הטיפוס להר החרמון מלווה בנוף עוצר נשימה, שקשה להתעלם ממנו. אנחנו כבר בתחילת דצמבר וככל שמטפסים מעלה הטמפרטורות יורדות עוד ועוד, עד שבגובה 2,100 מ' הן מתייצבות על 5 מעלות.
סמוך לרכבל העליון יש שער ברזל צהוב, עמדת שמירה ושלט: שטח צבאי סגור. חייל צעיר מירושלים מקבל את פנינו ומיד מקבל אישור לפתוח לנו את השער, השער שמוביל אותנו למקום הכי גבוה במדינה, לאזור שעטוף במורשת קרב ובסיפורי גבורה.
אנחנו חולפים על פני גבעה 16 המפורסמת ואחרי דקה אנחנו בש.ג. של מוצב החרמון, הידוע בכינויו 'ישראלי'. אותו מוצב שביום הראשון של מלחמת יום הכיפורים נכבש על ידי הקומנדו הסורי וביום האחרון של המלחמה נכבש בחזרה על ידי גולני ב'מבצע קינוח'.
הסיפורים סביב מוצב החרמון צפים לאחרונה לא מעט, בעקבות הסדרה 'שעת נעילה' שמשודרת בערוץ 'כאן 11'. פצעי מלחמת יום הכיפורים נפתחים מחדש בעוצמה, ומייצרים שיח ציבורי כואב וחשוב.
47 שנים אחרי המלחמה ההיא חזרנו למוצב 'ישראלי', שדור הלוחמים של 2020 מגלה הרבה עניין בו ובאירועים שקרו באוקטובר 73'. חזרנו למקום שאותו הגדיר הלוחם האגדי של גדוד 51 של גולני, בני מסס ז"ל מטבריה, "העיניים של המדינה".
"קשה להתרגל לקור"
תחושה של ניתוק משתלטת עלינו כשאנחנו חוצים את הש.ג. של מוצב החרמון ונכנסים לתוכו. מאחורינו ישראל ומלפנינו סוריה. האווירה פסטורלית למדי. אנחנו נוסעים בכביש ההיקפי לצד המזרחי של המוצב. הקור מקבל את פנינו וגם מפקד המוצב, רס"ן בר דניאל (27), מפקד פלוגת 'גרניט' בגדוד 405 של חיל התותחנים. הוא וחייליו הגיעו לגזרת החרמון לפני חודש, לתפוס קו במוצב 'ישראלי' ובמוצב 'מצפה שלגים', שנמצא במפלס גבוה יותר. את החורף הם יעברו כאן.
רס"ן דניאל לוקח אותנו מיד לעמדת תצפית שנמצאת מתחת לאחת האנטנות, כדי שנלמד את הגזרה. סוריה נפרשת מתחתינו. עכשיו ברור לנו למה המקום הזה קיבל את הכינוי 'העיניים של המדינה'.
"יש בגזרה שני מוצבים מאוישים ועוד כמה שלא", הוא מתחיל לתדרך, "זו סוריה. מתחתינו הגולן הסורי, הכפר חדר, עוד כמה כפרים קטנים וביום בהיר רואים את דמשק. מה שמיוחד בגזרה הזו, שאין פה גדר על הגבול. ניסו בעבר לשים גדר, אבל השלגים הרסו אותה. את הגבול אפשר לראות רק במפה. בלילה יש פה חושך מוחלט. אין תאורה. כשחייל שלי מתעורר בבוקר, עולה לעמדת שמירה ורואה את תוואי השטח שבו אין גדר, הוא מבין בלי שאני צריך להסביר לו למה השמירה שלו חשובה.
"עמדת השמירה פה מתחתינו משקיפה על כל סוריה. יש לה כינוי - 'תשליך'. הכינוי הזה נולד לפני הרבה שנים. לא סטרטאפ שלנו. יש פה מסורת, שחייל ששומר בה משליך את כל צרותיו על הגויים. חייל עושה המון שעות בעמדה הזו ובלילה יוצא לו לחשוב על האקסית או על החברה, וזה עבורו זמן טוב להשליך את כל המחשבות הרעות מעליו".
הסורים רואים אותנו עכשיו?
"כמו שאנחנו משקיפים על הסורים אני מאמין שגם הם צופים עלינו. אני לא מזלזל בהם".
מעמדת התצפית במוצב מתחברים לא מעט קצוות ותובנה חדה - למוצב החרמון יש היום תפקיד משמעותי מאוד במערכה המאתגרת של ישראל למניעת ההתבססות האיראנית בשטח סוריה. אם נתחבר לרגע לעולם הכדורגל, אז המקום הזה הוא סוג של יציע VIP הצופה על המגרש הסורי.
הקור מזכיר לנו כל הזמן איפה בדיוק אנחנו נמצאים. "הקור פה זה משהו שלא חוויתי מעולם", מדגיש רס"ן דניאל, "לפני שבוע היה פה לילה שהטמפרטורה צנחה למינוס שמונה מעלות. לפני כמה ימים יצאתי מהחפ"ק כדי להיכנס למוצב והרוח כאילו נתנה לי סטירות לפנים. לא יכולתי להיישיר מבט קדימה. הלכתי כפוף. קשה להתרגל לקור, והחורף עוד לפנינו. אך יחד עם זאת אין דבר יותר יפה מהשקיעות ומהזריחות שרואים מכאן. יש ימים שאנחנו חיים ממש בתוך ענן. זה מגיע למצב שאני לא רואה כמה מטרים ממני. יש לי חיילת, עולה חדשה מרוסיה, שקוראת למצב הזה 'לחיות בכוס חלב'".
את המוצב מאיישים היום לוחמי תותחנים וכוחות נוספים. השמירות בעמדות הן סביב השעון, 24/7. אין פה כוננות עם שחר ולכן היום מתחיל בשעה 9:00 עם מסדר בוקר, ניקוי נשקים ומטלות נוספות. בשעה 12:00 ארוחת צהריים ובשעה 13:00 תדריך מוצב, ולאחריו מתחילים בסדרה של תרגולות - כמו תקיפה על מצפה 'שלגים' או כוננות ספיגה. כל הזמן מתרגלים תרחישים כאלה ואחרים. "למה חי"ר קלאסי לא תופס את המוצב? כי אנחנו, התותחנים, מביאים לפה ערך מוסף שחי"ר קלאסי לא יכול להביא, וזו ארטילריה", מסביר רס"ן דניאל, "בתוך שעתיים אני יכול להיות בתוך הכלים ולירות".
מה האיום העיקרי היום על המוצב?
"ירי תלול מסלול".
"יש פה היסטוריה"
רס"ן דניאל נולד וגדל במושב שתולים, והיום הוא מתגורר בתל אביב. הוא התגייס באוגוסט 2012 לתותחנים. עשה מסלול הכשרה של שמונה חודשים, אחר כך יצא לפיקוד ולקורס קצינים. בפלוגה הוא התחיל כמ"מ, אחרי כך סמ"פ וכבר שנה וחמישה חודשים הוא המ"פ של הפלוגה. הוא קצין חדור שליחות, ערכי ומקצועי, שמבין היטב את המשימה שלו.
ביום הראשון של מלחמת יום הכיפורים, הקומנדו הסורי הצליח לכבוש את המוצב. האם אירוע כזה יכול לחזור על עצמו? רס"ן דניאל עונה בביטחון: "האיום הזה תמיד קיים, אבל עם העוצמה שיש היום לצה"ל אני לא חושב שזה יכול לקרות. אני לא מזלזל באויב ואני חושב שאם הוא ירצה הוא ינסה, אבל קשה לי להאמין שמה שקרה במלחמת יום הכיפורים יקרה שוב".
מעמדת התצפית אנחנו נכנסים דרך תעלת לחימה פנימה לתוך המבנה המרכזי של המוצב. אפשר לתאר את זה כמעצמת בטון או יעד מבוצר. הקומפלקס הזה הוקם אחרי מלחמת יום הכיפורים.
מסדרונות צרים מחברים אותנו ממקום למקום. נעים וחם (החימום עובד) ולדברי רס"ן דניאל אפשר לשהות בפנים בלי לצאת החוצה במשך כמה ימים. "זה קורה כשסופת שלגים משתוללת. יש לנו פה כמה חדרי נתק, שיש בהם אוכל, מים ושאר הדברים שאנחנו צריכים כדי לשרוד", הוא מציין.
אחרי כמה דקות שבהן ירדנו מדרגות, עלינו מדרגות, עברנו בין חדרי המגורים לחמ"ל ולחדר האוכל, אנחנו יוצאים שוב החוצה ונעמדים אל מול הבונקר המיתולוגי של המוצב, זה שנכבש על ידי הסורים. עדות אילמת לתקופה אחרת.
אנחנו צועדים בחצר המוצב ורס"ן דניאל מתחיל לספר עם המון גאווה וניחוחות של ציונות כמה הוא שמח שיצא לו לפקד על מוצב החרמון. "זה עושה משהו, להיות המפקד של מוצב החרמון", הוא מספר, "הסדרה 'שעת נעילה' עשתה שירות טוב למי שנמצא כאן עכשיו. היא חידדה ששום דבר לא ברור ושהכל צריך להיות פה טיפ־טופ ובול בפוני. מעבר למשימה המקצועית יש פה גם היסטוריה. הרי פה ממול נחתו לפני 47 שנים שני מסוקים סוריים. זה הזוי. זה מוצב שעבר ועברו בו הרבה. כשנכנסנו לכאן לפני חודש עשינו קצת ניקיון. יש פה שלטים משנת 1981. מצאנו עיתון 'ידיעות אחרונות' משנת 1993, זו השנה שבה נולדתי. מצאנו גביע של 'מילקי' עם תאריך משנת 1998. יש פה הרבה היסטוריה ומורשת קרב".
אחד מחייליו של רס"ן דניאל הוא לירן בכר מנוף הגליל, שהתגייס לפני שמונה חודשים, במרץ 2020, והנה הוא כבר בפלוגה ותיקה בתעסוקה מבצעית בחרמון. "לפני שעליתי לכאן לא ידעתי למה לצפות, אבל היום - כשאני מסתכל מסביב, רואה מה יש מולנו ומכיר את האיומים, ומאחורינו נמצאים היישובים בארץ - אני מבין היטב למה אנחנו פה", אומר בכר, "אין פה פחד. יש דווקא שגרה טובה. אנחנו משלבים מבצעיות עם תרגולים, הקפצות והווי של ביחד. בתוך המוצב אין קליטה. אף אחד לא יכול לברוח לפלאפון שלו. אז תמיד יושבים ביחד, מדברים וצוחקים. לקור מתרגלים. פשוט לומדים איך להתלבש נכון ולהתמגן מפניו. השלג זה דבר מעניין. לא דבר שרואים בארץ, ירד באחד הלילות ובבוקר כבר נמס".
15 צפייה בגלריה
האנדרטה לזכר לחללי סיירת גולני שנפלו בקרב על החרמון באוקטובר 1973
(צילום: יוסי וקנין)
החושך מתחיל לרדת והקור מורגש היטב. אנחנו נפרדים מרס"ן דניאל, שמתפנה להיערכות המוצב ללילה, לא לפני שהוא מסכם לנו את הביקור. "האיום האיראני מסוריה הוא לא איזו אגדה. רואים מפה הכל", אומר רס"ן דניאל, "אנחנו העיניים של המדינה. הביטוי הזה מצדיק את עצמו כל פעם מחדש, בעיקר כשאתה בוחן את ההיסטוריה של הגזרה הזו בשנתיים האחרונות. לחרמון יש תפקיד חשוב. יש כל הזמן הערכות מצב ובגלל זה חיילים סוגרים כאן יותר ממה שהם צריכים, אבל זה חלק מהעניין. אנחנו לוחמים וזה התור שלנו להיות כאן".
בדרך למטה אנחנו עוצרים באנדרטה לחללי סיירת גולני בקרב החרמון, שנפלו ב־22 באוקטובר 1973 – שמריהו ויניק, גלעד ליטן, איתן פלונסקי ועזרא פיינשטיין, זכרם לברכה. התפאורה מסביב היא שקיעה חלומית. פלא ושקט. אבל עוד מעט יגיע השלג, ההר יתכסה בלבן והמוני בית ישראל יגיעו.