"גאווה גדולה לראות את הכיכר מוכנה. זה אושר גדול לראות את זה בכל פעם שאני יוצאת מהעיר. זה יצא בדיוק כמו שרציתי" - כך אומרת בהתרגשות מיכל לוי מעפולה על סיום בנייתה של הכיכר המנציחה את זכר בעלה אבירם לוי ז"ל - הנצחה שעליה היא עמלה כבר כמעט שנה.
אבירם ז"ל נספה באסון השריפה בכרמל לפני תשע שנים וחצי, כשהיה בקורס קציני שב"ס. הכיכר, שאותה העמידה העירייה לטובת הפרויקט אחרי פגישה של לוי עם ראש העיר אבי אלקבץ, ממוקמת ביציאה הדרומית של העיר, בצומת הרחובות הבנים–הקונגרס הציוני. היא סמוכה לבית משפחת לוי ונבנתה סביב עץ זית. את הבחירה הזו, שעשתה יחד עם רענן כספין, אמן ומעצב אורבני (סטודיו 'שיגן'), נימקה לוי בזמנו כסמל שמאפיין את בעלה.
"רענן עיצב את האנדרטה סביב עץ הזית שצומח בכיכר, עם סמלים של צנחנים ויחידת נחשון שבהם שירת אבירם. הסמל שהיה בקורס קצינים של אבירם היה עץ וכשראיתי את זה ישר קפצתי. אמרתי לרענן 'אתה אמנם לא ידעת, אבל הסמל של העץ היה על חולצת המחזור של אבירם', אז כנראה שזה לא צירוף מקרים" - אמרה לוי לפני פחות משנה, כשתהליך הבנייה רק החל.
"היה חשוב לי להקים כיכר במקום שהוא אסטרטגי, כדי שיראו אותה. לא עשיתי את הכיכר הזו בשבילי, עשיתי את זה בשבילו", מסבירה לוי מדוע היה כה חשוב לה להנציח את בעלה, "אני חושבת שהכיכר הזו הגיעה לו ואפילו מעבר לזה. כאב לי שבכל השנים האלה אבירם נשאר אלמוני בעיר שלו ואף אחד לא ידע שיש הרוג מאסון הכרמל בשם אבירם מעפולה. עכשיו אף אחד לא ישכח, כי השם שלו והסיפור שלו נמצאים שם, וגם כי אי אפשר להתעלם מהכיכר הזו - לא מהגודל שלה ולא מהיופי".
כשיצאת למסע גיוס כספים, עד כמה ההיענות היתה גדולה?
"כל הדבר הזה היה יוזמה פרטית שלי והיא נשארה כך לאורך כל הדרך. בתקופת הבנייה במשך חצי שנה לא היה יום שלא עברתי שם. ממש כמו לבנות בית. גייסתי את הכספים בעצמי כי גיוס ההמונים לא צלח והפעלתי את מי שרק היה אפשר. בגלל זה אני חושבת שההנצחה הזו מיוחדת, כי היא הגיעה מתוך המקום האישי שלי ושלו. היו אנשים שהתגייסו לעזור אבל בעיקר אלה שהכירו את אבירם, אם זה מעגל קרוב של משפחה וחברים טובים. היה גל של אנשים ממעגל רחוק יותר שהרגישו רצון לעזור, אבל הרוב המוחלט היו אנשים שאני מכירה. מקרב אנשי עסקים וקבלנים בעפולה אף אחד לא התגייס, כולם התחמקו ממני וזה מאוד העציב אותי. אני כן יכולה להגיד שאת הגימור של הכיכר ועבודות הסיום של הקיר עשה צביקי שיינפלד, שהיה מג"ד של אבירם במילואים, שיצר איתי קשר וביקש לעשות את העבודה הזו".
התאכזבת שאנשים מהעיר לא עזרו?
"הזכרתי לעצמי שעברו תשע שנים ושאנחנו עם שהזיכרון שלו מאוד קצר. אני לקחתי את ההוצאה הזו על עצמי ולא היתה לי פנטזיה שמישהו יבוא ויעשה את זה במקומי. כן חשבתי שתהיה היענות, אבל ברגע שראיתי שלא, החלטתי לא להתמרמר על זה וראיתי רק את המטרה של סיום הכיכר לנגד עיניי".
ההתעסקות בתכנון ובבניית הכיכר, היא אומרת, לא היתה פשוטה וגרמה לה לחטט בפצעים שהשתדלה לסגור. "תרפיה זה בטוח לא היה. להנציח בנאדם בן 29 זה בעיקר עצוב. כשנכנסתי לזה ידעתי שזה לא יעשה לי טוב ושאצטרך לשלם מחיר. זה גזל ממני המון תעצומות נפש ואלו לא מקומות שאני רוצה להיות בהם אחרי תשע שנים, אבל עשיתי את זה כי אני חושבת שמגיע לו. אמנם אבירם בראש ובלב שלי, אבל זה לא משהו שאני מתעסקת איתו כל הזמן".
על ההתמודדות עם האובדן מוסיפה לוי: "כל הזמן נופלים אבל החוכמה היא לקום כל פעם מחדש. נופלים וקמים אבל בגדול אני מושכת את עצמי כלפי מעלה. אני משתדלת לנהל אורח חיים שמח ולהשרות את האווירה הזו גם בגידול הבן שלי. לפני ארבע שנים עזבתי את הצבא וזו היתה אחת ההחלטות הכי טובות שקיבלתי בחיים שלי. אני עובדת סוציאלית במקצועי וכיום מנחה קבוצות וסדנאות. אלו שנים שבניתי את עצמי והתחזקתי נפשית וזה עזר לי להמשיך בחיים וגם ליהנות מהם".
פורסם לראשונה: 13:25, 07.06.20