בשנת 1940 הגיע ישראל 'שרוליק' שורר בן ה-17 לקיבוץ גינוסר שעל שפת הכנרת. ההחלטה שקיבל אז, לקבוע את ביתו במקום בו התאהב ממבט ראשון, זימנה לו שבע שנים אחר כך הזדמנות לקחת חלק פעיל במאבק להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל.
שורר היה בן 24 כשנקרא בשנת 1947 על ידי הנהלת הקיבוץ להתגייס לפלמ"ח. הוא לא שאל יותר מדי שאלות, הבין את גודל השעה והתייצב במטה הגדוד השלישי. שם מונה להיות נשק ואחראי סליקים, תפקיד חשוב ומשמעותי באותם חודשים שלפני מלחמת העצמאות, כשהבריטים עוד שלטו בארץ וחיפשו בנרות את המקומות בהם החביא ארגון 'ההגנה' כלי נשק.
היום שורר בן 97 (בעוד חודשיים יחגוג יום הולדת 98), מתגורר בגינוסר, בבית צנוע הנמצא כ-50 מטר מהכנרת. 73 שנים אחרי גיוסו לפלמ"ח הוא חזר השבוע לתקופה המתוחה שלפני קום המדינה ולמשימה כבדת המשקל שלקח על עצמו, לשמור על כלי הנשק לקראת האתגר הגדול של היישוב העברי - מלחמת העצמאות.
בית ציוני
ישראל שורר נולד בשנת 1923 בן בכור לציפורה ומיכאל. בשנת 1931 נולדה אחותו הדסה ז"ל שנפטרה לפני שלוש שנים בתל אביב ובשנת 1933 נולד אחיו אחיאם, שמתגורר היום בקיבוץ רמת יוחנן.
האם ציפורה סיימה בהצטיינות בית ספר לאחיות בקישינב, אך בארץ עבדה תקופה קצרה כעוזרת בגן ילדים ולרוב הייתה עקרת בית. האב עבד כפקיד בעיריית תל אביב ולאחר מכן ניהל משרד לבוררויות.
ילדותו ונעוריו של שורר עברו בשכונת בורכוב (היום גבעתיים) שנוסדה בשנת 1922 ונקראה על שם דֹב בֶּר בּוֹרוֹכוֹב - מאבות הציונות הסוציאליסטית וממייסדי מפלגת פועלי ציון וממנהיגיה. בתקופת המרד הערבי הגדול בשנים 1939-1936 פעלו בשכונה מפעלי תעש לייצור תחמושת מחתרתית עבור ההגנה, וסליקים להסתרת נשק. שורר למד בבית הספר היסודי שמונה-שנתי של השכונה בשם 'בית הלומד בורוכוב' ובתיכון למד מסגרות בבית הספר המקצועי הראשון בישראל 'מקס פיין', שנוסד בשנת 1928 בתל אביב.
"באתי מבית ציוני מאוד", נזכר שורר בילדותו, "אבא היה לוחם השפה העברית. היה משתדל לתקן את כל מי שטעה או דיבר לא נכון. גדלתי בשכונה בה ארגון ההגנה היה פעיל מאוד. השבתות בשכונה היו מוקדשים לאימון אנשי ההגנה. אבא שלי היה מדריך נשק. ההורים חלמו על מדינה יהודית".
בשנת 1939, אחרי שנה אחת בתיכון, החליט שורר לעזוב את בית הוריו ולעבור לחיות בקיבוץ. הוא הגיע לקבוצת כנרת שבעמק הירדן ולאחר כשנה עבר להתגורר בקיבוץ גינוסר שהוקם שלוש שנים לפני כן. כצעיר אידיאליסט, נמרץ ומלא מוטיבציה, שהיה עד לרציחתם של מאות יהודים בתקופת המרד הערבי הגדול, החליט שורר להתגייס למשטרת היישובים העבריים (הנוטרים) שהקימו הבריטים. זה היה כוח משטרתי שנועד לשמור על היישובים העבריים מפני התקפות של ערבים. "ארבע וחצי שנים הייתי נוטר. לא רק שמרנו והגנו. היינו גם עושים סיורים בתוך הכפרים הערביים תחת מסווה של הפגנת נוכחות, אבל זה היה יותר כמו איסוף מודיעין", סיפר שורר.
אחרי שהשתחרר ממשטרת היישובים העבריים ישב שורר בבית וחיכה לתפקיד הבא שלו. "היו חבר'ה מהקיבוץ שהיו מגויסים לפלמ"ח למשך תקופה ארוכה ולקיבוץ היה הסכם שאם מישהו יוצא לרזרבה, שזה היום כמו מילואים, הקיבוץ נותן מישהו במקומו ולא משנה באיזה תפקיד. ככה למעשה הגעתי לפלמ"ח".
מתי שמעת פעם ראשונה על הפלמ"ח?
"בשנת 1941 בחדר האוכל של הקיבוץ. שמעתי שאליהו גולומב (ממקימי ארגון ההגנה ומפקדו במשך שנים י.ו) הגיע לגייס את יגאל אלון ליחידה חדשה".
הכרת את יגאל אלון?
"בוודאי. היינו שכנים. יגאל זכה אז להערכה גדולה. כולם בקיבוץ ידעו שהוא מפקד בפלמ"ח. מדי פעם הוא היה מגיע לאסיפות קיבוץ ומספר על המתרחש בארץ".
תפקיד משמעותי
במהלך שנת 1947 הצטרף שורר לפלוגה י"א של הגדוד השלישי בחטיבת יפתח ומונה לתפקיד נשק ואחראי סליקים. תפקיד שהיה באותם ימים מסווג מאוד. למעשה שורר החזיק באחד הסודות הגדולים של הפלמ"ח באותם ימים – המקומות בהם הוחבאו כלי הנשק.
'סְלִיק' יש לציין הוא למעשה מחבוא מחתרתי לכלי נשק בתקופת טרום הקמת המדינה. המחתרות השונות: ההגנה, לח"י ואצ"ל בנו סליקים בכל רחבי הארץ כדי לספק נשק להגנת היישובים.
האזור שעליו היה אמון שורר היה עמק הירדן והגליל העליון ותחת אחריותו היו מספר סליקים בקיבוץ עין גב, בקבוצת כנרת, בקיבוצו גינוסר ובקיבוץ חולתה והיו עוד כמה מקומות בהם הסליק כלי נשק בודדים. "התפקיד שלי היה לטפל בכלי הנשק, לדאוג לכשירות שלהם, לתחזק את הסליקים וגם להקים חדשים", סיפר שורר, "בכל קיבוץ היה לי איש קשר שהיה אחראי על הסליק. רק אנחנו ידענו על מיקומו".
אתה זוכר איפה היה כל סליק?
"הסליק בעין גב, שלא אני הקמתי, היה מחוץ לקיבוץ בתוך חורשה. את הסליק של קבוצת כנרת אני הקמתי יחד עם חבר קיבוץ שהיה איש סוד ישראל גולן ז"ל, שהיה ידוע בכינויו 'פייקלה'. בחרנו להקים אותו בלול במרכז הקיבוץ, מתחת למשרד. איש לא ידע מה אנחנו עושים שם מלבד האחראי על הלול והפלמ"חניק בן כנרת, אבינועם חדש ז"ל, שפינה לנו עם משאית את האדמה העודפת מהחפירה. אספר עכשיו סיפור שקשור לסליק הזה. השכן שלי בקיבוץ היה יגאל אלון, ממפקדי הפלמ"ח. יום אחד הוא הביא לי את האקדח של אשתו רות וביקש ממני להכניס אותו לסליק בכנרת וכך עשיתי".
איזה סליקים הקמת?
"בקיבוץ חולתה הקמתי שני סליקים בתוך תחומי הקיבוץ. האחד עם פתח עליון לכלי נשק והשני עם פתח צדדי עבור חומרי נפץ. חפרנו אותם והאמת שאני כבר לא זוכר איפה בקיבוץ. בגינסור הסלקתי רובה בתוך צינור וקברתי אותו, אבל עד היום לא מצאתי איפה הסלקתי אותו. בטבריה הסלקתי אקדח בתוך מאפייה. לכל הסליקים הייתי מגיע לפי הצורך. אם היה צריך להוציא נשק היו קוראים לי והייתי מגיע ומוסר את כלי הנשק".
ראש יצירתי
ככל שחלף הזמן פיתח שורר יצירתיות בהסלקת כלי נשק, בעיקר בגלל שהיה צורך להעביר אותם ממקום למקום מבלי שהבריטים יחשדו.
"אני לא קורא לעצמי מומחה. זו הייתה העבודה שלי ולימדתי את עצמי איך להסתיר נשק", סיפר, "העברנו כלי נשק בתוך כלים שמבחוץ נראו תמימים, אבל מבפנים הם היו משהו אחר. היינו צריכים להעביר נשק לגליל העליון. בכביש ליד ראש פינה היה מחסום של המשטרה הבריטית. איך עוברים אותו? היו לנו כל מיני פתרונות. למשל, בגליל גידלו דגים בבריכות. את הדגים היו מעבירים בתוך מכלי מתכת על גבי משאית. אחרי שהיו מוציאים את הדגים מהמכלים היו ממלאים אותם בשקי אוכל. יום אחד משאית כזו הגיעה אלי לגינוסר. בתוך כמה מהמכלים בין שקי האוכל הכנסתי כלי נשק. דוגמא נוספת, היו מסליקים כלי נשק בתוך מכליות דלק שנסעו לגליל העליון. ועוד דבר, כשרצינו שיחידה תדע שכלי נשק נמצאים ברכב מסוים בדרך אליה, היינו שולחים מברק שבו היינו הופכים את מספר הרכב לאותיות. במברק, שנשלח במורס, היינו רושמים שלמשה ושם המשפחה המוזר, שהוא למעשה מספר הרכב, נולד בן. היינו שולחים כמה מברקים כאלה כדי שהבריטים לא יחשדו".
איפה עוד החבאת כלי נשק?
"בתוך בלון חמצן. עשו בלון חמצן שאפשר היה לפרק את הבסיס שלו. הייתי עוטף את הרובים כדי שהבלון, שעשוי ממתכת, לא ירעיש. מכניס כמה רובים פנימה וסוגר".
איך היית מגיע ממקום למקום?
"עם אופנוע בריטי מסוג BSA שהיה שייך לפלמ"ח. זה היה אופנוע שכל הצבא הבריטי השתמש בו. נסעתי לתל אביב במיוחד לקחת אותו. הוא הגיע לארץ בארגז מפורק. חיכיתי שירכיבו אותו, מילאתי דלק ונסעתי".
לא חששת שהבריטים יתפסו אותך? החזקת בסוד חשוב.
"הם לא תפסו אותי וגם לא פחדתי שהבריטים יתפסו אותי. לא הייתה סיבה לפחד".
"בחולתה הקמתי שני סליקים בתוך תחומי הקיבוץ. האחד עם פתח עליון לכלי נשק והשני עם פתח צדדי עבור חומרי נפץ. חפרנו אותם והאמת שאני כבר לא זוכר איפה בקיבוץ"
הבנת אז את המשימה החשובה שלך?
"עשיתי דבר חשוב וברצון רב. לא הייתה לי שום בעיה. תמיד נסעתי לאן שצריך. לפני קום המדינה נשק היה דבר שאסור לחשוף אותו. תמיד היה צריך להסתיר אותו. כשפרצה מלחמת העצמאות הוצאתי את כלי הנשק מהסליק בכנרת וחילקתי אותם למחלקות הלוחמות שהיו בעמק הירדן לקראת העלייה לגליל העליון. מפקד אחת המחלקות אלעד פלד, שפיקד על שחרור צפת היה מרוצה מאיך ששמרתי על כלי הנשק. הם היו מלאים בגריז ולקח להם כמה שעות לנקות אותם".
אתה זוכר את יום ההכרזה על הקמת המדינה?
"לא זוכר איפה הייתי. אני כן זוכר שמולה כהן מקיבוץ אלונים, שהיה מפקד הגדוד השלישי, אחרי שראה את ההכרזה ושמחת האנשים בתל אביב אמר משפט שאני לא יכול לשכוח: 'הם רוקדים ואנחנו יוצאים לקרב'".
המצב גרוע
עם פרוץ מלחמת העצמאות הוצאו כלי הנשק מהסליקים ובכך סיים שורר את תפקידו כאחראי סליקים בגזרתו. הוא לא השתחרר והמשיך לשרת בתפקיד נהג במטה הגדוד השלישי של חטיבת יפתח. במהלך המלחמה הוא ישב בהר כנען ויצא מדי פעם למשימות. בתום הקרבות שוחרר וחזר לקיבוצו.
בשנת 1945 נישא שורר לאנה ולזוג נולדו שלושה ילדים. בשנת 1946 נולד בנם עודד ז"ל, שבגיל תשעה חודשים נחנק במיטתו ונפטר; באפריל 1948 נולדה בתם נורית, שהיום מתגוררת בתל אביב; ובשנת 1950 נולד בנם רן שמתגורר היום בשוהם. שורר התגרש מאנה ז"ל ונישא בשנית לחיה ז"ל, שנפטרה לפני 20 שנה. לשניים נולד בשנת 1963 צפריר, שמתגורר היום בבת חפר. במהלך השנים עבד שורר בחקלאות ובמגוון תפקידים אחרים בקיבוץ. במלחמת יום הכיפורים הוא היה נהג המשאית הראשון שחצה את תעלת סואץ מהסיבה שהוא היה מלא במנות קרב.
73 שנה אחרי שהמדינה קמה. מרוצה ממנה?
"חשוב להדגיש שהמדינה לא קמה מעצמה היא קמה לאחר קשיים רבים ובזכות הרבה אנשים כמו יגאל אלון, שהיה איש עם הרבה ידע ושכל, שלצערי שכחו אותו מזמן. כואב לי ששכחו את יגאל אלון. המדינה היום במצב גרוע. אני רוצה שיהיו פה אנשים שיעזרו לכל מי שצריך. אני חי פה בגן עדן, אבל יש כאלה במדינה שאין להם מה לאכול וזה לא מפריע לאף אחד".
את הפלמ"ח גם שכחו?
"אני מקווה שאנשים יודעים וגם זוכרים מה תרם הפלמ"ח להקמת המדינה. לולא הפלמ"ח לא בטוח שהיינו מנצחים את מלחמת העצמאות".