שבועיים חלפו מאז אמיר אורן ז"ל, סגן ראש העיר נוף הגליל לשעבר שכיהן גם כמנכ"ל העירייה, נפטר כתוצאה מסיבוכי הקורונה בגיל 68. ביום ראשון השבוע הסתיימה השבעה ואלמנתו אורנה, שמתקשה לעכל את הטרגדיה הגדולה, צריכה להתחיל להתרגל לחיים בלעדיו ולגדל את בנם המשותף אורי בן ה-7 בכוחות עצמה.
"הימים האלה קשים מאוד. כבר שבוע שאני מרגישה שהשמים עומדים להתמוטט עלינו", היא מספרת בכאב עצום, "כמה שהעולם יפה ויש שמש בחוץ, הכל מתגמד נוכח הכאב והצער. אני לא יודעת ממה להתחיל עכשיו ואיך עושים את זה בלעדי אמיר. איבדנו אדם עם אישיות כובשת, אדם נפלא ואוהב בריאות ואיש משפחה למופת. ההתמודדות עם האובדן היא קשה מנשוא. איבדתי בעל נפלא, אבא, חבר. נשמה גדולה וטהורה. איך ממשיכים מכאן? רק ימים יגידו והם בטח יהיו לא פשוטים, לא קלים ולא מעטים. אמיר דאג למשפחה מלוכדת והיה לו חשוב שנהיה ביחד ואחד בשביל השני".
שמח להתחסן
אמיר אורן ז"ל היה אדם בריא וחזק ללא מחלות רקע. הוא נדבק בנגיף הקורונה בסוף חודש דצמבר, יומיים לאחר שקיבל את מנת החיסון הראשונה. אורנה אשתו מספרת כי הוא שמח מאוד לאחר שהתחסן והיה בטוח שהקורונה כבר מאחורינו. "הוא שמח שהוא היה בין המתחסנים הראשונים. יש לנו את ההקלטה שהוא שלח לנו יום לאחר שהוא התחסן, הוא אמר שזו הדרך להתגבר על המחלה".
אלא שיומיים לאחר החיסון החלו תסמיני הקורונה. "אני זוכרת שעוד נסענו לים וחזרנו ואז הוא התחיל להרגיש לא טוב", היא נזכרת, "היה לו חום וחשבנו שאלו תופעות הלוואי של החיסון. בשבת הוא הלך לנוח מוקדם מהרגיל, וביום ראשון ושני עדיין נמשכו התסמינים והוא התחיל להרגיש חולשה. הצעתי לו להתקשר לקופת חולים והאחות אמרה שאלו תסמינים של אחרי החיסון והם יכולים להימשך שבוע עד עשרה ימים". אבל המצב הידרדר במהירות ושבוע לאחר שהחלו אצלו תסמיני הקורונה אושפז אורן במחלקת הקורונה בבית החולים העמק, כשהוא סובל מחולשה קיצונית, חום גבוה וקושי נשימתי. לאחר שבועיים של אשפוז נזקק לטיפול נשימתי והוא הורדם והונשם לתקופה של שבועיים נוספים עד שהקורונה הכריעה אותו והוא הלך לעולמו.
תקופת האשפוז שהייתה כרוכה בבידוד מתמשך הייתה קשה מנשוא עבור אמיר ועבור המשפחה, שלא יכלה לבוא ולבקר אותו ולהפיג את בדידותו. "זו הייתה תקופה של בדידות נוראית", היא מתארת, "הוא לא רוצה להיות שם כי הוא איש של אנשים, כשסגרו אותו הוא הרגיש רע, אין דבר כזה שאדם יהיה מבודד ובטח לא אמיר שהיה שמח ורק רצה שיהיו סביבו אנשים. הוא לא רצה להישאר שם, אבל הוא היה חייב להישאר כדי לערוך את הבדיקות ולקבל טיפול נשימתי ראוי. גם לנו היה קשה כי היינו בבידוד בשבועיים הראשונים ולא יכולנו לבוא לבקר. שבועיים לאחר מכן הרדימו והנשימו אותו וכשהגענו לא היה כבר עם מי לדבר. הוא מאוד לא רצה להתחבר למכונת הנשמה, אבל כבר לא הייתה ברירה. או שהוא מתחבר או שהנשימה הולכת ואוזלת. הצוות הרפואי עשה את המקסימום האפשרי בתנאים הקיימים עבורו".
היית בטוחה שהוא ייצא מזה?
"קיוויתי והתפללנו מאוד. הייתה לנו אמונה חזקה כי הוא היה אדם חזק בשביל כולם, אבל הכוח לא הספיק לו כנראה. האמנו בכל כוחנו שהוא יחלים. בשבועיים האחרונים לחייו היה לו מאוד קשה לשוחח איתנו. כשהוא היה מורדם הוא כבר לא ראה אותנו. באנו לבקר אותו ממוגנים, אבל זה לא היה פשוט, זה לא מראה שצריך להיות חרוט בזכרונך".
על מה הייתה השיחה האחרונה שלכם?
"זה היה לפני שחיברו אותו למכונת ההנשמה. הוא אמר לי שהוא מאוד לא רצה שירדימו אותו. אמרתי לו שאנחנו מחכים לו ואוהבים אותו מאוד ושכולנו פה מתפללים בשבילו ושהוא חזק ויצליח לעבור את זה. הוא ביקש ממני מאוד שלא אבכה ושנשמור אחד על השני ויהיה בסדר. לא ידעתי אם יהיה בסדר או לא, אבל לפי הקול שלו הבנתי שהוא נחלש מאוד ולא בטוח שזה יקרה".
אישיות כובשת
אורן ז"ל נולד, גדל והתחנך בחיפה. בשירותו הצבאי שירת בחטיבה 188 בחיל השיריון. לאחר נישואיו הראשונים עבר לנוף הגליל ונישא לאשתו הראשונה יעל להם נולדו שלושה בנים. לפני 18 שנה נפטרה יעל ממחלה קשה ובשנת 2008 נישא בשנית לאורנה, אותה הכיר דרך חברים משותפים ולאחר חמש שנים נולד בנם אורי. "קראנו לו אורי כי הוא באמת נתן לנו אור לחיים אחרי תקופה לא פשוטה שאמיר עבר ובאמת אורי ליכד את המשפחה ביחד. אמיר הדגיש תמיד שמה שחשוב לו באמת זו המשפחה. הוא היה יחיד במינו והיושרה שלו אין שני לה, הערכים עבורו היו נכס צאן ברזל, להתנהג יפה, להגיד תודה ולכבד. החיוך הנצחי שלו תמיד עשה טוב לאנשים".
במשך רוב שנות חייו עסק אורן בתפקידים ציבוריים בנוף הגליל ובעמק יזרעאל. בצעירותו ניהל את מפעל התעשייה הצבאית בנוף הגליל. לאחר מכן שימש כסגן ראש עיריית נצרת עילית (נוף הגליל) בתקופתו של מנחם אריאב ז"ל וכיהן בתפקיד מנכ"ל העירייה תחת ראש העיר לשעבר שמעון גפסו. בנוסף בין הית, כיהן לתקופה כיו"ר החברה הכלכלית בנצרת עילית והיה חשב מלווה במספר יישובים וביניהם בית שאן והבריא את הכלכלה שלהם. אורנה מספרת כי בעלה אהב מאוד את העשייה הציבורית. "הוא אהב אנשים. הייתה לו אישיות כובשת ומיוחדת. היו לו המון חברים, הבית שלנו תמיד היה פתוח ואירח חברים מכל צבעי הקשת והוא תרם למוסדות שונים. החוכמה שלו הפליגה למרחקים. כשהוא היה אומר בוקר טוב זה בא מהלב וזה יחסר לנו מאוד".
לפני 20 שנה עבר אמיר להתגורר בנהלל ובשנים האחרונות לחייו שימש בהתנדבות במשך שמונה שנים כיו"ר מוזיאון העמק בקיבוץ יפעת. "העמק היה מאוד חשוב עבורו. לאחר כמה שנים בתפקיד הוא פרש והעביר את הניהול למישהו אחר, אבל הוא המשיך לשבת בהנהלת המוזיאון".
רצה לטייל בעולם
פטירתו הפתאומית הייתה קשה במיוחד בעבור הבן אורי בן ה-7, שלא היה יכול להיפרד מאביו כמו שצריך. "אורי אמר לי שהוא רוצה לראות את אבא ולחבק אותו ולהגיד לו שלום. אמרתי לו שהוא לא יכול להיפרד, אבל הוא יכול לכתוב לו. הוא עמד בבית העלמין וספד לאבא שלו כמו ילד גדול. הוא קיבל ממנו המון ערכים, מבחינתו אמיר היה אבא וסבא וחבר והוא גמע את כל מה שהוא נתן לו בתקופה הזו. הוא ילד מאוד נבון וחכם. זה מאוד כואב שאת כל השלבים החיוניים ואת כל הצמתים בחיים שלו הוא יצטרך לעשות בלעדיו. אני מקווה שאעשה עבודה נאמנה וטובה, כדי שאמיר יהיה גאה בי על הכוח שהוא מעניק לי לעשות את זה בשביל אורי".
למה הכי תתגעגעי אצלו?
"אני כבר מתגעגעת לחיבוק ולמילה הטובה שלו וללב הגדול. לאמיר באמת היה את הכל. ב-14 השנים שאני איתו זכיתי בעולם ומלואו. הוא לא ימוש מאיתנו לעולם, הוא ודברי החוכמה שלו יחסרו לי מאוד. אני מקווה שהוא נמצא במקום טוב ויכוון אותנו וייתן לנו איזשהו סימן שאנחנו עושים עבודה טובה ושהוא גאה בנו".
"הוא מאוד שמח שהוא מתחסן וכבר קבע את החיסון השני. אבל לפעמים אנחנו בונים חלומות ומתכננים ולא יודעים מה כתוב לנו באותיות הקטנות"
היו לו חלומות שהוא רצה להגשים?
"חשבנו על זה שבעוד שנה שנתיים כשאפרוש לגמלאות נוכל להספיק לטייל בעולם ולקחת את אורי איתנו, שיהיה לנו קצת טוב ונוכל ליהנות בשנים האחרונות כי אף אחד לא יודע כמה זמן נשאר לנו לחיות. תכננו המון טיולים עם הילדים והמשפחה ביחד כשהקורונה תסתיים. הוא מאוד שמח שהוא מתחסן וכבר קבע את החיסון השני. אבל לפעמים אנחנו בונים חלומות ומתכננים ולא יודעים מה כתוב לנו באותיות הקטנות".
מה את חושבת עכשיו על הקורונה?
"השבוע עשיתי בדיקת קורונה יחד עם הילד והגעתי לשם עם דמעות. אני לא בטוחה שעד היום מישהו יכול להגיד איך מתמודדים עם הקורונה. אמיר היה ללא מחלות רקע והיה אדם חזק ובריא וכששאלתי את הצוות הרפואי מה הם עושים הם אמרו שהם מנסים. אני לא יודעת אם הקורונה תסתיים כל כך מהר. קשה לי לומר שזה מאחורינו וזה יקרה בעתיד הקרוב. יש לי ילד ואוצר שאני צריכה לחיות עבורו, לא מגיע לו אחרת. אני חייבת לעשות מה שיגידו לי על מנת להיות חזקה בשבילו ושנהיה בריאים ואולי נצליח להגשים את החלומות של אבא".