לדניאלה גבאי יש את הנוף הכי יפה בארץ. מחוץ לחלונות ביתה בקריית שמונה מלבלבים עצים ירוקים והר החרמון נראה באופק. "גן עדן מחוץ לחלון", אומרת גבאי בחיוך עצוב. היא, כמו רבים ממטופליה בבתי המלון בצפון, עזבה את ביתה בבהילות עם פרוץ המלחמה. "תפסנו תיק ועזבנו את הבית", היא מספרת.
למרות התהפוכות שעברה, היא לא הפסיקה לרגע למלא את תפקידה כאחות, תפקיד שהפך חשוב במיוחד בימים אלה: הטיפול בבריאותם הנפשית והפיזית של מטופליה, במיוחד במרפאות ייעודיות של מחוז צפון בכללית הקימו במלונות בהם שוכנו המפונים.
הפתעה משמחת בחתונה
בימי שגרה, דניאלה גבאי, אם לשלושה, היא אחות במרפאת כללית יסוד המעלה, "שם אני 'הכל מהכל', ובעיקר אני שליחה של המטופלים שלי", היא מספרת. מפרוץ המלחמה המציאות השתנתה. ביתה החדש, אליו עברה זמן קצר קודם לכן, נמצא באזור המטווח ביותר בעיר. "חשופים לא רק לטילים אלא גם לטילי נ"ט ישירים", היא מספרת.
מה הייתה התחושה באותם רגעים כשנאלצתם לעזוב?
"חוסר אונים. מהרגע הראשון הבנתי שאנחנו חייבים לעזוב, עוד לפני שהשכונה הפכה לשטח צבאי סגור. הייתי ילדת קטיושות, גדלתי בקריית שמונה, חוויתי את התחושה שפתאום יש בום עצום ונפילה. חוויתי את לבנון השנייה, אבל כאן זה עוצמות אחרות, לא רציתי שהילדים שלי יחוו את זה, ולא ידענו מה עוד מגיע. היה הרבה לחץ, אז נכנסנו לאוטו ונסענו. בהתחלה גרנו בחדר אחד אצל קרובי משפחה בטבריה, עכשיו עברנו לדירה שכורה, אבל המצב לא פשוט. זה להתחיל הכל מהתחלה כשאין אפילו דברים בסיסיים".
בתוך אותם ימים קשים היא מספרת על רגע של אור והפתעה משמחת. "אחותי הייתה אמורה להתחתן, ולא רצינו לדחות, למרות שאחיו של חתנה חייל בתוך רצועת עזה. כמה שהיא בכתה ודאגה שלא יבואו אנשים לחתונה. קיבלנו אישורי הגעה ל-150 איש מתוך 700 מוזמנים, אבל ביום החתונה קרה משהו מדהים. לא רק שהגיעו 400 אורחים שלא ציפינו להם, פתאום גם הגיע גם האח החייל! הפתיעו אותנו ואישרו לו לצאת לכמה שעות לחתונה. זה היה כל כך מרגש שאין מילים לתאר".
"אתם לא לבד"
בעוד המלחמה בחזית נמשכת, אסור לשכוח את העורף. גבאי כמו כל צוותי הרפואה בכללית נרתמו לפעולה מידית. "לא האמנתי שאפשר לקבל כזה חיבוק עוטף ממקום עבודה", מספרת גבאי. "לא רק שאפשרו לי לחפש בית ולהתארגן ברמה הכי בסיסית, הרי לקחנו אתנו רק מה שיכול היה להיכנס לאוטו, אלא ממש ברמת מעטפת נפשית של עזרה ותמיכה. המנהלים שלי מכילים את הפחדים שלי בימים הראשונים. זה לא מובן מאליו".
מה השתנה מבחינת העבודה?
"הכללית מעניקה שירות יוצא דופן ופתחה מרפאות במלונות שאליהם עברו המפונים. למרות שהעתקתי את מקום מגוריי בשל המצב, יש לי הזדמנות להמשיך ולעבוד. אני עוברת בין בתי מלון עם צוות רפואי ועוזרת לכל מי שצריך. אני עברתי את אותם חוויות שהם עברו. אנשים יצאו מהבית שלהם כמעט בלי כלום, לפעמים גם בלי תרופות קבועות. אנחנו עוזרים בכל מצב - החל מסיוע בקביעת תורים, בדיקות, וכלה בתמיכה נפשית וריגשית. הרבה אנשים עברו טראומות וסובלים מחרדות, דיכאון, פחדים".
את רואה עלייה בצורך בתמיכה נפשית?
"בוודאי. פחדים, רעידות, התפרצויות בכי, חרדות. אם זה מטופלת שפגשתי במלון שפונתה משדרות, וממש ראתה מחבלים מתחת לבית. אם זה חבר'ה מאחד הקיבוצים שעברו זוועות באותה שבת ולא הבינו למה הצבא לא מגיע. תופעות פיזיות שונות של חרדה, פוסט טראומה ממלחמות קודמות. הכל צף. אפילו הילדים שלי, באחד הימים כשחזרתי הביתה, רצו אלי בבכי 'אמא, אמא, למה לא חזרת הביתה? חשבנו שחטפו אותך'. החרדות האלה כתוצאה מהטראומה שעברנו, מופיעות אצל רבים, וחשוב שידעו שיש מענה – בשביל זה אנחנו, הצוותים של כללית, כאן. לתת גם תמיכה לנפש".
לגבאי חשוב להדגיש, במיוחד מאחר והיא מכירה היטב את תחושת חוסר הוודאות לאחר פינוי מביתה, שיש כתובת לעזרה: "אתם לא לבד. המעטפת הזו, במרפאות, במלונות וזה שאנחנו מגיעים עד הבית לכל מי שצריך, זו הצלה להרבה אנשים ואני עושה את זה באהבה. אפילו אם זה צורך בסיסי של אנשים שלא יודעים איך מתנהלים מעכשיו. מה עושים עם בדיקה שנקבעה לפני חודשים, טיפולים קבועים, אפילו תשומת לב כשאני מגיעה למלון ורואה אדם שנראה שונה, משהו שמעיד על הידרדרות פיזית או נפשית, ואני באותו רגע יכולה להפנות לטיפול. חלק מהתפקיד הוא לא רק לטפל בכאב פיזי אלא לתת מקום גם לנשמה ולנפש, אלה דברים מצילי חיים".
כללית איתכם - גם במלחמה
היכולת להמשיך ולהעניק שירותים רפואיים במציאות משתנה ובזמן מלחמה היא עדות למחויבות והחוסן של הצוותים. שמירה על רצף טיפולי למפונים מבתיהם ומתן מענה נפשי ורגשי על רקע האירועים הקשים הם רק חלק מעשייה רחבה בימים קשים. סיפוריהם של הצוותים בכללית, המשתפים באתגרים האישיים והמקצועיים, מייצגים את סיפור עמידתו האיתנה של העורף הישראלי.
בשיתוף כללית מחוז צפון