שנת 2020 הוכרזה כשנת האחיות והאחים הבינלאומית ובאה להוקיר את פועלם ועשייתם הרבה של הצוות. אחת מהאחיות שעובדת לילות כימים ובהחלט יש להוקיר אותה על תרומתה היא אודליה בן שימול, סגנית אחות אחראית בטיפול נמרץ ילדים בבית חולים העמק.
בן שימול (40), עפולאית, נשואה ואם לשניים, משמשת כאחות בטיפול נמרץ ב'עמק' כבר כ־16 שנה. "מדובר בתפקיד מאתגר מאוד. לאו דווקא בטיפול נמרץ אלא בכלל תפקיד האחות הוא תפקיד של נתינה והקרבה", מספרת בן שימול על אתגרי התפקיד המורכב, "אנחנו לא מבטלות את עצמנו אבל אנחנו בהחלט שמות את המטופלים והעבודה לפנינו. היחידה שאני עובדת בה היא חלק חשוב וגדול בחיים שלי. זה מקום תובעני שגורם לך להתמודד עם המון דברים. ילדים זה תמיד דבר רגיש וזה כמובן לא נגמר בהם כי יש את ההורים והמשפחות. זה גם לטפל בילד וגם במשפחה ובבעיות שנוצרות תוך כדי. אנחנו 24/7 סביבם, מקשיבים ומכילים. זה מאוד מורכב, אני באופן אישי עושה את זה באהבה כבר 16 שנים ואני לא יכולה להגיד שזה נהיה יותר קל עם השנים, אולי אפילו להפך", אומרת בכנות בן שימול.
קשה להתנתק
אין ספק שלראות את המראות שהיא נתקלת בהם כבר 16 זה לא דבר שקל לנפש להכיל. "לכל אחד יש רגעי משבר", היא מודה, "זה נשמע אולי קלישאתי אבל אני באמת מגיעה לתפקיד הזה מתוך שליחות. אני מאמינה שמה שאני נותנת לילד ולכל מי שקרוב אליו זו עבודת קודש. כמו שאני נותנת זה גם ממלא אותי בחזרה וככה אני אישית שורדת, אחרת זה היה גורם לי לעזוב את המקצוע. אני באמת מאוד אוהבת את העבודה שלי וזה אחד הדברים שגורמים לי להישאר במקצוע כי אתה מהלך פה על חבל מאוד דק. זה יכול לשחוק אותי ואני יכולה ליפול, אבל ברגע שאנחנו מצליחים לרפא ילד ומקבלים פידבקים מהמשפחה והילד ורואים אותו מחייך אחרי שהיה במצב קשה ופתאום חוזר לעצמו, זה שווה את הכל. זה ממלא אותך ונותן לך את הדרייב להמשיך הלאה".
את מצליחה להתנתק מהאירועים האלה אחרי שעות העבודה?
"לי באופן אישי קשה נורא להתנתק. אין מצב שיצאתי מהיחידה, עליתי לאוטו ובזה זה נגמר. זה כל הזמן בראש שלי ואני דואגת להתעדכן כל היום במיוחד אם עזבתי ילד במצב קשה. זה לא משהו שעוזב אותך".
על הקשר המיוחד שנרקם עם המטופלים שלה ומשפחתם מספרת בן שימול: "יש ילדים שנמצאים אצלנו לא יום ולא יומיים וזה כבר הופך לקשר אחר, לסוג של משפחה. יש משפחות שמגיעות אלינו לביקור גם אחרי שנים, אם זה ביום הולדת של הילד או ביום שהוא השתחרר שהופך ליום הולדת שני שלו. זה גם חלק מהדברים שמחזקים אותנו".
בן שימול אף שיתפה בחוויה קשה שעברה לפני כשנתיים והולכת איתה עד היום. "היה לנו מקרה לפני כשנתיים של ילדה בת שנתיים וחצי שטבעה בבריכה ולצערנו היא נפטרה בסוף. אחרי תקופה שהיא היתה מאושפזת אצלנו גיליתי שהיא נולדה ביום הולדת שלי. היה לי קשר מאוד טוב עם המשפחה שלה וזה מקרה שמעיד שאי אפשר להתנתק מהעבודה הזו כי לעולם יום ההולדת שלי ייקשר בילדה הזו".
איך מצליחים לתפקד ברגעי הלחץ?
"אי אפשר לפעול על אוטומט, הרגשות תמיד שם. זה לא משנה אם זה ילד או מבוגר כי זה קודם כל בנאדם, קל וחומר אם מדובר בילדים אז אנחנו תמיד יותר רגישים. השכל והלב תמיד מעורבים אבל אנחנו לומדים לעשות את האיזון כי אחרת לא נוכל לתפקד. מתי שצריך להתנתק אתה מתנתק כדי לתת את המקסימום של הטיפול, אבל כשהכל נרגע והילד מתייצב אתה יושב כמה דקות עם עצמך וחווה מעמסה רגשית וזה בסדר. לפעמים אנחנו בוכים יחד עם ההורים, גם זה משהו שהוא מקובל".
משמרות ארוכות
כאמור, מצב הרפואה בארץ ובכלל בעולם הוא לא מזהיר. המחסור בכוח אדם שזועק מכל מסדרון בבתי החולים, גורם להרבה תסכול בקרב הצוות שנאלץ לעבוד שעות על גבי שעות וכמובן מצד המטופלים ומשפחתם שמוציאים את הזעם על הרופאים והאחיות. זעם שהגיע לא מעט פעמים עד כדי אלימות קשה כלפיהם. לבן שימול יש מסר ברור בעניין: "כל האחיות חוות את זה בצורה מאוד קשה. אני חושבת שהמלחמה לא צריכה להיות המלחמה של האחיות אלא של העם כולו שצריך לזעוק את הזעקה הזו", היא אומרת בנחרצות, "הזעקה שלנו בסופו של דבר היא בשביל כל העם. בשביל שלהם יהיה טיפול יותר הולם ולא בשביל שלי יהיה זמן לשתות עוד קפה במהלך היום. אם מורידים לנו כוח אדם אז מן הסתם הטיפול הוא פחות טוב. חבל מאוד שמי שלמעלה לא מבין את זה".
ספרי על משמרת שנאלצת לתת אקסטרה בגלל המחסור בכוח אדם.
"בדיוק לפני יומיים היתה לנו אחות שלא יכלה להגיע למשמרת ואח אחר שעבד 8 שעות ערב שזה אומר מהצהריים עד 11 בלילה, והוא נאלץ להישאר למשמרת לילה עד 7 בבוקר. כלומר הוא עבד 17 שעות רצוף וזה לא אנושי, אבל פשוט לא היה מי שיבוא. זה נורא מתסכל ומכעיס המצב הזה, אבל אין לנו ברירה כי אנחנו יודעים שאם לא נגיע למשמרת לא יהיה מי שיטפל בילדים שנמצאים במחלקה. הם לפנינו, לכן אנחנו מגיעים לעבוד גם כשאנחנו חולים או עייפים כי אין ברירה".
על הבחירה להיות אחות היא משתפת: "למרות שהתחפשתי לאחות כילדה זה לא היה החלום שלי. אבל אני מאמינה שנולדתי בשביל זה, שזה הגורל שלי ולא סתם נשלחתי לשם".
מה תאחלי לעצמך לכבוד שנת האחיות?
"מאחלת לכל האחיות והאחים שהעם והממשלה יתעוררו ויבינו שבעיית כוח האדם בבתי החולים זו מצוקה שעלולה לסכן את כולנו. לנו אישית בפריפריה אני מאחלת שיתייחסו אלינו כמו במרכז כי יש הבדלים מאוד מהותיים בינינו והייתי רוצה שגם בעניין הזה מישהו יתעורר. דבר נוסף שאאחל הוא שכל האחים והאחיות ימשיכו לאהוב את המקצוע שלהם למרות כל הקושי".