בין השנים 1967-1948 היתה רמת הגולן אימת יישובי עמק הירדן והגליל העליון. הסורים, ששלטו על 'ההר שהיה כמפלצת' (הדימוי שניתן לו בשיר של יובב כץ), הפכו בתקופה ההיא את חיי התושבים לסיוט מתמשך – הפגזות על יישובים וירי על חקלאים ועל סירות דייגים בכנרת. זו היתה תקופה לא פשוטה מבחינה ביטחונית, עם הרוגים, פצועים ולילות ארוכים ללא שינה במקלטים. בהרבה מובנים מה שהיה אז מזכיר את היום - את מה שעוברים כבר 18 שנה יישובי הנגב המערבי (העוטף) מרצועת עזה. אותה מציאות בלתי הגיונית, רק במקום אחר ובזמן שונה לחלוטין.
3 צפייה בגלריה
כוח גולני אחרי הפעולה
(צילום: באדיבות ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון, צילום: מיכה בר-עם/אברהם ורד)
בינואר 1960 ביצע הצבא הסורי תקיפות חוזרות ונשנות מכיוון חירבת תאופיק (התחתונה) ברמת הגולן אל עבר קיבוץ תל קציר והמרחב שסביבו – ירי מנשק קל, הטמנת מוקשים וירי מרגמות. הכפר תאופיק מירר למעשה את חיי הקיבוץ הצעיר, שהוקם בשנת 1949.
אחרי חודש קשה במיוחד, ממשלת ישראל כבר לא יכלה יותר להבליג ושלחה את צה"ל לפעולת תגמול, ראשונה מאז מלחמת סיני, נגד הכפר תאופיק. מטרת הפעולה היתה להשמיד את בסיסי הצבא הסורי ובתי הכפר, ששימשו כבסיסי טרור. השם שניתן לפעולה: 'מבצע חרגול'. ותיקי עמק הירדן מכירים אותו יותר כ'פעולת תאופיק'.
60 שנה אחרי חזרנו אל אותה פעולה הרואית שביקשה להביא שקט ליישובי עמק הירדן ובעיקר לתל קציר.
"ירדנו למקלטים"
בינואר 1960 דוד בן גוריון היה ראש הממשלה ושר הביטחון, גולדה מאיר היתה שרת החוץ ורב אלוף חיים לסקוב היה הרמטכ"ל. קיבוץ תל קציר חגג באותה שנה יום הולדת 11, וכך גם קיבוץ האון.
ירח פארן בן ה־82 מקיבוץ האון, מוותיקי היחידה לאיתור נעדרים בצה"ל, היה בינואר 1960 בן 22, חייל משוחרר מחטיבת הצנחנים (גדוד 88 של הנח"ל) שהחל לעבוד בתפקיד מא"ז (מפקד אזורי, היום זה נקרא רכז ביטחון). פארן זוכר היטב את תקופת ההתנכלויות הסוריות. "לאחר שהוחלט על הסכם שביתת הנשק בין ישראל לסוריה היה ברור לשני הצדדים שכל צד מבין את ההסכם אחרת", מספר פארן, "כתוצאה מזה נוצר קונפליקט בשטח המפורז שהסורים פינו ושעליו הוקמו תל קציר והאון. ממזרח לתל קציר היה יישוב שנקרא תאופיק, שהיה מאויש על ידי ערביי הכפר צמח, ממנו ברחו במלחמת העצמאות, ואנשי המשמר הלאומי הסורי. הם הציקו לאנשי תל קציר. הם היו יורים על החקלאים שעבדו בחלקות של תל קציר והאון. לא היה פחד. יצאנו לחרוש את השדות".
באותה תקופה היה אורטי אורטנברג, אז בן 22 והיום בן 82, חייל משוחרר מהנח"ל שהחליט לקבוע את חייו בתל קציר. בינואר 1960 הוא עבד כרכז ענף הבננות והיה נשוי טרי לדבורה. "המציאות של חיינו היתה שחיינו ועבדנו תחת אש מתמדת, שלא ידענו מתי היא תבוא", מספר אורטנברג, "הסורים לא הכירו בשטח המפורז כשטח ישראלי ובכל פעם שיצאנו לעבוד בשדות הם ירו. תמיד הפריעה להם הנוכחות שלנו בוואדי. החיים לא היו חיים, אבל ככה זה היה בכל יישובי הספר. לא היינו שונים מיישובי ספר אחרים. עשר השנים שלפני מבצע חרגול היו קשות, אבל התרגלנו אליהם. נכון שבתל אביב יותר קל, אבל אהבנו את החיים בקיבוץ ולכן גם נשארנו".
3 צפייה בגלריה
הכפר חירבת תאופיק (התחתונה) לפני הפעולה
(הכפר חירבת תאופיקצילום: באדיבות ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון, צילום: מיכה בר-עם/אברהם ורד)
אשתו של אורטנברג, דבורה, הגיעה לתל קציר בשנת 1959, היישר לשיא המתיחות הבטחונית. "תאופיק בשלב מסוים כבר לא היה כפר, אלא מוצב של הצבא הסורי. עבדתי אז בגן הירק וכשהיו יורים עלינו היינו מסתתרים מאחורי תלי אבנים", היא מספרת על אותה תקופה, "אחרי כל ירי היינו קוראים לאו"ם ואז היה מתפתח ויכוח מי אשם. האו"מניקים תמיד היו נגדנו. שנאנו בעיקר את הצרפתים. הם תמיד היו בעד הסורים. זו היתה תקופה שקו הגבול כל הזמן השתנה. תקופה לא פשוטה בקיבוץ. היו מעט ילדים, כי כל הזמן משפחות עם ילדים עזבו. חבר'ה צעירים באו ועזבו. מעטים נשארו מגרעיני הנח"ל".
לאור ריבוי הירי מצד הכפר תאופיק במהלך חודש ינואר 1960 הוחלט לצאת לפעולת תגמול. הרמטכ"ל לסקוב ואלוף פיקוד הצפון מאיר זורע בחרו בכוח מחטיבת גולני בפיקוד אל"מ אלעד פלד לבצע את המשימה. התאריך שנקבע: הלילה שבין ה־31 בינואר ל־1 בפברואר.
"לפני שצה"ל התחיל בפעולה כינסו את המא"זים בצמח ודיווחו לנו שצריך להתכונן", נזכר פארן, מי שהיה אז המפקד האזורי של קיבוץ האון, "הורדנו את הילדים ואת שאר האוכלוסייה הבלתי לוחמת למקלטים. שאר הקיבוץ היה בכוננות".
על השעות שלפני הפעולה מוסיף אורטנברג מתל קציר: "היתה מתיחות כללית באזור, כי בינואר היו הרבה תקריות. היה אפשר לנחש שלממשלת ישראל נמאס כבר הדבר הזה שמטרידים יישוב בלי סיבה מוצדקת. כמה שעות לפני המבצע עברה הנחיה להוריד את הילדים והנשים למקלטים והגברים נשלחו לתעלות המגן".
פיצוצים באישון לילה
בערך בשעה 1:00 בלילה התעורר האזור כולו לקול ההתפוצצויות של פגזי מרגמה וירי מקלעים. אפילו בטבריה, שרחוקה מהמקום, התעוררו התושבים משנתם לקול הפיצוצים, עלו על גגות הבתים וחזו בהתקפה של צה"ל. קרב מר התנהל בשטח, כשמפקד החטיבה אל"מ אלעד פלד נע עם הכוח הפושט שהסתער על הכפר עם תת־מקלעים. את גזרת הפעולה בודדו כוחות חסימה בפיקודם של רס"ן יוסף קסטל, סגן אורי כהן וסגן אמיר דרורי, שמנעו מכוחות תגבור סורים גישה לאזור. כמו כן, מחלקת טנקים בפיקוד סגן אמנון רשף, שהיתה בכוננות לסייע, השמידה זרקור שהדליקו הסורים ושהאיר על כוח גולני.
משה אשכנזי בן ה־78, תושב כרמיאל, היה בזמן הפעולה בן 18, טירון בגדוד 51 של גולני. הוא נבחר עם עוד כמה מחבריו לעזור לסחוב תחמושת עבור הכוח שפשט על תאופיק. בלחימה עצמה הוא לא השתתף, אך היה עד לכל ההתרחשויות: "הפעולה הזו היתה מתבקשת. הסורים כל הזמן הפגיזו את היישובים שלנו ודייגים פחדו להיכנס לכנרת", מספר אשכנזי, "לא נלחמתי בפעולה הזו. התפקיד שלי היה לסדר את השרשראות של המקלעים ולסחוב אותם עד לנקודה מסוימת. המפקדים שלנו נלחמו בקרב הזה. הם נתקלו בכוח אויב חזק. אני זוכר שפוצצנו את הפרוז'קטורים של הסורים".
בשעה 3:00 לפנות בוקר הושלם כיבוש הכפר. הכוח במקום הצמיד מטענים לעמדות הצבא הסורי ולבתי הכפר. פיצוץ אדיר היה הסימן לכך שכל בתי הכפר התמוטטו ונמחו מעל פני האדמה. כוחות צה"ל נסוגו בסיוע אש תותחים ושבו לשטח ישראל. בפעולה נפלו ארבעה חיילים: סג"מ ד"ר יהושע אשכנזי ז"ל, רב"ט חנן בן שלום ז"ל מקיבוץ דגניה ב', טוראי יעקב אורפלי ז"ל וטוראי דב שנבל ז"ל מקיבוץ שדה נחום. 17 חיילים נפצעו ושני חיילים, סגן אורי כהן וסגן אמיר דרורי, זכו בעיטור העוז על גילוי תושייה ומנהיגות בקרב.
"היה פיצוץ גדול ותאופיק נמחתה", נזכר פארן מקיבוץ האון, "מטרת הפעולה היתה לחסל את תאופיק התחתונה והמטרה הושגה. הפעולה הצליחה, אבל נהרגו ארבעה חיילים. במלחמה משלמים מחיר כבד. חבל על כל הרוג וגם חבל על משפחתו. מלחמה זה לא משחק בקלאס".
כשהאור עלה על תל קציר, שעות ספורות אחרי תום המבצע, קיוו תושביה כי עידן חדש נפתח. "בשעה 4:00 בבוקר תאופיק התחתונה כבר לא היתה קיימת. 51 בתים, מתוך 56 שהיו בכפר, עלו לשמים", נזכר אורטנברג. "שמחנו מאוד על הפעולה. היה חשוב לעשות אותה וטוב שעשו אותה כי תאופיק הטיל עלינו אימה, אבל הפעולה הזו לא פתרה את בעיות הביטחון של תל קציר. המשכנו לסבול, כי רמת הגולן נשארה סורית עד מלחמת ששת הימים".
כמה שעות אחרי הפעולה העבירה שרת החוץ גולדה מאיר מסר תקיף לדמשק: "לסוריה אין ולא תהיה דריסת רגל בשטח המפורז, כשם שאין לה דריסת רגל בתל אביב. האזור המפורז נמצא בשטח ישראל ונתון לריבונותה ולא ננהל כל משא ומתן על בעלות קרקע זו".
יום לאחר הפעולה הודיע דובר הצבא הסורי כי דמשק מוכנה לדון על גורל השטח המפורז ועל האמצעים לשמירת השקט.
לדברי דבורה אורטנברג, הפעולה לא שינתה את המציאות הבטחונית אלא החריפה אותה: "לאחר מבצע תאופיק היו לנו שלושה חודשים של שקט, אבל הסורים בנו מעלינו לאורך קו המצוק מוצבים גדולים ומבוצרים ואז התחילו ההפגזות. הבנות כבר לא ירדו יותר לעבוד בשדות והגברים חרשו את השטחים עם טרקטורים משוריינים. היו לנו אז בונקרים טובים ובקיבוץ אחד שמר על השני. היתה לנו הרגשה שאנחנו עושים את המעשה הנכון ושהילדים שלנו, נולדו לנו שניים באותן שנים, חיים במקום הנכון. היה רק מוזר כשהם היו באים לישון אצל הוריי בקרית חיים ולקראת השינה הם היו שואלים איפה הבונקר ובקרית חיים לא היו בונקרים. היו להם חיים מאתגרים. הם היו ילדים שאספו רסיסים של פגזים. הם חיו אחרת מאשר שני הילדים שנולדו לנו בשנות ה־70".
שקט פסטורלי
60 שנה חלפו מאז אותה פעולה הרואית של גולני. בזיכרון הלאומי היא די נשכחה. רק ותיקי תל קציר, האון וחטיבת גולני זוכרים אותה. בשטח עצמו לא נשאר זכר מכפר תאופיק ולמרבה הצער, אין במקום שלט שמספר על הפעולה ולא אנדרטה לזכרם של ארבעת החיילים שנפלו בה. בניגוד לאותם ימים, את האזור עוטף היום שקט פסטורלי. הכל ירוק מסביב, פורח ויפה, ובעיקר כבר עשרות שנים שאין כאן פחד.
קצין המורשת במילואים של חטיבת גולני אבשלום שחר התייחס השבוע למקומה של הפעולה באתוס של החטיבה: "מח"ט גולני בפעולה אלעד פלד נחשב לאחד המח"טים הטובים ביותר שהיו לצה"ל. הוא צבר המון ניסיון קרבי עוד מהיותו מ"פ בפלמ"ח. העשור הראשון למדינה היה קשה לחטיבת גולני כי 70 אחוז מחיילי הפלוגות היו עולים חדשים ולא ידעו עברית. ב-1960 החטיבה הגיעה לקו פרשת מים ואלעד פלד רצה לבצע את הפעולה בתאופיק. הוא היה האדריכל שלה. תכנן הכול לפרטי פרטים – ההגעה ליעד, נטרול המוצבים הסורים סביב היעד המרכזי לתקיפה, מענה תותחים וכל מ"מ ידע מה הוא צריך לעשות. זו היתה פעולה מוצלחת, שהביאה להרבה זמן שקט בגזרה הזו".
"חיינו ועבדנו תחת אש מתמדת, שלא ידענו מתי היא תבוא. בכל פעם שיצאנו לעבוד בשדות הסורים ירו. הפריעה להם הנוכחות שלנו בוואדי. החיים לא היו חיים, אבל ככה זה היה בכל יישובי הספר"
"רוב האנשים בעמק הירדן לא יודעים מה זה מבצע חרגול. הוותיקים ידעו מה זה מבצע תאופיק. בעמק זו היתה פעולה לגמרי בשוליים של החיים הרגילים. מי הסתכל אז לכיוון של תל קציר והאון?", אומר פארן, "הקיבוצים בית זרע, אפיקים, כנרת וכל השאר לא סבלו מהסורים".
במרחק של 60 שנה מהמבצע, אורטנברג מדבר ציונות. "היינו פה כי היה צריך להיות פה", הוא אומר, "תל קציר נכנסה להיסטוריה כי באותה תקופה נוצר לה דימוי לאומי של מגנת עמק הירדן".
אותן שנים בתל קציר והאון ותוצאות מבצע חרגול מתכתבים היטב עם המציאות הנוכחית ביישובי עוטף עזה - כאילו לא חלפו 60 שנה. "במידה מסוימת, מה שעובר על יישובי העוטף מזכיר את מה שאנחנו עברנו - חיים תחת אש", אומר אורטנברג, "עדיין יש את התעלומה מתי יבוא הפגז הבא או מתי יירו את הכדור הבא. הם עכשיו צריכים לגדל ילדים תחת אש, כמו שאנחנו גידלנו ילדים תחת אש. לדעתי, אצלם יותר מאיים ויותר מפחיד ממה שהיה אצלנו אז".
ודבורה אורטנברג מוסיפה: "לבי נחמץ על מה שקורה בעוטף עזה. זה הורג אותי. אני לא יכולה לראות את זה. האירועים שם עושים לי מצב רוח רע. חשבתי שכבר שילמנו את החוב לגבי השלום. הם עוברים עכשיו את מה שאנחנו עברנו. למה לא להגיע כבר לשלום עם כל מי שסביבנו. למה בשנת 2020 צריכות להיות עוד מלחמות? די. מספיק. שילמנו כבר מחיר".