"את התמונה הזו בה עוצר לידי רכב צבאי באמצע הרחוב ושני קצינים יורדים אליי ומודיעים לי שהבן שלי נהרג, דמיינתי מהרגע ששרון התגייס.
"באותו צהריים שבני האהוב והיפה כבר לא היה בין החיים, והגיעו הקצינים לגן הילדים בו הייתי וראיתי אותם, ידעתי. שרון מת, נכון? אני זו שאמרתי, הם היו רק צריכים להנהן".
אינה אסמן, אמו של מפקד הנח"ל אל"מ שרון אסמן ז"ל, שנפטר מדום לב לפני כחודש, תמיד ברחה מהבשורה שידעה שיום אחד תגיע. השבוע לקראת השלושים למותו, היא ובעלה פסח, אביו של שרון, חוזרים לילדותו של נער הפלא, שגדל והיה לקצין מוערך שכולם אהבו והעריצו, והם בסך הכול רצו שרק יחזור הביתה בשלום.
צניעות סוחפת
השבוע, באמצע השבעה על אביה יעקב, שנפטר מאירוע מוחי, לא יכולה אינה, שיושבת שבעה בפעם השנייה בתוך כחודש, להימנע מלהזכיר כבר בתחילה את צירוף המקרים הטראגי שפקד אותה:
"הסיוט הכי גדול זה לקבור ילד", היא אומרת, "ביום ששרון קיבל את המינוי למפקד הנח"ל אבי קיבל אירוע מוחי, ממנו נפטר בגיל 89. הגענו לטקס, והוא ישר שאל אותנו 'איפה סבא יעקב?, אני הולך להודות לו בנאום'. אמרנו שהוא לא מרגיש טוב.
"כשהסתיים הטקס, הוא רצה ללכת לבקר אותו, אבל נאלץ להישאר בבסיס ואחרי יומיים הוא נפטר. נוצר מצב ששני האנשים היקרים לי, שאהבו אחד את השני מאוד, לא ידעו זה במותו של זה, ואני נותרתי לשבת שבעה על שניהם".
בהמשך מספרים ההורים על הנכדות ("הן הבנות שלנו"), על האהבה והערכים שהנחיל בנם ובעיקר על החייל הצעיר שרק פעם אחת בחייו כעס על הוריו על שלא הודיעו לו שכלבת המשפחה, הפודל שאותה אהב, נהרגה: "הוא מירר בבכי במשך שעתיים בחדרו, כי כאב לו על כל בריה ועל כל נפש שמסתובבת בעולם. זה היה שרון שלנו, זה היה שרון של הבנות שלו וכלתנו האהובה, ששמה גם שרון, של אחותו היחידה, רחלי. שרון של החיילים ושל המדינה שעליה הגן.
"אנחנו רוצים שאנשים יכירו את שרון", אומרים אינה בת ה-63 ופסח בן ה-66, "הוא שנא פרסום בכל מאודו. הוא לא היה מעוניין אף פעם שנפרסם תמונות שלו. לא היה לו פייסבוק ואפילו בווטסאפ הוא לא שם תמונה. תמיד אמר 'עזבו, לא צריך. בשביל מה'".
"כשהוא היה הולך להביא את הנכדה הגדולה מהגן", מספרת אינה, "הוא היה פושט את המדים ברכב ונכנס לגן כדי שלא יראו את הדרגות. 'בשביל מה זה טוב' הוא היה אומר. ואני המשכתי בדרכו ולא סיפרתי מה הוא עושה. כשהוא נפטר באו אליי מכרים ואמרו 'לא ידענו שהבן שלך היה בדרגה בכירה'".
פסח: "כשהוא סיים קורס קצינים הוא אפילו לא אמר לי שהוא סיים בהצטיינות, ביקשתי ממנו בכמה אירועים לשים תמונות שלו בפייסבוק שלי, 'תן לי להתגאות בך, בן'. הוא אמר לי, 'אבא, עזוב'. בקרבות ובמבצעים כמו בצוק איתן, כשהיו מגיעים צלמים, הוא אף פעם לא התראיין, היה חשוב לו התוכן, פחות המעטפת".
"מי היה מאמין שאחרי מותו הוא יזכה לכבוד גדול כזה", אומרת אינה. "הוא שלא רצה שאף אחד יכיר אותו מלבד משפחתו האינטימית, מוכר היום כמעט בכל בית. הצניעות שלו, אגב, היא גם מה שסחפה אחריו רבים עוד כשהיה נער, בבית הספר ובתיכון כצנלסון בו למד. שום דבר שעשה לא היה נראה לו מיוחד, תמיד הוא היה בטוח שכולם עושים את אותו הדבר".
"בכל חייו איתנו הוא ביקש שלוש בקשות בלבד", משחזר פסח, "פעם אחת, בבר מצווה. אמרנו לו שרון תבחר מה אתה רוצה: מסיבה, חו"ל? הוא אמר 'שום דבר, לא חסר לי כלום'. הפצרנו בו, אז הוא ביקש גיטרה חשמלית. הבקשה השנייה שלו הייתה ללכת לפסטיבל ערד, שם התרחש האסון, אינה לא רצתה. אמרתי לה: 'תקשיבי, הילד הזה בן 16 לא מבקש מאיתנו כלום, אם הוא כבר מבקש בואי ניתן לו'. היא הסכימה ולבסוף למרות האסון הוא חזר בלי שריטה".
הפעם השלישית הייתה בצבא. שרון מאוד רצה 'נעליים אדומות', צנחנים. אינה לא רצתה. "אתה מכיר אמא שיש לה בן בכור ויחיד שרוצה לשלוח את הבן שלה לקרבי?", היא מסבירה, "זה היה בעיצומם של פיגועים נוראיים, פחדתי. בכלל, החלומות שלי היו נוראיים מאז שהוא התגייס. אז פסח שכנע אותי ואמר שהוא מאוד אחראי. ודווקא ביום שהוא התגייס, זה היה ערב פורים, התרחש פיגוע בקפה אפרופו בירושלים.
"מוזר שתמיד חששתי מהנורא מכל ודווקא ביום שהוא נפטר, אותו יום מר ונמהר, לא הייתה לי שום תחושה. לא היה איזה מבצע או מלחמה ברקע, ואין פיגועים, הלכתי בבוקר רגיל לעבודה בגן ועד שלא ראיתי את הקצינים נכנסים בשער, לא הרגשתי שמשהו רע הולך לקרות. כל הזמן ברחתי מהבשורה, והנה היא הגיעה ועולמנו התהפך".
תעלומת המוות
בבוקר יום חמישי ה-1.7 מעט לפני השעה 07:00, נפטר אל"מ שרון אסמן במהלך אימון כושר עם חייליו, שלושה ימים לאחר שמונה למפקד הנח"ל והוא בן 42 בלבד. "עד היום מותו הוא תעלומה", אומרים פסח ואינה, "לא היו לו בעיות בריאות. הוא לא עישן ושמר על תזונה בריאה מאוד, אפילו השוקולד היחיד שאכל לפעמים זה מריר 80% קקאו.
"במכון הפתולוגי רצו לעשות נתיחה, אבל אמרו לנו שלפי הצילום האזור מלא בדם, אמרנו להם שאם הנכדות והכלה, שהיא כמו הבת שלנו ממש, רוצות לדעת שיעשו נתיחה, ואם לא, לא חשוב לנו. אנחנו סומכים על צה"ל. הבנות ושרון כלתנו גם לא רצו, ומבחינתנו זה נשאר תעלומה".
אינה: "אנחנו באמת מאמינים שמשהו על טבעי לקח אותו מאיתנו כי הגיע זמנו. יש אנשים שמגיעים לשלמות והם סיימו את השליחות שלהם כאן בעולם שלנו, ושרון הגיע לשלמות הזו".
פסח: "שאלו אותנו אם אנחנו רוצים ועדות חקירה וכאלו, אמרתי להם לא צריך שום ועדה עבורנו, אלא אם אתם מעוניינים להפיק לקחים להבא. מבחינתנו, אין לנו שום תלונות או טרוניות כלפי הצבא".
"אני קיבלתי את הבשורה בבית", אומר פסח, "חזרתי מטיפולים בתל השומר, וראיתי כבר בדלת תא"ל, חשבתי שבאים לברך אותי על מינויו של שרון למפקד הנח"ל, נכנסתי הביתה וראיתי שם כמה קצינים יושבים בסלון, ואז נפל לי האסימון. נתנו לי כוס מים, והבנתי שהסיוט הגדול ממנו חרדנו כל העת - התממש.
"שרון היה הכוח שנתן לי לחיות", קולו של פסח נשבר, "יש לי בעיות רפואיות שגרמו וגורמות לי לכאבים גדולים ביותר, אבל הוא היה דואג לשלומי כל הזמן, מעודד ומנחם. הוא היה בא ואומר לי 'אבא תחייך קצת, החיוך יעזור לך', ויש לי בעיה עצבית בפנים שגורמת לכאבים בחיוך, אבל בשביל הילד היקר שלי הייתי מחייך, כי מה זה הכאבים שלי לעומתו. אנחנו חייבים להמשיך את המורשת והצוואה שלו, אנחנו נהיה חזקים בדיוק כמו שהוא היה חזק בשבילנו".
נשברת בלילות
אינה מנחמת את פסח ובדרכה מנסה לשמור על איפוק, אבל מודה שהיא נשברת: "בלילות אני נשברת, לא רוצה לקום ולחזור למציאות ששרון שלי לא פה. אבל אז אני נזכרת בילדות, ובכלתי האהובה, ואני אוזרת כוחות מאיפה שיש, וכשהן באות אלינו אנחנו צוחקים איתן ונותנים להן הרגשה טובה".
פסח: "אתמול הנכדה הגדולה אמרה לי שיש לה שתי אמהות, אינה ושרון אמא שלה, ויש לה אבא אחד ואבא שני שהוא נשמה ששומר עליה. ואני יודע טוב מאוד שהוא שומר עליה ועלינו כמו שכל החיים הוא הגן עליהן, עלינו ועל המדינה".
אינה ופסח נולדו בברית המועצות לשעבר, אינה באוקראינה ופסח בליטא ועלו לארץ בשנות ה-70. הם נפגשו באקראי ברחוב דיזינגוף בתל אביב: "הייתי בת 18, פסח היה בן 21. התחתנו ובגיל 20 כבר נולד שרון. אחר כך באה רחלי, שבשש שנים האחרונות מתגוררת עם בעלה והילדים בסן פרנסיסקו. היינו הורים טוטאליים. אני הייתי יותר בלאגניסטית ופסח היה הנוקשה. לא היה צריך להכביר מילים איתם. הם רק היו שומעים את השם שלו והיו 'מתיישרים'".
פסח הוא עובד התעשייה צבאית לשעבר, לאחר מכן עסק במערכות פיננסיות בחברת HP. אינה היא מורה למוזיקה וגננת במספר גני ילדים בעיר.
"הייתי מגיע לבית הספר של שרון", נזכר פסח, "רואה את גיליון הציונים ואומר למורים, 'הוא חייב להשתפר'. המורים היו משיבים לי בתקיפות: 'הלוואי ולכל הורה היה מלאך כמו הבן שלך, תן לנו את המתכון איך לגדל ילד כזה'".
"בצבא", מוסיפה אינה, "שום דבר לא עניין אותו כמו החיילים שלו. "הם היו כאן בשבעה וסיפרו לנו את מה שידענו כל הזמן. הם אמרו לנו שהסיבה היחידה שכל החיילים בחטיבה שלו לא לקו בפוסט טראומה אחרי 'צוק איתן' זה בגללו. הוא היה יושב עם כל אחד ואחד מהם, מסביר להם לפני היציאה לקרב מה עושים, איך נמנעים ואיך מתמודדים גם עם מראות קשים.
"השופט מלצר שהכיר אותו במילואים העיד כי הוא משוכנע שעליו חלמו הנביאים שתיארו בחזונם את מצביאי ישראל, תעוזה בקרב שחמלה בצדה".
מתי הייתה השיחה האחרונה איתו?
"ביום שלישי, יממה לפני שנפטר. קבענו שנגיע ביום שישי לביתו בתל אביב לחגוג קצת. את השיחה סיימנו כמו תמיד: 'שמור על עצמך ואל תדאג לשרון ולבנות, את זה תשאיר לנו'. וכעת זו המורשת שלנו, זו בעצם הסיבה שלנו להמשיך ולשרוד גם כשנתח מהלב שלנו נקרע".