"תמיד עיצבן אותי כשאנשים פנו אלי כ'אח שלי', כי לא הייתי אח של אף אחד. היום האחים הביולוגיים שלי אומרים לי בכל בוקר 'אחי היקר', ואין מאושר ממני", אומר מיכה וקנין, שאומץ כתינוק, ולפני שבועות ספורים גילה את אמו הביולוגית ושישה אחים ואחיות.
וקנין (53) גדל בשלומי כבנם היחיד של שלום ותרז וקנין. רק לאחר ששניהם הלכו לעולמם, העז לפתוח את תיק האימוץ, וגילה שהוא חלק משבט טברייני שלם, ושבכלל גדל בשכנות אליהם: "את כל הקיצים ביליתי אצל סבתא שלי בטבריה, ופתאום התברר שהבית של אמי הביולוגית הוא במרחק של 50 מטרים משם. באותם ימים ביליתי גם בחוף הוואי, שהיה בבעלותו של אבי הביולוגי. אין סיכוי שלא ראינו אחד את השני, אבל לא ידענו על הקשר".
"הסתגרתי בחדר ובכיתי"
הוא נולד ביוני 1968 בבית החולים רמב"ם בחיפה, ונמסר לאימוץ בגיל יומיים. כשהיה בן 11, הבין שהלחישות אודות היותו ילד מאומץ נכונות: "ילדים תמיד סיננו לעברי 'מאומץ' כמו קללה, ותמיד הרגשתי שזה מפריע לי להתקדם ובולם אותי. יום אחד חזרתי הביתה אחרי אשפוז בבית חולים בגלל חתך באצבע, ועובדת סוציאלית הגיעה לדבר איתי.
"הבנתי מה קורה, לא הסכמתי לדבר איתה. הסתגרתי בחדר ובכיתי במשך שעות עד שהלכה, ומאז איש לא הזכיר יותר את הנושא לידי. החברים ידעו שאני מאומץ וגם רעייתי שפרה ידעה, אבל כל דיבור הביא אותי מיד לדמעות, וכולם כיבדו את הרצון שלי להימנע מזה. תמיד שאלו למה אני בן יחיד, ולך תסביר שלפני 55 שנה לא היו טיפולי ההפריה שיש היום.
"כשעברתי ברחוב והילדים קראו לי 'מאומץ' הרגשתי כאילו עשו עלי את החרם הכי גדול שמישהו יכול להעלות בדעתו, זה היה כמו לקרוא לי גנב. פעם נקלעתי במקרה לבית יתומים באוקראינה ופשוט קפאתי במקום, לא יכולתי ללכת משם. רציתי לחבק את כולם, לעשות להם כייף, לתת להם הון שהלוואי שהיה לי. אני עוד אחזור לשם".
מיכה, נהג אוטובוס בחברה פרטית, הוא פעיל חברתי ובעבר היה גם פעיל פוליטי מטעם 'קדימה'. רעייתו שפרה מכהנת זו הקדנציה השניה במועצת שלומי, לאחר שבבחירות האחרונות התמודדה לראשות המועצה. יש להם שלושה בנים ושני נכדים. כשנישאו, נשארו לגור בסמיכות להוריו של וקנין, והוא מספר שגם שלושת בניו הרבו לשהות בבית הסבא והסבתא, בעיקר לאחר מות אביו לפני 16 שנה.
"ההורים שלי עבדו כל חייהם קשה כדי לתת לי ולילדיי חיים טובים, הם היו יותר ממדהימים. אבא היה חוזר מהעבודה ומתקן מכשירי חשמל בהתנדבות בבתי מבוגרים, אמא סרגה בהתנדבות כובעים וסוודרים לכל התינוקות בסביבה, ותמכה בעשרות עמותות ובתי תמחוי באמצעות הוראות קבע.
"קשה להסביר מה זה לגדול כבן יחיד בשלומי, מוקף במשפחות גדולות. היו עוד כמה ילדים מאומצים ביישוב, אבל לי היו כל המשחקים והבגדים שלא היו לאחרים. כל מה שחלמתי בלילה, הוריי הגישו לי בבוקר על מגש של כסף, ואני גאה שגדלתי אצל הורים שעודדו אותי ללמוד ומימנו מורים פרטיים כשהיה צריך, וחינכו אותי לאהוב את המדינה ולהיות בן אדם. הוריי היו דתיים, והרגשתי שהייתי צריך להיות טייס, פרופסור, או רב, אבל זה לא קרה, כי העדפתי לשחק כדורגל".
המפגש עם אמא
לפני שבעה חודשים נפטרה גם אמו, ורק אז החל לחפש את הוריו הביולוגיים. "ערב אחד, אשתי, שלא דיברה איתי על כך מעולם, אמרה שהגיע הזמן. קראנו לבנים שלנו וסיפרנו להם, וזה היה מרגש מאוד. הם היו בעד, וגם אני כבר הייתי מוכן".
וקנין פנה לשירות לילד בחיפה, שם איתרו את פרטי האם והאחים, ושלושה חודשים לאחר מכן נסע למשרדיהם בחיפה כדי לפגוש את האשה שילדה אותו. אביו הביולוגי הלך לעולמו לפני שנים רבות, ואת פרטי אמו הביולוגית הוא מבקש שלא לחשוף.
"ביקשתי מהעובדים הסוציאליים לדעת מי האנשים שהגיעו לבית החולים רמב"ם ב-3 ביוני 68' כדי ללדת אותי. ארבעה ימים לפני ראש השנה הם התקשרו אלי ואמרו 'שנה טובה תהיה לך, מצאנו את אמא שלך'.
"במשך כל חיי, בכל פעם שמישהו אמר 'אתה מוכר לי', הלב שלי ניתר. חשבתי שאולי הוא מכיר את הוריי או אחיי, ומוצא בי דמיון אליהם. והנה עכשיו אני הולך לפגוש את האישה שמסרה אותי לאימוץ. שבועיים לפני הפגישה לא ישנתי בלילה מרוב מחשבות".
ואיך היתה הפגישה?
"קצרה וקרירה. הדלת נפתחה, ונכנסה אישה יפה, גבוהה, בלונדינית. שוחה כל יום קילומטר בכנרת. הסתכלתי עליה, זאת האמא הביולוגית שלי? אמרנו שלום ולחצנו ידיים".
ביקשת הסברים?
"לא. אני לא שופט אותה ולא כועס עליה. יכולתי גם להבין שאחרי הפגישה היא לא ידעה איך לספר עלי לילדיה האחרים, ולקח לה קצת זמן.
"את סיפור הולדתי שמעתי בסוף מאחותי אלית. אני נולדתי מאהבה. אבי הביולוגי היה אז פרוד, ולאחר מכן הוא התגרש והתחתן עם האמא, ונולדו שלוש בנות – אלונה, אלית ולימור. אלונה צעירה ממני בסך הכול בשנה וחצי. אלה שלוש אחיות שלי מהוריי הביולוגיים, ושתיים מהן, אלונה ואלית, חרדיות. בתוך הפגישה הנרגשת ניגשתי אליהן בעדינות והופתעתי כשהן חיבקו אותי, אחרי שקיבלו אישור של רב. יש עוד שלושה אחים יותר גדולים רק מהאבא – יוסי, לאה ואדלה. כולם חיים בטבריה, לכולם יש משפחות, וכל השישה לא עוזבים אותי לשנייה".
בתזמון מושלם, הטלפון מצלצל, ועל הצג מופיעה הכתובת "אחותי היקרה". לימור מזרחי, האחות הצעירה שבחבורה, מתקשרת כמו בכל יום בשבועות האחרונים כדי לבדוק מה שלום האח שהופיע פתאום בחייה. היא מתגוררת בשכונת וינגייט בטבריה, עובדת בהוסטל, ומתקשה להירגע מהסיפור שמטלטל את המשפחה כולה: "לחשוב שיש לי אח, ושגדלנו אחד ליד השני בלי לדעת. לא הזיה?
"תמיד היתה שמועה, שאמא הכחישה.קיבלנו את זה שהיא לא רוצה לדבר וזה עניין שלה, עד שהתחלתי להאמין שאולי באמת אין אח. ביום שבו האחיות שלי שיתפו אותי שמיכה מצא אותנו, הייתי בהלם. אנחנו מאושרות, התחברנו אליו ממש מהיום הראשון וגם האחיינים. קיבלנו אותו כאילו גדלנו ביחד, כי הוא איש מאוד חם. הוא כיבד מאוד את ההורים שלו, וכמו שהבנו מהסיפורים, גידלו אותו אנשים נפלאים. נראה לי שכשהכיר אותנו, קצת הצטער שלא פתח את תיק האימוץ לפני שנים. אם אנחנו לא מדברים יום אחד, זה ממש חסר לי. פתאום יש לי אח והוא יכול לעזור לי, מישהו שאני יכולה לסמוך עליו".
"הגעתי למנוחה ולנחלה"
"ידעתי כבר לפני 20 שנה שההורים נתנו ילד לאימוץ", אומרת אלית לוגסי, האחות האמצעית בין הבנות, "סבתא סיפרה לי. אמא היתה צעירה מאוד, וחמישה ימים לאחר שמסרה את התינוק לאימוץ, היא התחרטה, אבל לא הסכימו להחזיר לה אותו. המפגש איתו היה כמו חלום מרגש, הוא כל הזמן אמר 'תפסיקו להסתכל עלי', ואני הרגשתי כאילו זכיתי במשהו".
"אלית היתה זו שדרכה הבנתי כמה אבסורדי הסיפור שלי", אומר מיכה, "כי כשנסענו בטבריה ועברנו דרך שיכון ד', הצבעתי על הבית של סבתא שלי, וסיפרתי שכאן ביליתי את כל חופשות הקיץ, והיא אמרה בתדהמה, 'אנחנו גרנו מול הבית של סבתא שלך'. היו לי המון חברות בטבריה, אני לא מבין איך לא נפגשתי אף פעם עם האחיות והאח שלי. הם דור עשירי בארץ לעיראקים, אבל אני מרוקאי לכל דבר ועניין.
"מאז שנפגשנו כבר הספיקו להזמין אותי לחתונה, וכולם באו לראות אותי. עוד לא הספקתי לפגוש את כל האחיינים, אבל התכתבנו ודיברנו בטלפון. אחר מהם כתב לי השבוע 'תמיד היית חלק מאיתנו בסיפורים עליך, תמיד חשבנו שיהיה מעניין אם ניפגש במקרה ברחוב או שהילדים שלך עברו לידנו בלי שנדע. אושר ושמחה לדעת שאתה שלם היום! סבא היה אדם מיוחד, והמשפחה עברה דרך מפותלת ולא קלה, ואני רוצה שתדע שאנחנו כאן בשבילך'".
העובדה שוקנין מצא את משפחתו הביולוגית אינה סוף המסע מבחינתו. "הגעתי אל המנוחה ואל הנחלה, הייתי לבד והיום אני אחד משבט, ואני רוצה לעזור לאחרים לעשות את אותו דבר - להקים עמותה שתעזור לילדים למצוא את הוריהם ותסייע במקומות שהעובדים הסוציאליים מקשים לפעמים, ואני רוצה לפעול לחקיקת חוק שגם ההורים יוכלו לפתוח את תיק האימוץ, ולא רק הילד.
"החיים הם סרט, מלאים בהפתעות. מי האמין שאפול לתוך שבט שלם של אחים ואחיינים? בנר שמיני של חנוכה אני מתכנן להזמין את כולם להדלקת נר וחגיגה משפחתית גדולה בשלומי".