חיילי מוצב 'גלגלית' היו בין האחרונים לעזוב את לבנון בבוקר ה־24 במאי 2000. כשחצו את שער הגבול לישראל הם השאירו מאחריהם תקופה ארוכה שבמהלכה היה המוצב יעד מרכזי לתקיפות של מחבלי חזבאללה, בעיקר באמצעות ירי טילי נ"ט מדויקים ופצמ"רים. באחד האירועים, כארבעה חודשים לפני הנסיגה, נהרגו במוצב 'גלגלית' שלושה חיילים - אחד מהם הוא צחי מלכה גרינברג ז"ל מהמושבה מטולה. זה היה אחד האירועים הקשים באותה תקופה, שדחף את ראש הממשלה דאז אהוד ברק להקדים את היציאה מארץ הארזים.
צחי מלכה גרינברג ז"לצחי מלכה גרינברג ז"ל
צחי מלכה גרינברג ז"ל. סיפר לאמו שהוא משרת בצפת
(צילום: מתוך האלבום המשפחתי)
מוצב 'גלגלית' היה שייך לגזרת רכס רמים, בחלק המזרחי של רצועת הביטחון - בפאתי הכפר דיר מימאס, מצפון מערב לכפר כילה וממזרח לכפרים יוחמור ודיר סרין. צפונית ל'גלגלית' שכן מוצב הבופור. מטרת 'גלגלית' היתה לשמור על הציר שהוביל ממוצב 'נרקיס', שהיה ממוקם על הגבול, למוצב הבופור ומוצב 'דלעת'. את המוצב איישו מחלקת חי"ר - לרוב גולני או צנחנים - צוות טנק, מודיעין, גששים, הנדסה קרבית וצוות של מכ"ם קשת. ביולי 1994 נהרג במוצב קצין הצנחנים סגן שי וולשטיין מירי טיל סאגר.
במלאת 20 שנה ליציאת צה"ל מלבנון חזרנו לסיפורו של צחי מלכה גרינברג ז"ל ממטולה, קשר מח"ט עוצבת 'חירם', שנהרג במוצב 'גלגלית'. סיפור חייו הקצרים, מה עבר על משפחתו מאז נפל ומה יחסם למלחמת רצועת הביטחון שנשכחה.
"להסתער על דמשק עם עוזי"
סמ"ר צחי מלכה גרינברג נולד ב־28 בינואר 1979 בקרית שמונה, לשושי ולאלי מלכה. כשהיה בן שלוש התגרשו הוריו ולפני שמלאו לו ארבע שנים עבר להתגורר במטולה עם אמו, שנישאה לאשר גרינברג. צחי היה ילד ונער פעיל וחברתי מאוד. התנדב במד"א ובמתנ"ס, עבד במטעים של המשפחה, אהב לטייל בטבע, לבלות עם חברים ולנסוע בטרקטורון בשטחים הפתוחים שמסביב למושבה. "בגיל 12, כשהצליח להגיע לקלאץ' ולברקס של הטרקטור, הוא התחיל לעבוד איתנו במטעי התפוחים, האפרסקים והשזיפים. היה לו תפקיד, לקדם את הטרקטור בתוך השורות", מספר אשר גרינברג, בן זוגה של האם, "הוא תמיד עשה משהו. אהב מאוד להכין קפה בשטח. העריץ את 'משינה', 'לד זפלין' ולהקת הרוק הקנדית 'ראש' ((Rush). הוא אהב את החיים במטולה".
מוצב 'גלגלית', 1994 מוצב 'גלגלית', 1994
מוצב 'גלגלית', 1994
(צילום: דוד לוי)
האב אלי מלכה, שהתחתן בשנית ועבר להתגורר בקיבוץ להבות הבשן, זוכר את בנו כילד מלא חיים: "צחי היה ילד שובב", מספר אלי, "כשהוא היה בא לבקר אותי בקיבוץ היינו הולכים למשק־חי. הוא אהב להאכיל את החיות ולטפל בהן".
ביוני 1997 סיים צחי את התיכון ב'הר וגיא' בקיבוץ דפנה ונערך לקראת השירות הצבאי. בניגוד לרוב בני גילו, כך לדברי המשפחה, הוא לא היה 'מורעל' במיוחד ולא הביע רצון לשרת ביחידה מובחרת או לצאת לקורס טיס. באוגוסט, חודש וחצי אחרי שסיים את לימודיו, הוא התגייס לחיל הלוגיסטיקה. אחרי מסלול של טירונות וקורס נהיגה על רכב צבאי, שובץ בתפקיד מאתגר ברמת הגולן – קשר מח"ט עוצבת הגולן, אלוף משנה רחמים כהן. "היה לו תפקיד מעניין מאוד ברמת הגולן", נזכר אשר גרינברג, "הוא שירת תחת פיקודו של רחמים במשך שנתיים. להיות קשר של מח"ט זה אומר לדעת מה שהוא יודע. צחי היה לידו בתכנונים ובביצועים. התפקיד עניין את צחי והוא נתן את כל כולו, ולכן גם קיבל תואר חייל מצטיין".
האב, אלי: "ספגתי את הכאב שלי בשקט. מאז שצחי נפל, אלה לא היו ממש חיים. מזל שיש לי עוד שלושה ילדים, שלמענם החזקתי מעמד. יש זכרונות שלא אשכח"
כשנה לפני סיום שירותו הצבאי ובעקבות פרישתו של אל"מ רחמים כהן מהצבא עבר צחי לשרת במחנה 'גיבור', עשר דקות נסיעה מביתו במטולה, בתפקיד הקשר של מח"ט עוצבת 'חירם', אל"מ משה צ'יקו תמיר. עוצבת 'חירם' היא חטיבה מרחבית בעוצבת הגליל, שהיתה אחראית, עד היציאה מלבנון, על הביטחון השוטף בגזרה המזרחית ברצועת הביטחון. תפקיד הקשר של מח"ט עוצבת 'חירם' זימן לצחי תקופה מאתגרת, משמעותית ורוויית פעילות בגזרה רותחת. "מהרגע שצחי עבר ל'גיבור' הוא נכנס ויצא מלבנון בקצב של יום כן, יום לא. כי צ'יקו היה חייב להיכנס כל הזמן למוצבים החודרים, שבאותם ימים אכלו הרבה ירי", מספר אשר, "זה היה מסוכן מאוד, כי חזבאללה חיפש כל הזמן לפגוע במג"דים ובמח"טים של צה"ל. לארגון חזבאללה היו אז הרבה שטינקרים בגזרה, שהיו מדווחים לו. אני ידעתי מה הוא עושה בלבנון וגם אחיו אבירם, אבל אמא שלו שושי לא. צחי סיפר לה שהוא משרת בפיקוד צפון. היא היתה בטוחה שהוא יושב בצפת. הוא חסך ממנה חצי שנה של דאגה אינסופית ושיגעון. זו היתה תקופה שכל הזמן נהרגו חיילים. שיא הבלגן בלבנון. ככה הוא שמר עליה. דאג שתהיה מוגנת".
מה הוא סיפר על התקופה הזו?
"הוא לא פחד. הוא נהנה בתקופה שלו בלבנון. הוא תמיד היה מבסוט, חייכני ומאושר. היה מגיע הביתה פעם בשבועיים".
הכניסה למוצב 'גלגלית',  1995 הכניסה למוצב 'גלגלית',  1995
הכניסה למוצב 'גלגלית', 1995
(צילום: אסף פתחיה)
ביום שישי, ה־28 בינואר 2000, חגג צחי את יום הולדתו ה־21 בחיק משפחתו וחברתו בשנתיים האחרונות, דנה פרץ. כולם אכלו את עוגת יום ההולדת שהכינה שושי, עוגת גבינה שצחי כל כך אהב. לאחר מכן יצאו צחי ודנה לחגוג עם חברים ב'אנצ'ו פאב', ליד מחנה 'גיבור'. "את חברתו דנה הוא הכיר בבסיס בגולן. היא שירתה שם כתצפיתנית. צחי היה אז כחצי שנה לפני השחרור ולו ולדנה כבר היו כמה רעיונות לאזרחות. אחד מהם היה לטוס לאוסטרליה ולהקים שם חווה עם סוסים ובקר, אבל הוא לא חשב יותר מדי על השחרור, כי היה לו תפקיד מעניין ומרתק. הוא היה בלב העניינים ובגזרה הכי חמה עם הרבה אקשן והוא לא ממש פחד ממה שעלול לקרות. הוא היה מאותם צעירים שהיו מוכנים להסתער על דמשק עם עוזי. במוצאי שבת (29 בינואר 2000) צחי ביקש ממני את הרכב הפרטי ולא נתתי לו, כי אני ושושי יצאנו. הוא לקח את הטנדר. עד היום אני מצטער שלא נתתי לו לנסוע ברכב הפרטי".
"זה היה הלם. התחלתי לבכות"
ביום ראשון, 30 בינואר 2000, חזר צחי לבסיס. למחרת, יום שני, 31 בינואר, נכנסה ללבנון שיירה של מח"ט הגזרה אל"מ צ'יקו תמיר, ואיתו קשרו האישי צחי. השיירה כללה כמה כלי רכב, בעיקר ג'יפים מסוג 'האמר'. קצת אחרי השעה 11:30 הגיעה השיירה למוצב 'גלגלית' והחיילים ירדו מכלי הרכב. קצין הקשר החטיבתי רס"ן תדהר טמפלהוף מנתניה, קשר המג"ד ליאור ניב מתל אביב וצחי נכנסו לעמדת תצפית, יחד עם ארבעה חיילים נוספים. לפתע, כמה שניות בלבד לאחר שנכנסו לעמדה העטופה בטון, שני טילי 'טאו' נגד טנקים ששיגרו מחבלי חזבאללה הצליחו לחדור דרך חרכי התצפית אל העמדה ופגעו בכל מי שנמצא בה. תדהר טמפלהוף ז"ל, ליאור ניב ז"ל וצחי ז"ל נהרגו. ארבעה חיילים נוספים נפצעו.
צחי מלכה גרינברג ז"לצחי מלכה גרינברג ז"ל
צחי מלכה גרינברג ז"ל. אהב טבע
(צילום: מתוך האלבום המשפחתי)
באותו בוקר שבו עברו חייו טלטלה עזה עבד אלי, נהג סמיטריילר במקצועו, על מכלית דלק. הוא היה בחלוקה, עבר ממקום למקום. כשהגיע למושב בית הלל חיכו לו שם נציגי קצין העיר. "איך שראיתי אותם ידעתי כבר. מאז אני שבור", נזכר אלי, שמתקשה להרבות במילים.
רעשי פיצוצים מלבנון היו באותה תקופה חלק משגרת היומיום של תושבי מטולה. "היות שמוצב 'גלגלית' קרוב למטולה, שמעתי את הפיצוץ, אבל מבחינתי זה היה עוד רעש אחד מתוך אלפי רעשים", משחזר אשר את היום שבו נפלו השמים על אשתו שושי ועליו, "באותו בוקר עבדתי עם מחפרון ברחוב הראשי של מטולה. אחד השכנים ראה אותי שם, ניגש אליי ואמר לי שהגיעו אליי הביתה חיילים. לא התייחסתי. חשבתי שהוא טועה והמשכתי לעבוד עם המחפרון. אחרי חצי שעה הוא הגיע שוב וגם הפעם אמר לי שיש חיילים שהגיעו אליי הביתה. אז קצת נפל לי האסימון. עזבתי את המחפרון ונסעתי הביתה. החניתי את הרכב ליד הבית, אבל לא שמתי לב למשהו מיוחד. נכנסתי לבית ומיד ראיתי את כל אנשי קצין העיר של קרית שמונה ואת הבן אבירם. התברר שהם כבר היו בבית כשעתיים. הם חיכו שאני או שושי נגיע הביתה. לאבירם הם כבר סיפרו. צוות המודיעים עמד שם ואמר לי: 'צחי נהרג בלבנון'. הם לא מסרו פרטים נוספים ומה קרה בדיוק. זה היה הלם. התחלתי לבכות. הסיפור של אחי אברהם גרינברג ז"ל, שנהרג במלחמת יום כיפור ברמת הגולן, חזר".
באותו זמן היתה שושי בעבודה, במועצה האזורית גליל עליון. היא עדיין לא ידעה דבר. "חיכינו שתחזור מהעבודה ואני חשבתי כל הזמן שהמתנו לה איך אני אומר לה דבר כזה", נזכר אשר, "אחרי כשעתיים היא הגיעה. אני זוכר בדיוק איך היא נכנסה לבית. היא חבשה ברט אדום ולבשה חליפה מחויטת שקנינו בטנריף. התגובה הראשונה שלה היתה: 'זה לא יכול להיות, אני לא מאמינה. הוא בצפת'. לאבד בן זה פי עשר קשה מלאבד אח. עברנו ימים קשים. שושי בכתה כל הזמן. לקח לה שנים להתאושש".
פתיחת ציר מהמוצב, 1995 פתיחת ציר מהמוצב, 1995
פתיחת ציר מהמוצב, 1995
(צילום: אסף פתחיה)
ביום שלישי, יממה לאחר שצחי נהרג, הגיעו מאות אנשים לבית העלמין לחלוק לו כבוד אחרון. "צחי, נפלת בחבל הארץ שבו נולדת", ספד לו מפקדו הישיר, מח"ט עוצבת 'חירם' אל"מ צ'יקו תמיר, "שלשום עם הישמע הפיצוץ הנורא הושטתי יד לאחור, ממתין בביטחון מוחלט שתושיט לי את מכשיר הקשר ועם החיוך שלך תגיד לי 'הקדמתי אותך', אבל אתמול ירדתי מההר בג'יפ כשאתה איננו בו".
אחרי הלוויה הגיע ראש הממשלה ושר הביטחון אהוד ברק לבית המשפחה כדי לנחם. יחד איתו הגיעו הרמטכ"ל רב אלוף שאול מופז ואלוף פיקוד הצפון גבי אשכנזי. ברק אחז בידה של שושי במשך דקות ארוכות. לאחר שיצא מהבית אמר: 'אנחנו בדרך להסכם שיוציא את צה"ל מלבנון ולפריסה חדשה על קו הגבול הבינלאומי. צריך לשים קץ לסכסוך הזה, שנמשך למעלה מעשרים שנה. אבל אני לא יכול להבטיח שלא יהיו עוד רגעים קשים בדרך להסכם השלום. אין ביטחון מוחלט. אנחנו ננסה לעשות הכל כדי שעד שנצא מלבנון, יהיו לנו כמה שפחות נפגעים'.
חמ"ל 'גלגלית', 1994. עמדת תצפית שהשקיפה אל הבופור, יוחמור, דיר מימאס וברך הליטני חמ"ל 'גלגלית', 1994. עמדת תצפית שהשקיפה אל הבופור, יוחמור, דיר מימאס וברך הליטני
חמ"ל 'גלגלית', 1994. עמדת תצפית שהשקיפה אל הבופור, יוחמור, דיר מימאס וברך הליטני
(צילום: דוד לוי)
האם השכולה שושי לא זוכרת כלום מאותו מפגש עם ראש הממשלה דאז אהוד ברק. "אני זוכרת שהוא היה. גם נשיא המדינה עזר וייצמן הגיע. היו כמויות של אנשים בבית. ממש לא זוכרת מה הוא אמר לי. זה משהו שנמחק לי", היא אומרת.
האב אלי ישב שבעה בבית אמו בקרית שמונה. "ספגתי את הכאב שלי בשקט", הוא מספר, "ראש הממשלה אהוד ברק לא בא לנחם אותי. הנשיא עזר וייצמן והרמטכ"ל שאול מופז הגיעו לנחם. אני לא זוכר הרבה ממה שעבר עליי באותם ימים. ירדתי מההגה משברון לב, והיום אני עובד במפעל בקיבוץ".
"אני מדברת אליו"
לפני קצת יותר מחודש ציינה המשפחה 20 שנה לנפילתו של צחי. כ־50 מטרים מביתם של שושי ואשר במטולה הקימה המשפחה את 'גן צחי', לזכרם של צחי ושל אברהם, אחיו של אשר. "צחי אהב עוגת גבינה ולאחר הנפילה שלו, בכל שנה אנחנו מציינים את יום ההולדת שלו עם עוגת גבינה", מספרת האם שושי, "צחי איתי בלב כל הזמן. אני מדברת אליו ומשתפת אותו במה שקורה לי. התמונות שלו סמוכות לחדר השינה שלי. בכל בוקר אני אומרת לו בוקר טוב ולפני השינה אני אומרת לו לילה טוב. אם יש לי בקשות מיוחדות אני מבקשת ממנו, וזה ככה כל השנים, עד היום. הוא חסר לי ביומיום, באירועים, בשבתות ובחגים. הייתי רוצה שיהיה איתנו בכל מיני דברים, אבל הוא איננו.
ראש הממשלה אהוד ברק מנחם בשבעה את שושי ראש הממשלה אהוד ברק מנחם בשבעה את שושי
ראש הממשלה אהוד ברק מנחם בשבעה את שושי
(צילום ארכיון: אפי שריר)
"אני בקשר עם דנה, מי שהיתה חברה שלו. היא באה לאזכרות. קשר לא מובן מאליו. היא ממש מחזקת אותי. היא יודעת מה עובר עליי בימי הזיכרון ובימי ההולדת. החלטתי שאנחנו ממשיכים בחיים. היינו בחתונה שלה והמשפחה שלה עטפה אותי בחום ובאהבה. בשבילי היא כמו בת. הילדות שלה קוראות לי סבתא".
האם, שושי: "אני בקשר עם דנה, מי שהיתה חברה שלו. היא באה לאזכרות. היינו בחתונה שלה. בשבילי היא כמו בת. הילדות שלה קוראות לי סבתא"
השנים שחלפו מאז נפל בנו היו קשים עבור האב אלי: "מאז שצחי נפל אלה לא היו ממש חיים. המזל שלי הוא שיש לי עוד שלושה ילדים, שלמענם החזקתי מעמד", הוא אומר, "יש לי מצחי שני זכרונות שלא אשכח עד יום מותי. הראשון, כשצחי היה בן 14 הוא רצה לעשות איתי טיול בסמיטריילר. אספתי אותו מוקדם בבוקר ממטולה ונסענו לנמל חיפה. שם הראיתי לו איך הנמל עובד. השני, כשהיה בן 16. הייתי במילואים והמתנתי במשטח הלבן ליד כפר יובל להיכנס ללבנון, עם משאית מלאה תחמושת. חיכינו שם שעות בלי אוכל. פתאום יוצא מאחד השטחים החקלאיים שליד שטח ההמתנה טרקטור עם מיכל של אפרסקים, ומי אני רואה נוהג? צחי. התחלנו לדבר ותוך כדי ביקשתי ממנו אם הוא יכול לקפוץ למטולה להביא לנו לאכול. הוא לא רצה כסף. אחרי שעה חזר רכוב על טרקטורון עם שקיות מלאות בפיתות, סטייקים וסלטים. אלוהים שלח אותו אלינו להביא לנו אוכל".
20 שנה ליציאה מלבנון. מה זה מעורר בכם?
אלי: "היה צריך לצאת מלבנון. היו לנו שם יותר מדי קורבנות".
שושי: "למה לא חשבו על זה לפני כן. למה רק אחרי שנהרגו כל כך הרבה חיילים. אהוד ברק עשה דבר טוב. עבורי זה כבר לא היה, אבל כן עבור אחרים. הוא חסך הרבה קורבנות נוספים".
שושי ואשר גרינברג ב'גן צחי' במטולה. עברו ימים קשים שושי ואשר גרינברג ב'גן צחי' במטולה. עברו ימים קשים
שושי ואשר גרינברג ב'גן צחי' במטולה. עברו ימים קשים
(צילום: אפי שריר)
אשר מוסיף: "כל הכבוד לאהוד ברק. אני לא מאוהדיו, אבל הוא עשה את מה שהיה צריך לעשות. הוא הציל חיים של עוד הרבה חיילים צעירים. אהוד ברק קיבל את מקומו בגן עדן. חזבאללה לא חיפש לחדור לישראל כמו הפת"ח. הוא רק רצה לפגוע בחיילי צה"ל. הכניסה למלחמה ב־1982 היתה מוצדקת. היינו צריכים לנקות את השטח ממחבלים, להשמיד להם ציוד ולצאת. אחר כך כל מלחמת רצועת הביטחון היתה טעות. לא היה לנו מה לחפש בלבנון".
למה לדעתך התקופה הזו נשכחה?
אשר: "כי היא נמרחה. זו לא היתה מלחמה כמו ששת הימים, שבשישה ימים חיסלנו את כל האויבים שלנו; ולא מלחמת יום הכיפורים, שהיתה מלחמה הירואית של 22 ימים. פה זה נמשך 18 שנים. הדיווחים על פצועים או הרוגים מלבנון הפכו עם השנים עבור האנשים בארץ כמו דיווח על מזג האוויר. אנשים התרגלו לזה. אז הצלחנו להרוג להם 200 מחבלים, נו אז? הם למחרת גייסו עוד 400. לא היה לזה סוף. זו היתה מלחמה ללא הכרעה. ומי נדפק? מי שהבן שלו נפל ומי שנפצע".
איך התייחסת בזמנו לארגון 'ארבע אמהות'?
אשר: "עשיתי את הטעות של כולם והתייחסתי אליהם בשלילה. בצה"ל כולם לא אהבו אותן. עם הזמן התגלה מי צדק. החיילים הצעירים לא הבינו שארבע האמהות האלה באו להציל אותם".
פרסום ראשוני: 14:26 , 12.04.20