ב־29 במאי 2000, חמישה ימים אחרי שצה"ל יצא מלבנון, החריד פיצוץ עז את אצבע הגליל. ענן אבק גדול עלה מעלה וכיסה לכמה דקות את פסגת הר שנאן שברכס רמות נפתלי. מוצב ציפורן, אחד הסמלים של שהיית צה"ל ברצועת הביטחון עם אנטנת הקשר הגבוהה המפורסמת שלו, פוצץ על ידי חיילי ההנדסה הקרבית. זה היה עוד רגע מכונן בתוך האירוע הדרמטי הגדול של היציאה מלבנון, אחרי 18 שנים רצופות. פיצוץ המוצב, באמצעות יותר משלושה טון חומר נפץ, התבקש לצורך תיקוני הגבול הבינלאומי - שכן על פי מודדי האו"ם, חלקו המערבי של המוצב היה 70 מטר בתוך שטח לבנון. על חורבות המוצב הישן וממש על קו הגבול הבינלאומי נבנה מוצב ציפורן מחדש.
מוצב ציפורן בגלגולו המקורי, או עד ליציאה מלבנון, היה מוצב גדול של צה"ל בגזרת רכס רמים, תחת עוצבת חירם. הוא אויש על ידי פלוגות מחטיבת הצנחנים וגולני לסירוגין, בדרך כלל פלוגות מסלול, והיו בו גם גששים, כוח טנקים, צוות של מכ"ם קשת (חיילות) שישב בו באופן קבוע וצוות קשת נוסף, מדלג, שהיה יוצא מהמוצב למארב גדר בנקודה שנקראה 4א, שכן ממנה היה תמיד חשש לחדירות לתוך ישראל.
המוצב היה בנוי כמו מרבית המוצבים אז – סוללת עפר גבוהה הקיפה אותו עם תעלות קשר ועמדות שצפו על מרחב רצועת הביטחון; פנים המוצב כלל משטח רחב שעליו עמדו כמה מבנים ששימשו למגורים, מטבח וחדר אוכל, חמ"ל, עמדות תצפית וכמובן אנטנת קשר גבוהה, שנצפתה למרחוק. שער המוצב מכיוון ישראל היה על קו הגבול, כשחלקו הגדול של המוצב היה למעשה בתוך שטח לבנון. חיילים ששירתו במוצב כינו אותו בצחוק 'קיבוץ' בגלל גודלו ובתקופת החורף, בשל של מיקומו הגבוה, הוא היה שרוי בדרך כלל בתוך ענן.
מאז שהוא הוקם ועד היציאה מרצועת הביטחון היו למוצב ציפורן ארבע משימות עיקריות: תצפית על רצועת הביטחון במטרה למנוע חדירות מחבלים; יציאה למארבים בכל אזור המרחב לרבות אזור נחל הסלוקי; פתיחת צירים בתוך רצועת הביטחון; וסיורים על גדר המערכת עם בט"שית. תחילה התבססה הבט"שית על רכב נ"נ הוותיק, לאחר מכן הועברה לרכב מסוג אביר ובמהלך שנות ה־90 עברו הסיורים לרכב ממוגן מסוג האמר.
"היה פיצוץ מחריד"
בשנים של שהיית צה"ל ברצועת הביטחון היו לא מעט אירועים בגזרת המוצב, במיוחד בשבועות שקדמו ליציאה מלבנון. בתחילת שנת 2000 התפוצץ סמוך למוצב מטען חבלה שכּוּוַן לאוטובוס של חיילים מחטיבת הצנחנים, ובנס לא היו נפגעים. ב־20 באפריל 2000 התפוצץ סמוך למוצב עוד מטען חבלה רב עוצמה - שלושה חיילי גולני שנסעו בהאמר ממוגן נפצעו קל. ב־17 במאי 2000 ירה חיזבאללה אש מרגמות על המוצב וכך עשה גם ב־21 במאי 2000. אירוע קשה במיוחד שזכור בגזרת המוצב קרה ב־4 במרץ 1996.
באותם ימים איישה את ציפורן פלוגת מסלול מרץ 1995 של גדוד 12 של גולני. עבור החיילים היה זה קו ראשון בלבנון. סמל אחת המחלקות בפלוגה היה חיים גנון מעפולה, שהתגייס לגולני בנובמבר 1993. בערב ה־4 במרץ 1996 המתין גנון בשער הכניסה למוצב לחזרתן של הבט"שיות ממשמרת הבוקר, כדי להחליף אותן בחיילים שייצאו למשמרת לילה. לפתע בקע מהרמקולים של המוצב צמד המילים: 'פרש תורכי' (שם קוד לניסיון חדירה לישראל). "בט"שית שנסעה על הגדר ספגה אש מכיוון הכפר חולא הלבנוני ושני חיילים נפצעו מהירי", מגולל גנון את הסיפור, "רצתי לכיוון כביש המערכת, עליתי על בט"שית שעברה במקום ודהרנו לנקודת הדיווח. כמו לוחמים מיומנים, הבט"שית הראשונה שמגיעה מאתיים מטר לפני האירוע מבצעת חסימה על הציר ומונעת הגעת כוחות לאזור הלחימה, כדי למנוע דו"צ (ירי כוחותינו על כוחותינו). אני מנסה ליצור קשר עם המ"פ יואב מרדכי, כשברקע צרורות ירי שלא נפסקים. לפתע מגיע לחסימה ג'יפ ועליו המג"ד שלנו, סא"ל חוסין עאמר, והקשר שלו רותם יוסף. ברקע הלחימה לא פוסקת. המ"פ לא עונה בקשר, אז המג"ד עאמר מחליט לחבור לנקודת הלחימה. הוא נע לכיוון עם הקשר שלו ואני אחריו. הגענו לנקודת הלחימה, חברנו למ"פ מרדכי והתחלנו בהיערכות לכניסה ללבנון, כדי לבצע מרדף. ביקשתי מהמ"פ יואב להצטרף לכוח, אבל הוא ענה לי שאין מקום. קשר המ"פ, שקפץ לאירוע גם עם אפוד חובש, אמר לי: 'מכשיר הקשר לוחץ לי על אפוד החובש, אני בקושי זז'. ניצלתי את הזדמנות, לקחתי את מכשיר הקשר ושמתי אותו על הגב (הייתי קשר מ"פ במסלול). רצתי אל מרדכי לשער הכניסה, אמרתי לו: 'אני הקשר שלך', ויצאנו למרדף".
הכוח שיצא למרדף כלל את המג"ד עאמר והחפ"ק שלו, צוות מפלוגת המסייעת בפיקודו של המ"פ יואב מרדכי וגששים. במהלך המרדף עצרו הקצינים והגששים להתייעצות ליד עמוד חשמל, ואז, לפתע - פיצוץ אדיר. מטען הופעל במקום וכתוצאה מפיצוצו נפגע הכוח קשה מאוד: המג"ד חוסיין עאמר, קצין השיתוף הארטילרי הגזרתי סגן אורי הלמן, ושני הגששים - רב סמל מתקדם פואז מוחמד וסמל ראשון ג'ומעה מחמוד - נהרגו. שמונה חיילים אחרים נפצעו, ארבעה מהם קשה, ובהם גם המ"פ יואב מרדכי וגשש נוסף.
"זה היה פיצוץ מחריד. כדור אש ענק. עפתי באוויר לאחור ונחתי על הגב. תחושת מכה של פטיש חמישה קילו בעין שמאל, שנאטמת ומדממת. למעשה, חטפתי רסיסים בארובת העין. הרגשתי שהעין פשוט נפלה לי. יצאה ממקומה", חוזר גנון 24 שנים אחורה, "היה שקט לכמה שניות, ואז מכת אש וזעקות הפצועים. עם עין אחת התיישבתי ועשיתי הערכת נזקים. במישוש אני מזהה חור בכף יד שמאל, שמדממת מרסיס. אני מסתכל לצדדים ולימיני שוכב המ"פ יואב בשקט. הוא לא זז. אני מדווח בקשר: 'נתקלנו', ניגש אל יואב ומתחיל הערכת נזקים. הוא מאבד המון דם ואני עושה לו חסם עורקים בשתי הרגליים ובשתי הידיים. מגיע אליי חייל ושואל איך הוא יכול לסייע. שאלתי אותו: 'תגיד לי את האמת, העין שלי נפלה? העין שלי במקום?' הוא ענה לי: 'העין שלך סגורה, מדממת ובמקום'. הוא חבש לי את העין בתחבושת אישית ומיד התחלתי לצעוק לחובש שאני חייב אינפוזיה, אבל החובש היה עסוק בטיפול בפצועים. צעקתי בין קולות הירי וזעקות הפצועים: 'מי יודע להחדיר אינפוזיה'? וחייל מהחפ"ק ענה לי שהוא יודע. החדרנו ליואב המ"פ אינפוזיה והוא כבר איבד את ההכרה. הנשק האישי שלי, ה־M16 שהיה צמוד לגוף, חטף מנת רסיסים במקומי ופק"ל חבלה - שכל לוחם מכיר ומכין עם גפרורים, ושהיה בכיס השמאלי של החולצה, צמוד ללב - חטף רסיס ולמעשה בלם את הרסיס מלחדור ללב שלי". מהאירוע הזה נשארו לגנון ארבעה רסיסים בארובת העין, למזכרת; אבל ראייתו לא נפגעה.
ארבע שנים אחרי אותו אירוע כואב שבו נהרג מג"ד 12 הנערץ סא"ל חוסין עאמר יצא צה"ל מלבנון. בכביש יפתח-מנרה, סמוך למקום שבו נהרג, הוקם מצפה לזכרו.
"שקט מטעה"
הפעם הראשונה שלי בלבנון היתה בגזרת רכס רמים בשנת 1991. כלוחם בפלוגת אוגוסט 90 בגדוד 101 של הצנחנים איישנו בין היתר גם את מוצב ציפורן. אלה היו ארבעה חודשים של כוננות עם שחר, שמירות, נקיונות מוצב, מעט מארבים, שינה עם בגדים ונעליים וסיורי גדר עם בט"שיות. 20 שנה אחרי יציאת צה"ל מלבנון ו־29 שנים אחרי שאיישתי אותו חזרתי למוצב ציפורן, הפעם כעיתונאי.
מוצב ציפורן שבו שירתי פוצץ כאמור בעקבות היציאה מלבנון; במקומו בנה צה"ל בתוך שטח ישראל מבצר בטון ענק, אפילו מפלצתי, שכולל כמה קומות מתחת ומעל לאדמה. מדובר במוצב שבזמן מלחמה אמור לעמוד בירי מאסיבי של פצ"מרים, רקטות וטילי נ"ט מלבנון. המוצב, שנמצא ממש על הגבול הבינלאומי, הוא מבוך של מדרגות ומסדרונות בטון רחבים, שנותנים תחושה של מקום מוגן היטב. בקומה התחתונה יש חלל גדול שמשמש כסוג של חדר אוכל ובצד הפונה ללבנון יש כמה עמדות תצפית.
את המוצב מחזיקים כרגע חיילים מגדוד 13 של גולני, פלוגה מגדוד 75 של חטיבה 7 של השריון וכוח איסוף. מפקד המוצב בימים אלה הוא סרן עמית ביטרמן מרחובות, מ"פ פלוגת השריון שבמקום, שהיה בן שבע כשצה"ל יצא מלבנון.
סרן ביטרמן פוגש אותנו בשער המוצב. אני מציין שאני מופתע ממפלצת הבטון שמולי, והוא רק מחייך. הוא עורך לנו סיור היכרות עם המבצר הענק, כולל עלייה לתצפית על גג המוצב - אין מעלית, עולים במדרגות. העמידה על גג המוצב העצום מעוררת התרגשות קלה: דרום לבנון, מה שהיה פעם רצועת הביטחון, נפרש מולנו – נוף יפה, ירוק, פה ושם גגות אדומים מבצבצים - פסטורלי, לא מאיים ולא מפחיד. אך האמת אחרת: דרום לבנון הוא חבל ארץ ארור שבו איבדה המדינה מאות מטובי בניה. אין געגוע אמיתי למקום הזה.
סרן ביטרמן מספר לנו מה אנחנו רואים: "מצפון רואים את הבופור, מול מטולה יש את הכפר כילה", הוא מציין כל כפר וכפר, "מימין רואים את אדייסה, קצת יותר קרוב אלינו אלה מרכבה וחולא, הנחל היפה שזורם שם זה הסולקי, רחוק רחוק בשיא הגובה זה מרחב בינת ג'בייל. ומולנו, במרחק של כמה מטרים, זה מוצב של האו"ם. הוא בכוונה הציב פה כוח. הרכב שנוסע עכשיו בציר ליד מוצב האו"ם הוא של צבא דרום לבנון. הם ראו שעלינו פה לתצפית אז הם מיד מגיעים לפה. בכל פעם שמישהו עולה לכאן לתצפית הם דורכים את עצמם. למעשה, ניצבים פה מולנו שלושה כוחות – האו"ם, שנמצאים על בסיס קבוע; צבא דרום לבנון ופעילי חיזבאללה, שפועלים פה בשקט תחת מסווה של כל מיני ארגונים. לפעמים הם מגיעים לכאן קרוב לגדר ומציקים לנו".
ואתם מגיבים?
"לא. אנחנו יותר חזקים. ברגע שאני מעלה לעמדה טנק הם מבינים שאין להם מה להתעסק איתנו וזזים אחורה".
מה המשימה המוגדרת שלכם כאן?
"להגן על המדינה. אנחנו פה כוח עתודה. יש פה כוחות שתפקידם לקפוץ, ב'נמר' או בטנקים או בסוואנות. זה קו שבו חיילים כשהם מסתכלים אחורה הם מבינים שהם מגנים על המדינה. הם מבינים מה יכול לקרות אם הם לא יהיו פה".
איך שגרת המוצב?
"בשעה שש וחצי כוננות עם שחר. אגב, כל בוקר יש פה ערפילים, גם בקיץ וגם בחורף. אחר כך הטנקיסטים עושים טיפולים לטנקים, החי"רניקים עושים פתיחת מוצב ונקיונות".
כשאתה מסתכל עכשיו על דרום לבנון, מה עובר לך בראש?
"שפה רואים את המורכבות של גזרת לבנון. מולנו האו"ם, שהמטרה שלו טובה - לשמור על הסטטוס־קוו - אבל בסופו של דבר צבא לבנון מתקרב לפה וחיזבאללה מגיע לכאן במעטפת אזרחית תחת ארגון שנקרא 'ירוק ללא גבולות'. הם, החיזבאללה, בעיקר שותלים כאן עצים ופותחים צירים, כמו הציר הזה שאתה רואה פה קרוב אלינו, שנפתח לאחרונה. הם קוראים לו דרך נוף, אבל אם מפעילים את השכל הישר מבינים שכמו שאנחנו מתכוננים למלחמה גם הם, אותו דבר".
שקט פה.
"שקט מטעה. רגוע עכשיו, עד שמישהו מגיע לגדר".
כל כמה זמן יש אירוע כזה של התגרות על הגדר?
"הם מנסים אותנו כל יום, אבל אנחנו מגיבים בפעילויות מובלעת. הגדר מתעתעת. כשצה"ל בנה את הגדר הוא יצר מובלעות. לפעמים חיזבאללה מרגיש שזה שלו, אז צה"ל נכנס ומראה נוכחות, כי זה שלנו. כדי שלא יתבלבלו. אנחנו מסבירים להם יפה שזה שלנו. כשזה קורה האו"ם מגיע כדי לחצוץ בינינו וגם צבא דרום לבנון; פעילי חיזבאללה עומדים מאחורה, מכוונים עלינו נשק ובצורה אובססיבית מצלמים לנו את הפנים. הם עושים איסוף, בדיוק כמונו. לפעמים הם גם צועקים: 'גולני, גולני' או 'חטיבה שבע'. כמו שאנחנו יודעים מה קורה בצד שלהם, גם הם יודעים מה קורה פה. חיזבאללה הוא ארגון מסודר".
מה אתה אומר על לבנון, יפה?
"ישראל יפה יותר. תראה את עמק החולה. ביום טוב רואים את הכנרת וכשאתה מסתכל על לבנון אתה רואה הרבה כפרים לא מפותחים. תושבי הכפרים בדרום לבנון מסכנים. הם חיים במציאות מורכבת. אני קורא עכשיו את הספר של תא"ל משה צ'יקו תמיר, 'מלחמה ללא אות', ואני מבין עד כמה התושבים בדרום לבנון חיים במציאות עצובה".
"הם בודקים אותנו"
סרן ביטרמן הוא קצין שהמוטיבציה נוטפת ממנו. הוא רציני, נחוש, ממוקד מטרה ודרוך לכל פעולה או אתגר שהגזרה תזמן לו. הוא מסוג הקצינים הצעירים שאפשר להגיד עליהם: 'הוא עוד יגיע רחוק'. לא פלא שלאחרונה חתם על עוד כמה שנים בקבע.
16 צפייה בגלריה
צוות טנק מפלוגת מחץ של גדוד 75. משמאל לימין: סג"מ רועי בן זקן, רב"ט ישי יולזרי, רב"ט אופיר ריינהרדט, רב"ט יונתן שוהם
(צילום: שרון צור)
הוא בן 26 וחצי. אחרי שנתיים וחצי בישיבת 'עטרת כוהנים' בעיר העתיקה בירושלים הוא התגייס לקורס טיס ואחרי חמישה חודשים נפל משם. הוא הגיע לפלס"ר שריון ואחרי שנתיים עשה הסבה לטנקים ויצא לקורס קצינים, כדי להיות מ"פ טנקים. בשיזפון היה במשך שמונה חודשים מ"פ הכשרות, לאחר מכן היה קצין הדרכה בחטיבה 7 ועכשיו הוא מ"פ פלוגת מחץ בגדוד 75 של חטיבה 7.
"יש מורכבות גדולה מאוד לתפוס קו בלבנון. ראית את הקרבה. זה לא כמו רצועת עזה, שיש גדר גבוהה. החיילים פה ישנים מעט מאוד, אבל הם מבינים את החשיבות. בגלל הקורונה הם סגרו 50 יום כאן אבל הם מרגישים מחויבים מאוד", אומר סרן ביטרמן בגאווה.
20 שנה ליציאת צה"ל מלבנון. הגזרה השתנתה לגמרי מאז. אין מוצבים חודרים, אין מארבים על הסלוקי. היית רוצה לשרת בתקופה הזו?
"ראשית, אני נכד של ניצולי שואה מכל הכיוונים. אבא שלי שירת ב־1982 בבופור ואני עכשיו כאן. מבחינתי זו סגירת מעגל מטורפת. אני רוצה להבהיר שצה"ל הוא התקפי מאוד. כל לילה הטנקים עולים לעמדות וסורקים או נכנסים עד גבול הקו הכחול. אנחנו מאתגרים את חיזבאללה וצבא לבנון. אמנם בתקופה ההיא צה"ל היה יותר התקפי מבחינת הנראות, אבל אני כמ"פ כאן בפן הטקטי פעיל מאוד. כל לילה אני מוציא פה פעילויות. המוצב הזה מתעתע. הוא רק בית לישון בו. אחרי שקמים יוצאים החוצה, נמצאים בפטרולים או במארבים. פעילי חיזבאללה וצבא לבנון לא תמיד שומרים על הקו הכחול. הם חוצים אותו ואנחנו מחכים להם שם, רק שיגיעו".
יש חיכוך פיזי יומיומי. כשאתה בסיטואציה כזו יש לשיקול הדעת שלך משמעות גדולה מאוד. זה בקלות יכול להיגרר לתקרית אש עם נפגעים וליום לחימה או בכלל להידרדר לאירוע גדול. איך אתה כמ"פ שולט בסיטואציה הזו?
"יש לצה"ל הוראות ברורות של פתיחה באש. יורים עליך, אתה משיב; מישהו מאיים עליך בצורה ממשית, אתה מבצע ירי בנוהל מעצר חשוד. זה מאוד שחור ולבן. חיזבאללה לא מחפשים שיקרה משהו, הם פשוט רוצים לראות מה אנחנו עושים. לפעמים הם מגיעים באמצע הלילה לגדר ורוצים לראות תוך כמה זמן אני מגיע אליהם. כל היום הם בודקים אותנו, אבל גם אנחנו בודקים אותם".
הערכה שלך, בסוף יקרה פה אירוע גדול?
"כן. כלוחם בקצה, בשביל זה התגייסתי. כל מהותי היא לשמור על המדינה. אני מקווה שלא תהיה מלחמה, אבל אם תהיה, אנחנו מוכנים. אני והחיילים שלי מתכוננים לזה בתשוקה וברצון. אני רוצה להגיד לתושבים כאן בצפון שצה"ל חזק מאוד, הוא מגן עליהם והוא מוכן להגיב לכל אירוע במהירות".