תרצה ארגמן (62) מרמת ישי, מורה ומחנכת בתיכון עמקים־תבור שבמועצה האזורית עמק יזרעאל, פורשת ממערכת החינוך אחרי 32 שנה. "אמשיך להכשיר מורים להוראת הגאוגרפיה בבית־ברל ואנסה להמשיך ולהיות סבתא משמעותית לנכדים שלי ככל האפשר", אמרה השבוע, "אני רוכבת על אופניים ועושה ספורט ואני רוצה לעשות עוד דברים אחרים. אני אלך לאן שהרוח תיקח אותי, אני אוהבת הפתעות".
ארגמן נשואה, אם לשלושה וסבתא לשני נכדים לימדה במשך 29 שנים גאוגרפיה. היא נחשבת למורה מיתולוגית במקצוע הזה. היא בוגרת החוג לגאוגרפיה ולימודי ארץ ישראל באוניברסיטת בר־אילן ובוגרת תואר שני בהיסטוריה מאוניברסיטת חיפה. טבילת האש הראשונה שלה במערכת החינוך הייתה כמורה ממלאת מקום במרכז נוער בתל אביב בו לומדים בני נוער שנפלטו ממערכת החינוך. "בשיעור הראשון שלי כשנכנסתי לכיתה ישר התעופף לידי כיסא. זו הייתה טבילת האש שלי בכיתה, אבל זה לא העיד על המשך הקשר שלי עם הכיתה המקסימה ההיא".
מקצוע חשוב
לאחר שלוש שנים בהן לימדה גם בבת־ים ולאחר שנולדו לה שני ילדים החליטו ארגמן ובעלה לעבור להתגורר בעמק יזרעאל והגיעו לרמת־ישי. "הייתי נחלאית בשירות הצבאי שלי וממש התאהבתי במערכת החינוכית הקיבוצית וידעתי שאני רוצה להנחיל לילדים שלי את החינוך הקיבוצי, אם כי ידעתי שאני גם לא רוצה להיות חברת קיבוץ וכך הגעתי להיות מורה שכירה בקיבוץ שריד", היא מספרת "התחלתי קודם ללמד בבית הספר היסודי של הקיבוץ ופשוט נשאבתי לתוך מערכת חינוך מופלאה, עולם אחר לגמרי ממה שראיתי בעיר. זו מערכת חינוך ששמה את הפרט במרכז, ומגובה באנשי מקצוע שמלווים את כל התהליך החינוכי. שיטות ההוראה היו מבחינתי חדשניות, מה שהקיבוצים כבר שכחו זה הכי חדשני בהוראה היום".
בשנת 1991 יצאה עם בעלה לשליחות מטעם הסוכנות היהודית בעיר קאלי בקולומביה, שם שימשו יחד כמורים לעברית וכשחזרה לאחר שנה החלה ללמד את הוראת הגאוגרפיה בתיכון עמקים־תבור. "גאוגרפיה זה אחד המקצועות החשובים בעיניי וגם בעיני לא מעט תלמידים במערכת כי אנחנו בעצם מכינים את התלמידים להכיר את הסביבה שבה הם חיים. בחרתי ללמד בעמקים־תבור מתוך האמונה במערכת החינוכית הקיבוצית ובבית הספר שהוא בית ספר מיוחד ויוצא דופן בנוף העמק".
למה בחרת להיות מורה?
"אני באה ממשפחה ברוכת ילדים ומאז שלמדתי בכיתות היסודי הייתי כבר דודה להרבה אחיינים ותמיד הייתי מפעילה ומארגנת אותם והם קראו לי 'הגננת'. כבר אז ידעתי שייעודי בחיים הוא לעסוק בחינוך. כך זה התגלגל".
איך התחושה לסיים את הפרק המשמעותי בחייך?
"האמת שזה מוזר. זה לא מרגיש לי סיום, כי עד אתמול עובדתית הייתה לנו את הקורונה שניתקה אותנו מהמסגרת השוטפת של בית-הספר אז זו הייתה שנה ללא בית־ספר בצורה המקובלת. יחד עם זאת גם ירדתי בהיקף המשרה, נשארתי רק עם כיתה אחת ובחרתי לסיים את ההוראה שלי עם כיתה י"ב מב"ר, כיתה נפלאה שאני מאוד אוהבת בה את התלמידים. הייתי איתם גם בי"א ולא היה נראה לי נכון לעזוב אותם בי"ב".
קודם מחנכת
בשבע השנים האחרונות שימשה ארגמן גם כמדריכה ארצית לגאוגרפיה והייתה שותפה להובלת מהלכים אזוריים וארציים של הפיקוח להוראת הגאוגרפיה. "יש עשייה ואני ממשיכה לעשות כל הזמן ואני אמשיך לכתוב תוכניות לימודים. בשנה הבאה אמשיך להכשיר מורים להוראת הגאוגרפיה. בעצם אין סיום, אבל ללא ספק יהיה לי מאוד מוזר וקשה בראשון לספטמבר לדעת שאני לא הולכת לבית־הספר".
מה היה חשוב לך להשיג כמחנכת?
"אני רואה את עצמי קודם כל כמחנכת ורק אחר כך כמורה. בעבודה שלי אני מתמקדת פחות בהוראה ויותר בקטע הבין-אישי שלי עם התלמידים. ראיתי את התפקיד שלי כמחנכת כאדם שמתווך בין הילדים לבין הסביבה שלהם. עזרתי לילדים בשלושה מעגלים לתווך בינם לבין עצמם, בינם לבין ההורים ובינם לבין המערכת. זה אומר להסתכל על כל ילד בזכוכית מגדלת ולקרוא אותו, לקרוא את הקשיים ולדעת מה עובר עליו. היכולת שלי לבוא ולעזור לילד לשרוד את המערכת, את ההתבגרות ואת הקשיים שלו בבית זה היה המקום שלי בחיים של הילד".
יש תלמיד שלא תשכחי לעולם?
"לכל מורה יש את אחד התלמידים שהוא לא ישכח. באחת השנים כשהייתי מחנכת בכיתת מב"ר היה לי תלמיד שמאוד לא הסתדר עם המערכת ועם המורים, ואני הייתי שם לתווך ולתת לו להאמין בעצמו וביכולות שלו. יום אחד קיבלתי ממנו מייל, הוא כתב לי שהיום הוא סטודנט לרפואה והוא רוצה להגיד לי תודה שהאמנתי בו כל השנים. היום התלמיד הזה הוא רופא מפורסם. אני לא יכולה לחתום את הקריירה החינוכית של בלי להזכיר שני תלמידים מופלאים שהיו לי ואינם. יונתן הדסי ז"ל מקיבוץ מרחביה ואורן ליפשיץ ז"ל מקיבוץ גזית שנפלו במלחמת לבנון השנייה. הייתי המחנכת שלהם בי' עד י"ב. אתה אומר לעצמך מה הסיכוי ששני תלמידים מאותה כיתה יפלו באותה מלחמה. הם היו שניהם חיילים מצטיינים, יונתן במגלן ואורן בסיירת צנחנים ושניהם נפלו בהפרש של כמה ימים במלחמת לבנון השנייה".
יש לך טיפים למורה בתחילת דרכו?
"תהיו שם בשביל התלמיד ותאמינו בו. מערכת החינוך מלאה בתלמידים שזקוקים לנו כמבוגרים שיסתכלו עליהם, לפעמים הם תלמידים שקטים ולפעמים הם שקופים. תמיד לחפש את קצה החוט שיהיה אפשר להגיע אליהם, להיות שם בשבילם ולטעת בהם את האמונה ביכולות שלהם".
מה היית אומרת לשרת החינוך החדשה?
"מערכת החינוך היא מנגנון בירוקרטי רב זרועות שמקשה על ההתנהלות בשטח. חשוב לצמצם את המנגנון, לתת יותר אוטונומיה ואמון. הבירוקרטיה הרבה היא ביטוי לחוסר אמון והצורך לשלוט ולבקר את המערכת. מניסיוני במספר מערכות ומסגרות חינוכיות, ראיתי שככל שהאמון במנהל, במורה, בתלמיד גדל - התפוקות, היצירתיות והמוטיבציה עולות בהתאמה. התגמול הכספי חשוב מאוד, אך מהווה קטליזטור משני. מנהל מנהיג הוא דמות עם אג'נדה, יוזם, חדשן ודוגמא אישית. מנהלי בתי הספר, יכולים להוביל שינוי ולהכניס חדשנות. למרות הכל, אני רואה בשטח יוזמות מופלאות. שחררו את המערכת מהבירוקרטיה הלופתת, תנו אמון, תנו כלים מקצועיים- השמיים הם הגבול".