסבוק, 'אם ככה, נלך על ניר דוד'. הרבה מאוד שנים המקום הזה היה פתוח לכולם. ואז התחילו להגיע אנשים שגדלו בדור ה'מגיע לי'. אלה שמשאירים את הזוהמה שלהם ולא מנקים אחריהם. ראינו מה קורה, איך משאירים פה טינופת", אומר להב וממשיך: "ליד בית שאן יש מעיין גדול עם מים צלולים, שאפשר לעשות ממנו משהו יותר יפה מהאסי, אבל הם לא מוכנים לשמוע על זה. אין להם את המוטיבציה לטרוח ולשים כסף בשביל עצמם. כמו שאמרה בכתבה ביום שישי אחת המפגינות, 'הקיבוצניקים 50 שנה טרחו, ועכשיו זה שלנו'. זה ממצה אחד לאחד את האנשים האלה. הם רוצים ליהנות, שמישהו ינקה אחריהם וגם לדפוק את הקיבוצניקים, ולאו דווקא לטבול באסי. יש מספיק מקומות לטבול פה".
אריה ששון: "נעשה לנו עוול בכל הרשתות. אלה שהלהיטו, לא מהם באות הקריאות. הם דוגלים בשיח ללא אלימות, אבל זה כבר לא עוזר. הם הדליקו משהו שהם כבר לא יכולים לעצור".
רחלי ששון: "אנשים שלא יודעים בכלל איפה ניר דוד הצטרפו למאבק הזה. היה פה מישהו מדימונה שבא לצעוק ולחזור".
אז מה אתם אומרים בעצם - שזה מאבק של 'אכלו לי, שתו לי'?
להב: "יש קבוצה לא גדולה שעדיין משמרת את רגשות הקיפוח מהימים ההם, שגם אז לא היו מוצדקים. אני לא יודע מה אוכל אותם, אבל הם מצאו להם פתח יותר חלש לתקוף אותו והם מנסים להבעיר את הסכסוך הזה מחדש - וזה לא קשה, עם כל מה שקורה בארץ. משהו שחלף לפני עשרות שנים. היחסים של הקיבוצים עם בית שאן הם טובים מאוד ואין את הרגשות האלה כבר".
"ביצות ומדבר"
ההתיישבות העברית על גדות האסי, או בשמו העברי: נחל עמל, החלה בשנת 1936. אנשי 'השומר הצעיר' הגיעו אז לשטח והקימו את היישוב הראשון שנבנה בשיטת 'חומה ומגדל'. בתחילה הם קראו לקיבוצם תל עמל, ומאוחר יותר הוסב שמו לניר דוד - על שם דוד וולפסון, הנשיא השני של ההסתדרות הציונית. "ההורים שלי הם ממייסדי הקיבוץ", אומר להב. "הגרעין של 'חומה ומגדל'. אני נולדתי חודשיים לפני העלייה לקרקע. הקיבוץ ישב אז מתחת לבית אלפא, ובאותה תקופה היה 'המרד הערבי'. כששאלו אותי מתי בפעם הראשונה הייתי תחת אש, אמרתי: לפני שנולדתי. כשהערבים התחילו לירות עלינו אמא שלי וחברותיה היו בהיריון. אברהם דודזון נתן הוראה לעלות לבית אלפא בזחילה. הן זחלו והוא צעק להן, יותר מהר. מאז אני בקיבוץ".
גם היום אתה מרגיש תחת אש?
להב: "כשהקיבוץ עלה להתיישבות המקום הזה היה מקום של ביצות ושל מדבר, באזורים שלא היו נחלים. אף אחד לא עבר את הגבול מבית אלפא מזרחה ומעמק הירדן דרומה, כי המקום היה מסוכן. גם בגלל הביצות והקדחת, וגם בגלל המרד הערבי. אנשים נהרגו על הביצות האלה. הגרעין של תל עמל התאחדו בימים האלה למרות הסכנה ועלו לפה. כמובן שלא היה להם סל קליטה. הם הקימו משק שמהר מאוד, במרד הערבי, שרפו להם אותו, והם חיו פה ממש ברעב למשך תקופה מסוימת", אומר להב ומגיע אל נחל המריבה: "הביצה התפצלה לשלוש תעלות. אחת צפונה, אחת דרומה ואחת לתוך בית שאן. הטענה של אנשי בית שאן שהאסי זרם אצלם היא נכונה. אמנם זה לא היה אסי אלא יותר מי פיפי של ביצה, אבל זה נכון. את הביצות האלה אנשי תל עמל ייבשו במחיר כבד מאוד, גם של מחלות מהקדחת וגם של אנשים שממש נהרגו פה. כשאומרים שזו מתנת טבע זה לא מדויק, כי מה שהטבע נתן זה ביצה. את האסי הקימו אנשי הקיבוץ".
"המקום ייחרב"
רחלי ששון: "גם הוריי היו מהמייסדים. הם הגיעו מגליציה. אבא שלי, יחזקאל פרנקל, הפסיק את לימודיו והוכשר להיות חלוץ. הוא בחר את מקצוע הנגרות והיה בין אלה שבנו פיזית את תל עמל. הנושא הזה של 'חומה ומגדל' בער בעצמותיהם כל הזמן. אבא שלי אמר שהוא חייב להנציח את זה, והם קיבלו אישור להקים אתר הנצחה שמתאר את החומה והמגדל הראשונים. הוא היה הולך כל הזמן לבדוק איך העבודה מתקדמת ויום אחד, כשנסע על האופניים בדרכו לשם הוא נהרג, אחרי שאוטו פגע בו".
אז מפה זה נובע? מין קנאות לשמור על מה שההורים הקימו בדם, יזע ודמעות?
להב: "זה לא מדויק. אנחנו המשכנו את מה שההורים שלנו עשו. שנים רבות מאוד עבדנו יחד איתם והקמנו את המקום הזה. גם אני הייתי שותף לייבוש הביצה. מדובר ב־7,000 דונם שלא התייבשו ברגע. זה לקח הרבה מאוד שנים. אנחנו שומרים על המקום הזה וחושבים שהוא מגיע לנו לא בגלל זכות אבות, אלא כי במקום הזה מתנהלים החיים שלנו".
יהודית בז'רנו (40) היא בת קיבוץ בית אלפא ש'היגרה' לניר דוד לפני כ־11 שנה, אבל מציינת שגם למשפחתה יש חלק בבניית המקום: "סבא שלי רתם סוס לעגלה בשביל לעזור לאנשים מניר דוד להקים את החומה והמגדל. כולנו התחנכו ביחד. אין הבדל בין הקיבוצים וכצורת חיים אין דבר כזה בכל העולם, רק במדינת ישראל. מדובר בקהילה שיתופית. הילדים שלנו גדלים בצורה שהם יכולים להתרוצץ בכל הקיבוץ באופן חופשי. אין פה אנשים שאנחנו לא מכירים. ביום שייפתח פה השער וייכנסו פה אלפי מתרחצים, המקום ייחרב. מדהים אותי שגדל פה דור במדינת ישראל שלא מבין את זה. מבחינתי זו המחויבות של המדינה לשמר את צורת החיים הזו. במקום לדבר על האסי, שישקיעו בחינוך. כי אותו קומץ אלה אנשים שלא השקיעו בחינוך שלהם, אם הם לא יודעים כמה זה חשוב לשמר את צורת החיים בקיבוץ" - אומרת בז'רנו, ונראה שהיא כבר עייפה מהסברים. "ולא, פארק הירקון הוא לא שטח פרטי, וגם הכנרת זה לא קיבוץ".
אריה ששון: "כשאני הולך לפארק המעיינות בבוקר אני רואה מה נשאר שם. וזה בלי המוזיקה והרעש שהיו שם לפני. יש תיאוריה שהוכחה, שקוראים לה 'הטרגדיה של נחלת הכלל'. זה בדיוק מה שיקרה פה אם יפתחו את האסי".
רחלי ששון: "אנחנו לא קנאים. אנחנו אנשים שרוצים לשמור על איכות חיים קהילתית".
מרתיח אתכם שלא מבינים ש'פולשים' לכם לבית?
רחלי: "אני מבינה אותם. הם כנראה לא ראו במו עיניהם עד כמה הבתים קרובים לנחל; ואם הם ראו, אז כנראה הם לא רוצים להבין שזה לא המקום לפתוח בו פארק".
"להגן על הבית"
"אנחנו מרגישים רדופים, מאוימים, חסרי אונים". כך מתארים אנשי קיבוץ ניר דוד את המציאות שלהם מאז תחילתו של המאבק על נחל האסי. כבר תקופה ארוכה שמדי יום כל אנשי הקיבוץ נותנים יד ומתחלקים לתפקידים שונים במאבק הזה. חלק שומרים בשער, חלק אחראים על ההסברה, חלק על ההתנהלות ומול התקשורת וחלק ממשיכים לעשות מה שצריך כדי לנסות לנהל חיים תקינים בקיבוץ. זה אולי המקום היחיד היום במדינה המפולגת שלנו שנראה מאוחד מתמיד: "זה מצור על הבית שלנו. כל הקהילה מתגייסת לעמוד בשערים ולא בגלל שהם מחרחרי מלחמה או תוקפניים, אלא מתוך רצון להגן על הבית", הם אומרים.
בז'רנו: "היו לי חיים רגילים ונורמליים, והם כבר לא. לצאת ולהיכנס לקיבוץ זו מלחמה בפני עצמה. אני יודעת בלבי שזה לא תושבי בית שאן. יש לי הרבה חברים שם שלא מבינים על מה המהומה. מדובר בקומץ של אנשים. אבל אני היום לא נכנסת לבית שאן יותר. נכנסה אלימות לחיים שלי, שאני לא רגילה אליה. אני צריכה להתנצל כל יום על זה שאני קיבוצניקית, להסביר את המהות של המקום הזה ולשמוע את הקללות של 'תחזרו לאירופה', 'לא סיימו איתכם את העבודה' ו'נאצים', וזה מעייף ומתיש. זה מתח שמחלחל לתוך חיי היומיום והבתים. אני סומכת על האנשים פה, אבל עדיין חיה בפחד. מדובר באנשים ששונאים אותנו בלי שהם מכירים אותנו".
וכמו שישראלים 'מתפלחים' לבריכות של בתי מלון וכששואלים אותם "את מי באתם לבקר" הם ממציאים שמות או זורקים מספרי חדרים - כך גם כאן. "היו מגיעים אנשים לשער אחרי שהוציאו שם של מישהו מספר הטלפונים, והיו מכניסים אותם", אומר להב. "שלשום אמרו לי, באו אליך אורחים. היות שאני מכיר את זה אמרתי, אם הם אורחים שלי שיתקשרו אליי, אל תיתנו להם להיכנס. בפעם אחרת, איש הנוי צעק עליי ואמר לי, האורחים שלך השאירו פה טינופת ליד הנחל; אמרתי לו, לא היו לי אורחים היום. היו מחרבנים פה ליד העצים. על סמך זה סגרנו, כי הבנו שזה לא ניתן פיזית. אני לא מדבר על הצדק".
בכל זאת, מדובר פה במשאב טבע ציבורי. מה הפתרון, לדעתכם?
אריה ששון: "הם חוזרים על אותן המנטרות כל הזמן. אין אפשרות לנהל ככה דו־שיח. בסוף לכל הקיבוץ הזה יש תב"ע שהמדינה נתנה, אז הם צריכים לתת את הפתרון. אנחנו סומכים על הרשויות שיגנו עלינו. אם זה לא יקרה, נצטרך ללכת לבתי משפט. צריך להדגיש שהמלחמה הזו היא דווקא לא נגד אנשי בית שאן בהכרח, שיש לנו הרבה חברים שם ואינטראקציה יומיומית איתם כל הזמן. זו קבוצה של אנשים".
בז'רנו: "כבר ארבע פעמים הם הוזמנו לפגישות לנסות למצוא פשרה, והם לא הגיעו עד היום. גם ראש עיריית בית שאן הזמין אותם להגיע והם לא באו".
רחלי ששון: "הושגה הסדרה לפתוח חלק מהנחל, שחלקנו אפילו לא ידעו עליה. נפתחה הרשמה לחמישים איש ביום. מקום יפהפה של 150 מטר. המועצה לקחה על עצמה לדאוג למציל וניקיון ופיקוח מבחינת הקורונה, והם לא מוכנים לקבל את זה. אז אם גם לזה הם מתנגדים, זה סימן שהם לא רוצים להגיע לפשרה".
להב: "אומרים שמשאבי הטבע הם לכולם ואי אפשר להחריג אותם לטובת קיבוץ. אבל הנה, את גן השלושה החריגו, אין כניסה חופשית לשם. גני חוגה החריגו? כן, פארק המעיינות גם. הנה, גם שם המים לא של כולם. אבל הם גופים חזקים, ועל קיבוץ שהוא לא חזק אפשר ללכת".
ערן, יש סיכוי שבסוף נראה אותך עם נתי וקנין, יושבים יחד באסי על כוס קפה?
להב: "אני אשמח".
בית שאן, סרט מלחמה
ראש עיריית בית שאן ז'קי לוי אומר שמחאת האסי מוצדקת והעלתה על סדר היום בעיה ארצית של פתיחת משאבי הטבע לכלל עם ישראל. "אנשי המחאה הם אנשים טובים וראויים שפועלים מתוך כאב, ולבי איתם - יש לאפשר גישה לאסי לכולם. אני לא אתן יד לפגיעה בתושבי בית שאן ולאמירות גזעניות מכוערות נגדנו, כפי שקורה בימים האחרונים. אני לא אתן לאף אחד לפגוע בהם, ולא משנה מאיפה הוא בא. התושבים שלי לפני הכל והמתקפות עלינו, שחלקן נובעות ממניעים גזעניים, רק יחזקו את כולנו להיות מאוחדים".
אז מה הפתרון?
"אני מזמין את כל הצדדים אליי לישיבה שבסופה נמצא את הפתרון הראוי והמתאים לכולם. זה אפשרי, זה בידינו, ועם קצת רצון טוב של כל הצדדים אפשר להגיע לפתרון ראוי וצודק. דרשתי השבוע בכנסת בוועדת הפנים והגנת הסביבה לקרוא לממשלה לתמוך בפרויקט הענק שיזמתי ושעליו עבדתי בשנים האחרונות בשיתוף פעולה עם ידידי יורם קרין, ראש המוא"ז עמק המעיינות, להשיב את מי האסי לזרום בתוך בית שאן ולשקם ולטהר את נחל חרוד. במקביל, דרשתי לפתוח את הסחנה לכניסה חינם עבור תושבי בית שאן, זה מגיע לנו בזכות".
רותם שפירו בן ה־23 מכפר יחזקאל הוא אחד ממובילי המאבק לשחרור האסי. בניגוד לדעות הרווחות אצל אנשי ניר דוד, שפירו אומר כי בתור ילד שגדל והתחנך בקיבוץ הוא דווקא כן מבין את הרצון שלהם לשמור על הפרטיות, אבל מנגד עומד נחל שכל הציבור רשאי ליהנות ממנו. "שער פתוח זה הפתרון, אבל כמובן עם מגבלות מסוימות. למצוא את האיזון בין לשמור על הפרטיות ומצד שני שהציבור יוכל ליהנות מהנחל בלי לשלם לצימרים או למזכירות הקיבוץ. אנחנו לא רוצים להרוס להם את החיים, אבל זה אבסורד ולא הגיוני שיש פה משאב טבע ציבורי שהציבור לא יכול ליהנות ממנו".
האיזון שעליו מדבר שפירו הוא בנוסח החופים השקטים בכנרת. "בלי מנגלים, בלי מוזיקה רועשת, כניסה רגלית, הסברה בנוגע לניקיון והרמת הלכלוך. הפתרון הוא בטח לא לסגור את הנחל לציבור. את עין מעריף גם שחררנו והמקום עדיין נקי".
מאות אנשים יגיעו להתרחץ בנחל, שלחלק מהתושבים נמצא כמעט בחצר הבית. זה הגיוני?
"אתם אומרים שאתם דואגים לפרטיותכם? אז מה זה בית המלון שרציתם לבנות על אחת הגדות? למה אתם מתרחבים לכיוון נחל הקיבוצים? מה קורה בנחל חרוד, בבריכות הדגים? איפה השמירה פה על הטבע? אנשי ניר דוד עושים שם אירועים גם של 600 איש. אורחי הצימרים מכילים 200 איש. הגענו כבר ל־800 איש. כל אחד מהם מביא חבר אז המספר רק עולה, וזה לא מפריע להם".
הם טוענים שהוזמנתם כמה פעמים להגיע להסדר ולא הגעתם.
"נכון. אבל כל פעם שהוזמנו לפשרה הם עשו משהו מאחורי הגב שלנו. כמו למשל הפעם האחרונה שהזמינו אותנו ויום-יומיים לפני הפגישה שמענו בתקשורת על פשרה שהושגה בין ז'קי לוי ליורם קרין על ה־150 מטר האלה. עם כל הכבוד, אנשים שרוצים להגיע לפשרה לא עושים דברים מאחורי הגב, לא מרביצים וחונקים נערים ולא מאיימים על חבר'ה שמשרתים בצבא. ככה לא נראים אנשים שרוצים פשרה. מהיום הראשון של המאבק כתבתי להם בואו נגיע לפשרה, אבל הם העדיפו לשכור חברת אבטחה".
הם טוענים שהפכתם את זה למחאה עדתית.
"במחאה האחרונה הגיעו אנשים מימין ושמאל. במחאה הזו תומכים גם יאיר נתניהו וגם אלדד יניב. ראית פעם מחאה שכל הקשת הפוליטית תומכת בה באופן מובהק? אני לא ראיתי דבר כזה".
הם אמרו שלא יתנגדו לשבת איתכם באסי על כוס קפה. תיענה להצעה?
"תמיד אמרתי להם שהם מוזמנים לבית שלי. כשאראה קיבוצניק באסי ואעשה פק"ל תה אני אגיד לו בוא תשתה וגם אתן לו לבחור איזה תה הוא רוצה לשתות. ככה אני עושה בכל מעיין שאני מגיע אליו. הכנסת אורחים זה דבר מאוד חשוב".