כל מגויס טרי יודע שהרס"ר הוא האדם האחרון שכדאי לו להיתקל בו ברחבי הבסיס. אבל רס"ל נוי ממן בת ה־24 מצפת, שסוגרת השבוע שנה בתפקיד הרס"רית בחטיבת השריון 188 ברמת הגולן, בנתה לעצמה מוניטין שונה לגמרי.
בדרכה החיננית שוברת ממן כל סטיגמה אפשרית על התדמית הקשוחה של רס"ר משמעת. בכניסה לבסיס החטיבה, כשאנחנו משוחחים עם הש"ג, אנחנו בעיקר שומעים ממנו כמה הרס"רית שלו נפלאה. בהחלט לא מה שציפינו.
"בהתחלה אמרו לי שאני לא מתאימה לתפקיד כי אני נראית עדינה, אבל כזו אני. אני לא חושבת שרס"ר חייב לצעוק. הכל תלוי בהתנהלות ובגישה מול החייל. אם תכבדי אותו, הוא יכבד אותך בחזרה" - מסבירה ממן בקול רגוע, ונראית רחוקה מרחק שנות אור מדמותו של הרס"ר המיתולוגי - גבר מבוגר, קשוח, לרוב עם שפם, שמנסה לאכוף את המשמעת בבסיס.
להיות "השוטר הרע"
ממן, ילדה טובה מצפת, הספיקה להתנדב לפני הגיוס במשך שנתיים במד"א ובעמותת 'חסדי לב'. לפני הגיוס היו לה חלומות שונים לגמרי: "אני אוהבת מאוד בעלי חיים", היא מגלה. "יש לי כלב האסקי סיבירי שאני אוהבת לצאת איתו לטיולים, והחלום שלי היה להתגייס ליחידת 'עוקץ' ולעבוד עם כלבים. אבל זה לא קרה, והתגייסתי כחיילת כללית".
היא שובצה לאוגדה 319, מחנה נפתלי, שם התחילה כמש"קית משמעת - וגילתה שהיא נהנית מהתפקיד. היא עברה קורס מש"קי משמעת, שאותו סיימה כמצטיינת. "הבנתי שמדובר בתפקיד עם אחריות גדולה - להיות אחראית על המשמעת והסדר במחנה. אבל זרמתי וראיתי שאני ממש מתחברת לזה, ומאוד רציתי להמשיך בקבע ולהתפתח בכיוון הזה".
מה משך אותך בתפקיד?
"התאהבתי במסגרת הזו שנקראת צבא. בהרגשה הזו, לשים כל בוקר את המדים. בתפקיד שלי, באחריות שיש עליי, בתרומה. בהתנהלות מול החיילים, שחלקם היו פונים אליי לעזרה במקום לגשת למפקדים שלהם - וזה אומר הכל. זה מחזיר אותי שוב לסטיגמה הזו על רס"רים, שאומרת שחיילים מעדיפים לעבור למדרכה השנייה כשהם רואים אותנו בבסיס. אני חושבת שזה לא צריך להיות ככה, אלא הפוך: שהחיילים צריכים להרגיש נוח מול הרס"ר שלהם ולא לחשוש לגשת אליו. אמא שלי תמיד היתה אומרת לי לנצל את הכוח שלי כדי לעזור לחיילים ולא להשתמש בו לרעה, וזה בדיוק מה שאני עושה".
אבל כשאת יוצאת לסיבוב בבסיס ובודקת אם הכל כשורה במגורים, במקלחות וכן הלאה, את למעשה 'מחפשת' אותם. מחפשת את הליקויים.
"לאוו דווקא. זה מצטייר ככה, כי הרס"ר זו הדמות שמתעסקת במשמעת ובענישה בבסיס. כביכול 'השוטר הרע'. אבל כשצריך לתת מילה טובה אני אתן אותה, וכשצריך להיות קשוחה, אז גם את זה אני יודעת לעשות. אני יכולה להגיד שיש חיילים מדהימים ביחידה, שעושים לי חיים קלים יותר".
איסוף בדלים וניכוש עשבים, זו שיטת חינוך שאת דוגלת בה?
"אלה עונשים שלא מדברים אליי. להגיד לחייל לאסוף את כל הבדלים בבסיס זה דבר שאני לא אעשה, אני לא כזאת. בעיקרון יש לנו בימי רביעי יום עבודות שכולם משתתפים בהן, כולל הקצינים".
אז אילו עונשים את נוהגת לתת?
"יש טפסי תלונה ויש פעמים שאני אקרא לחייל לשיחת הבהרה, בלי לתת עונש. כנראה העונש הכי גדול שאני יכולה לתת זה לספח חיילים אליי, כי לא חסרה פה עבודה. זה לא מה שהיה פעם. אבל אם אראה שמשהו לא בסדר במסדר בוקר אני אעשה מסדר חוזר, ואם יהיו חיילים שייעדרו ממנו הם יקבלו שעות ביציאה, כמו שקרה באחד המסדרים לא מזמן. כשאני צריכה לזמן חיילים למשפט זה הרבה פעמים כואב לי, אני לא אשקר. אבל אני יודעת שהם לא השאירו לי ברירה".
קפיצה למים עמוקים
מפקדיה של ממן לא חשבו פעמיים כששמעו שהחיילת הצעירה מעוניינת להמשיך בקבע, ומיהרו להמליץ עליה. היא שובצה כרס"רית במחנה 'פילון'; שם, היא אומרת, הבינה את הפער הגדול שבין השירות הסדיר לשירות הקבע: "אני זוכרת שביום הראשון שהגעתי לשם, המפקד של הבסיס חיכה לי ליד הש"ג ואמר לי 'אוי ואבוי, לאיזה מים עמוקים קפצת'. 'פילון' זה מחנה ממש גדול, מחנה רב־יחידתי. כשנכנסתי לתפקיד קיבלתי למעשה גם את מחנה 'יפתח', כי לא היה שם רס"ר. זה לא היה קל בכלל כי יש הרבה חטיבות במחנה, אבל זה היה מאתגר מאוד" - היא אומרת ומוסיפה פרט פיקנטי: "כשהייתי הרס"רית במחנה 'פילון' גם אחי שירת שם כחייל, וזה היה קצת מצחיק. יצא לי פעם אחת גם להכניס אותו לכלא אחרי שסירב פקודה לעלות לשמירה. ההתחשבנות איתי היתה אחר כך, בבית, אבל אין מה לעשות - זה התפקיד".
"התאהבתי במסגרת הזו שנקראת צבא. בהרגשה הזו, לשים כל בוקר את המדים. בתפקיד שלי, באחריות, בתרומה. בהתנהלות מול החיילים, שחלקם פונים אליי לעזרה במקום למפקדים שלהם"
לאחר שנתיים בפילון יצאה ממן לקורס נגדי יחידות שלב 9 ושלב 10, שסיימה כמצטיינת. כך הפכה לאישה המצטיינת הראשונה בקורס. "זו גאווה גדולה. לא משהו שחשבתי עליו או ציפיתי לו במהלך הקורס הזה. אבל נתתי שם את המאה אחוז שלי, למרות שמדובר בקורס לא קל עם שבוע שטח. הליכה כל היום בשמאל־ימין, בקור ובחום. בקורס הזה גם בחרו בי להשתתף בטקס המשואות של הדגלנים בהר הרצל. הייתי הרס"רית האישה היחידה מהקורס. זו אחת החוויות הכי גדולות שהיו לי בחיים, ואני שמחה שהיתה לי את הזכות להשתתף בטקס הזה".
לפני שנה היא הצטרפה למשפחת חיל השריון: חטיבה 188, יחידה סגורה, רמת כוננות א' עם תפקיד מסביב לשעון, כשאת הבית היא רואה רק בסופי שבוע.
"הייתי רגילה לצאת כל יום בשעה חמש לבית שלי, למיטה שלי, לעיסוקים שלי, ופתאום זה השתנה מקצה לקצה. הבסיס הפך להיות הבית שלי. אני מתחילה את היום בשבע בבוקר, בשמונה וחצי נערך מסדר הבוקר לחיילים ובדיקה של הפק"ל (פקודות קבע לחייל) לראות שהחיילים מדוגמים ולא חסר להם כלום. אחר כך אני עולה למגורים, עוברת חדר-חדר ובודקת שהכל תקין. בודקת את הסביבה, העשבייה, הש"ג, השק"ם. אחר כך אני חוזרת למשרד לניירת, לנהל את כל התיקים שבאחריותי, ועוד הרבה דברים שבשגרה. הקפצות, הכנה למצבי חירום, תקלות, ישיבות, ביקורות - תמיד מה יש לעשות. זו אחריות גדולה, אבל אני אוהבת את זה. יש ימים שמסתיימים ב־11 בלילה ויש ימים שאני עושה סטופ בשמונה בערב, אבל לא תמיד זה מתאפשר".
רס"ר המשמעת נתפס כדמות גברית, כוחנית. היו רגעים שהרגשת שלא לוקחים אותך ברצינות מפני שאת אישה בתפקיד כביכול גברי?
"אני יודעת שהחיילים היו מאוד סקרנים לגביי לפני שהגעתי ליחידה. חששו קצת וציפו לקבל מישהי אחרת, קשוחה יותר. יכול להיות שבבסיס הקודם יצא לי שם, אבל פה יש אוכלוסייה שונה, שלא לחוצה לצאת כל יום הביתה בדיוק על הדקה. שמעתי לא מעט מאנשים סביבי תגובות בסגנון של 'איך את עושה את התפקיד הזה', אבל אני חושבת שאישה יכולה למלא כל תפקיד שהיא רוצה, גם אם הוא נחשב ל'גברי'. הייתי רוצה לראות יותר ויותר נשים בצבא בתפקידי מפתח".
תוך כדי השירות לומדת ממן לימודי תעשייה וניהול באקדמיית פיקוד צפון. על העתיד היא אומרת, "כרגע אני רוצה להמשיך בתפקיד שלי ביחידה. טוב לי פה והתפקיד מספק אותי. אני מקווה שבעזרת השם אתקדם לקבע מובהק אחרי שבע שנות שירות, אבל יודעת שזה לא בטוח ולעיתים מאלצים אותך להשתחרר רגע לפני. אז אני לוקחת את זה בחשבון ולא דואגת מה יהיה בהמשך. אני מתמקדת בלעשות את מה שאני אוהבת".