עפולה תנציח את בן העיר, רב סמל ראשון שלומי כהן ז"ל, שנהרג לפני שש שנים וחצי בתקרית ירי בגבול לבנון. ראש העיר אבי אלקבץ נתן לאלמנתו של כהן, מעיין, כמה אפשרויות לבחירת דרך ההנצחה ובימים אלו היא שוקלת אותן.
שלומי כהן ז"ל. "היה אבא פעיל ועוזר" שלומי כהן ז"ל. "היה אבא פעיל ועוזר"
שלומי כהן ז"ל. "היה אבא פעיל ועוזר"
(רפרודוקציה: שרון צור)
"קיבלתי כמה אופציות איך להנציח אותו וכרגע אני מעדיפה לא לציין אותן עד שאחליט", מאשרת כהן ומוסיפה, "אני תמיד חושבת על דרכים להנציח אותו. זמן קצר אחרי ששלומי נהרג כבר נעשתה פנייה לעירייה, אבל זה לא יצא לפועל. לאחרונה קבעתי פגישה עם ראש העיר וייאמר לזכותו שהוא בא עם ראש פתוח, המון חמלה ורצון לעזור והציע לי כל מיני רעיונות וכרגע אני חושבת מה לעשות".
מעיין כהןמעיין כהן
מעיין כהן
(צילום: שרון צור)
מוות לא צפוי
כהן נהרג בתקרית ירי באזור ראש הנקרה בעת שנסע ברכב צה"לי בסמוך למוצב שנמצא על הגבול. הוא פונה לקבלת טיפול רפואי בבית החולים אך נפטר מפצעיו בגיל 31 בלבד, כשהוא משאיר אחריו אישה ותינוקת בת 11 חודשים. יש לציין כי כהן לא שירת בתפקיד קרבי והיה טכנאי מערכות ראיית לילה ומכ"ם, לכן מותו הגיע בהפתעה גמורה למשפחתו. "שלומי לא היה לוחם. הוא היה חוזר כל יום הביתה. למרות ששירת על גבול לבנון לא אני ולא שלומי חשבנו אי פעם שדבר כזה יכול לקרות. זה היה הדבר הכי לא צפוי שיש", מציינת אלמנתו מעיין כהן, "זה קרה ביום ראשון בערב. שלומי נשלח לחברה בתל אביב לתקן איזושהי עמדת מחשב. אחרי שסיים המפקד שלו קרא לו להגיע למוצב בראש הנקרה. דיברתי איתו חצי שעה לפני והוא אמר לי שהוא יתעכב קצת כי הוא נכנס לישיבה. זו היתה השיחה האחרונה שלנו, בשבע בערב. בשבע וחצי, כשהוא הגיע למוצב, חייל לבנוני עמד על הגדר וירה לעברו", משחזרת כהן, "ניסיתי להתקשר אליו והוא לא ענה אז חשבתי שהוא עדיין בישיבה. אמרתי שאני אמתין עד 12 בלילה ואם הוא לא יגיע אצור קשר עם המוצב כדי לראות שהכל בסדר. לא רק שלא חשבתי על משהו כזה נורא, אפילו כשראיתי טלוויזיה והיה כתוב 'תקרית ירי' לא עלה בדעתי שזה יכול להיות קשור אליי".
ברבע ל־12 בלילה הבינה כהן שאותה כתובית בטלוויזיה היא של שלומי שלה. "הם צלצלו בפעמון וכשראיתי את האנשים במדים כבר הבנתי. הצלצול הזה כל כך צרם לי שעוד בשבעה ביקשתי לנתק את הפעמון הזה, כי לא יכולתי לשמוע אותו. הצלצול הנוראי הזה שינה את חיי".
נפילה תהומית
שש שנים וחצי אחרי, מעיין חיה את הכאב באופן יומיומי. "הייתי בת 28 כשזה קרה, ילדה עם תינוקת. השנה הראשונה היתה שנה מאוד קשה. זו שנה שהייתי בנאדם מת בגוף חי. תפקדתי על אוטומט בכל מה שנוגע לשחר (הילדה) ובכלל. הייתי קמה בבוקר כי צריך ולא כי אני רוצה. למזלי קיבלתי המון עזרה מהמשפחה ולאט לאט, אחרי שעברה שנה, התחלתי להתאושש ולהתחזק, אבל בעיקר התחלתי להפנים שזה המצב החדש וששלומי לא יחזור. לפני כן חשבתי שזה זמני וששלומי עתיד לחזור", משתפת כהן, "הראש מבין את המשמעות, אבל הלב לא רוצה לקבל את זה. הרבה פעמים דמיינתי איך הוא חוזר ואומר שזה היה סתם תרגיל צבאי".
מעיין כהן. "עברתי שינוי גדול" מעיין כהן. "עברתי שינוי גדול"
מעיין כהן. "עברתי שינוי גדול"
(צילום: שרון צור)
מה קרה אחרי שהפנמת שהמצב כבר לא יחזור לקדמותו?
"היתה לי נפילה תהומית. הבנתי שאני צריכה להתחיל להתמודד עם המציאות החדשה. היו הרבה קשיים בדרך, כי שחר היתה קטנטונת. את כל ההתפתחות שלה חוויתי לבד וזה היה קשה נורא, כי שלומי היה אבא מאוד פעיל ומאוד עזר לי. הוא היה שותף מלא בגידול שלה. אני יכולה להגיד שהזמן לא באמת עוזר להשכיח את הכאב או להקהות אותו, אבל הוא כן נותן כלים להתמודד. התקופה הזו כל כך שינתה אותי כאדם. החיים שלי למעשה מתחלקים ללפני ואחרי המקרה. עברתי שינוי גדול ואני עדיין עוברת. אני מאמינה שזה תהליך שילווה אותי לעד".
ממשיכה את דרכו
למרות הגעגועים הגדולים והעובדה שהיא רואה אותו בכל פינה בבית, כהן המשיכה לגור באותו בית עד היום. "הבטחתי לעצמי שבמהלך השנים הבית שלי לא יהפוך לאתר הנצחה, אבל יצא שהוא כן; תמונות של שלומי מפוזרות בכל חדר בבית. זה גורם לי לתחושה שהוא עדיין פה וגם שחר לומדת להכיר אותו דרך התמונות והסיפורים. בהתחלה היה לי מאוד קשה לדבר איתה עליו, אבל ככל שעברו השנים הרגשתי נפשית יותר בנוח. היום היא יודעת עליו המון".
איזה בנאדם הוא היה?
"כשהיית מסתכלת עליו היית רואה אישיות קורנת וטוב לב שיוצא החוצה. הוא היה חבר מאוד טוב ונאמן ואיש משפחה לתפארת. הוא היה בן זוג חם מאוד, מלא בנתינה, רומנטיקן חסר תקנה. שלומי אהב מאוד להפתיע ולרגש. הוא היה איש מצחיק עם ביטחון ותמיד היו סביבו חברים. את התכונות האלה אני רואה גם אצל הילדה שלנו, היא מאוד מזכירה אותו".
ראש העיר אבי אלקבץראש העיר אבי אלקבץ
ראש העיר אבי אלקבץ
(צילום: שרון צור)
אם יש דבר אחד קטן שמנחם את כהן הוא שמותו של בעלה לא היה לשווא. לאחר המקרה והפקת הלקחים נבנתה במקום חומה החוצצת בין הגבול למוצב, ובהמשך הוא אף פונה. "אחרי ששלומי נהרג בנו שם חומה גבוהה והכניסה למוצב מלווה ברכב צבאי ובאישור. לצערי החוקים האלה נכתבו בדם. רק אחרי ששלומי נהרג שינו שם נהלים ולציר הזה כבר לא כל אחד יכול להגיע. המוצב הזה גם די נסגר היום כדי לדאוג לבטחונם של החיילים והוא הפך להיות מוצב שנשלט מרחוק", היא אומרת. "ביום שהודיעו על זה הרגשתי ממש נורא כי הרגשתי שהמוות של שלומי היה יכול להימנע, אבל אחרי שעיכלתי את ההחלטה הבנתי ששלומי הציל חיים של חיילים אחרים".
במהלך השנים הנציחה אותו מעיין בכמה דרכים כאשר שנה לאחר מותו ערכה טקס לזכרו עם החברים והמשפחה, הכנסת ספר תורה בבית הכנסת והוצאת ספרונים לחג על שמו. "בכל מה שקשור לשלומי אני אוהבת להשקיע", היא מסבירה את הדחף להנציח, "אני מרגישה שככה אני ממשיכה את דרכו. כשאני נוברת בתוך הפצע הזה ופותחת אותו קשה מאוד לגייס את הכוחות האלה, אבל המטרה היא שיותר ויותר אנשים יכירו אותו ויזכרו אותו, כי מגיע לו שידברו עליו. בעיקר אני רוצה שיהיה לשחר זיכרון ממנו כשהיא תגדל. אני אוהבת לדבר על שלומי כי זה מרגיש לי שהוא עדיין פה. כשמאבדים מישהו הפחד הכי גדול הוא שככל שהשנים עוברות תשכחי דברים, אז ככל שאני מדברת עליו אני מחיה אותו אצלי וזה נותן לי תחושה טובה".