את ערב חג שמחת תורה של שנת 2020 לא ישכח רב כבאי יעקב שמעון מעפולה עוד הרבה זמן. השריפה שפרצה בשעות הבוקר של יום שישי ביער צ'רצ'יל והתפשטה במהירות לנוף הגליל הוכרזה כשריפה הגדולה ביותר שחוותה העיר, מאז נוסדה ב־1956. למרבה המזל לא היו נפגעים, אבל נרשם נזק רב. בתים נשרפו, תושבים פונו מבתיהם ויער אחד שהיה ירוק ופורח, יזדקק לזמן רב כדי להשתקם.
יעקב שמעוןיעקב שמעון
יעקב שמעון ביער צ'רצ'יל השרוף
(צילום: שרון צור)
"זה הזכיר לי את השריפה הגדולה בחיפה בנובמבר 2016, במה שקשור לטירוף הזה שאתה רץ מאירוע לאירוע", מספר לוחם האש, שביום ראשון חזר ליער שניסה להציל. "אנשים לא באמת מבינים את גודל האירוע שהיה כאן. הגיעו לפה כוחות מירושלים, מראשון לציון, מבני ברק, מחיפה, מעכו. כבאים מכל הארץ. מדובר באחד האירועים הגדולים שהיו באזור ובארץ כולה", מוסיף שמעון. אגב, בעוד שבוע הוא יסגור חמש שנים כלוחם אש, ואפשר להגיד שיער צ'רצ'יל סידר לו אחלה של טבילת אש לציון התאריך.
שמעון, שמשרת בתחנת כיבוי אש והצלה נצרת/נוף הגליל, כמעט לא ישן כלל במשך שלושה ימים, בגלל האירוע. ביום שישי בבוקר הוא בדיוק סיים משמרת של 24 שעות, ויצא הביתה לסוף השבוע - שאותו הוא תכנן באופן שונה לגמרי מכפי שקרה בפועל.
"בגל הראשון של הקורונה התחלתי לבשל, והמשכתי עם זה", הוא מספר. "הגעתי מהמשמרת ונכנסתי למטבח. עשיתי דגים לשישי, עוף, ותוך כדי כבר הבחנתי בעשן הרחוק שמגיע מנצרת. כשדיברנו בינינו, החברים בקבוצת הווטסאפ, הבנו שזה מתחיל להתפתח לאירוע גדול וכבר חשבנו להתארגן ולעלות לשם עוד לפני שיקראו לנו באופן רשמי. חלק עשו את זה ואני חיכיתי לסיים עם הבישולים לשבת. איך שסיימתי, מפקד המשמרת כבר הודיע שכל המשמרת מוקפצת".
יעקב שמעוןיעקב שמעון
שמעון בזמן השריפה. הסתער על האש בלי פחד
(צילום: פרטי)
כשיצאת לכיוון היער חשבת שמדובר באירוע בסדר גודל כזה?
"חשבתי שזה ממוקד באזור אחד, אבל היו ממש ארבע-חמש סדרות של אירועים. על כל גזרה פיקד מישהו אחר. אותנו הורידו בשטח, ממש כמו בסרטים. מורידים אותך בלב האירוע ואתה רץ ומתחיל לעזור לחברים שלך, בלי לשאול יותר מדי שאלות. באחד המוקדים התפרצה שריפה לידי ופשוט רצתי ועליתי על כבאית של חבר'ה מתחנת חיפה בכלל. פשוט עבדנו על אוטומט ודיברנו דרך העיניים".
שמעון מספר שהצוות שלו הוקפץ לאזור רחוב אלונים, שגובל ביער. "כשהגענו לשם האש התחילה להתלקח דרך היער בעוצמות אדירות. להבות של 17-18 מטר. בלי לחשוב פעמיים ירדתי כשמערכת הנשימה פתוחה והסתערתי על האש. הייתי לוחם בצנחנים והייתי במשרד הביטחון ובבית המשפט, אז החתירה למגע זה משהו שתמיד היה חלק ממני" - הוא אומר על הרגעים הגורליים מול האש הבוערת. "כשהגעתי, התושבים כבר פונו מהבתים. הצלנו שבעה-שמונה בתים בעיר, שניזוקו רק בחלקם הקדמי. חלק מהתושבים הגיעו לשם בהמשך, וכאב לראות אותם. ניסינו לעודד אותם ואמרנו להם שיסתכלו על הצד החיובי, שהנזק יכול היה להיות הרבה יותר גרוע".

"היה טירוף"

האירוע כולו נמצא כעת בבדיקה, וההשערה היא שהשריפה התלקחה עקב תנאי מזג האוויר הקשים ששררו באותו יום. עם זאת, עדיין לא נשללה האפשרות שמדובר בהצתה. "תוקם ועדה שתחקור איך זה התחיל. אמנם יש לי תואר במדעי האש, אבל אני עדיין לא מוסמך לתת חוות דעת בנושא הזה" - מתחמק שמעון באלגנטיות מהשאלה ומוסיף, "היה מזג אויר קיצוני מאוד של רוחות, שזה הגורם הכי גרוע במלחמה באש".
היו חששות שלא תצליחו להשתלט על האש?
"אני יכול להגיד שאיך שהגענו הבנו שמדובר באירוע לא רגיל. כמו שאמרתי, היו כמה מוקדים, שבכל אחד מהם היה טירוף. אני חמש שנים בכבאות ולא נתקלתי באירוע כל כך גדול. בתור לוחם אתה לא חושב על הדברים האלה. מבחינתי, קיבלתי משימה ובאתי לבצע אותה על הצד הטוב ביותר, וככה גם כל החברים שלי. אמרו לנו 'שריפה ברחוב אלונים' - עולים על הרכב ומסתערים על האש, 'שריפה במורד' - הולכים לאזור ומכבים. זה הרבה אדרנלין, לא התעסקנו במה שמסביב. אפילו להתמגן כמו שצריך לא הספקנו, וזה לא עניין אותנו. רק רצינו להגן על הבתים וכמובן להציל חיי אדם, שהם לפני הכל. הסתכלתי אחורה וראיתי את האנשים שאיתי, שיש לי בהם אמונה שלמה, ואם חלילה אסתבך יש מי שיגבה אותי".
יעקב שמעוןיעקב שמעון
שמעון. "הערכה מטורפת"
(צילום: שרון צור)
כשמבינים את האחריות שרובצת על כתפי הכבאים באירועים מסוג זה וכיצד הם מסכנים את חייהם בלי לחשוב פעמיים, עולה הרהור שאולי צריך לשחזר את מחיאות הכפיים מהמרפסות, והפעם לכבוד הכבאים.
"כן, אמרו לי את זה", צוחק שמעון ומוסיף בנימה רצינית יותר, "באירועים כאלה הכבאים מקבלים רוח גבית ויש הערכה מטורפת. אני מקבל כל היום הודעות וטלפונים, וזה כיף. המעגל הקרוב שלי, החברים שלי, יודעים בדיוק מה אני עושה; אבל הרבה פעמים האוכלוסייה מושפעת מהתקשורת ולא באמת יודעת מה תפקידנו. יש סטיגמה על הכבאים, שאנחנו יושבים בתחנה רגל על רגל ומשחקים שש־בש, אבל זה לא ככה. תמיד יש מתיחות. אתה הולך לישון בלילה מתוח עם מדים ומקבל התרעה בשתיים לפנות בוקר. המשפחה שלך במתח באירועים כאלה. אנחנו ארבעה אחים שהתגייסו לקרבי והיינו יחד ב'צוק איתן', אז לאמא שלי בטח לא קל כשאני יוצא לשטח".
איך היתה ההרגשה לראות את ההרס שעשתה השריפה ביער ובשכונות המגורים?
"אנחנו עושים הרבה סיורים ותרגילים באזורים האלה, ופתאום לראות את כל הירוק הזה שאתה רגיל אליו שרוף ומריח מעשן, זו באמת חוויה כואבת. אבל יש תחושת סיפוק, כי ברור לנו שזה יכול היה להיות יותר גרוע".
עוד כתבות - חדשות מיינט העמק