בדידות בגיל השלישי הפכה לאחת הבעיות החברתיות המורכבות ביותר של זמננו. התופעה רווחת במדינות מפותחות ברחבי העולם, עד כדי כך שבאנגליה מונה שרה בממשלה האחראית על נושא הבדידות. השלכות הבדידות חורגות הרבה מעבר לתחושה של בדידות לכשעצמה. "מחלות גופניות יכולות להחמיר באופן ישיר או עקיף כתוצאה מהבדידות, ולכן מדובר בנושא חשוב שצריך לטפל בו.
בישראל, מדינה מזרח תיכונית בעלת תרבויות שונות, הנושא משתנה ממגזר אחד לאחר. "אתגרי הבדידות בולטים יותר במגזר היהודי ופחות בולטים במגזר החרדי והערבי. במבט על התמונה הכוללת, זהו נושא שצריך לטפל בו ולהתייחס אליו בכובד ראש". מדגיש ד"ר זיאד אבו רחאל, פסיכיאטר מומחה, פסיכוגריאטר, מנהל המרכז לבריאות הנפש מגדל העמק, מחוז צפון בכללית.
מדוע הסיכון גבוה יותר אצל מבוגרים?
"קשישים סובלים ממחלות באופן כללי ומתמודדים עם יותר מגבלות תפקודיות," מסביר ד"ר אבו רחאל. "היכולת שלהם להתנייד פוחתת עם הזמן, מה שמוביל אותם להישאר בבית. במקביל, עשויה להיות פגיעה במצב הקוגניטיבי והיכולת לתקשר. לצעירים, לעומת זאת, יש יותר יכולת לצאת מהבית ולהיפגש".
הבעיה מחמירה כאשר אין תמיכה משפחתית. "אם לקשיש אין משפחה שעוזרת ותומכת באופן יזום, אין לו יכולת לקיים מפגשים סוציאליים מחוץ למשפחה אם הוא לא יוזם את זה בעצמו. חשוב לזכור שזו אוכלוסייה שלא נמצאת במסגרות - הם לא עובדים, לא לומדים".
לדברי ד"ר אבו רחאל, המלחמה הנוכחית רק החמירה את המצב. "כל משבר ואסון הוא טריגר ויכול להחמיר את הבדידות והמצב הנפשי שנובע מכך." הפחד מהעולם החיצוני, אזעקות, טילים, היכולת המוגבלת להתנייד בעקבות הצורך למצוא מקום שיש בו נגישות למרחבים מוגנים – כולם גורמים המגבירים את הבדידות. המשפחות, מחשש לביטחון יקיריהן, תורמות לבעיה באופן לא מודע. "בני המשפחה לא רוצים לקחת סיכון, ולכן מפצירים בקשישים להישאר במקום מוגן ולא לצאת, מה שיכול להחמיר את המצב".
מה אפשר לעשות? מדריך למשפחות, לאדם עצמו ולאנשי המקצוע
עבור בני המשפחה של הקשישים. "אני ממליץ קודם כל על מגע אנושי. לדבר ולשאול מה הצרכים שלהם. לא להניח הנחת יסוד של 'הוא בסדר, צופה בטלוויזיה, אוכל ושותה' - זה לא מספיק. לשאול מה חסר, ליזום ביקורים גם אם האדם מבוגר לא מבקש ולבדוק את התגובה." בנוסף, "כדאי להבין מהי הפעילות שהם בדרך כלל עושים ולעודד פעילות חברתית מחוץ לבית".
הקשר עם הנכדים חשוב במיוחד. "אם כשמגיעים הנכדים הוא שמח ומאושר, להגביר את זה. הקשר המשפחתי חשוב, במיוחד עם הנכדים. הוא מיוחד ומאוד אינדיקטיבי לתסמינים של דיכאון. בבריאות הנפש, אחת השאלות החשובות היא 'האם הוא שמח כשמגיע הנכד'. אם לא, הוא בסיכון גבוה לדיכאון".
עבור האדם המבוגר עצמו. "ההמלצה היא לטפח קשרים חברתיים - עם המשפחה, החברים השכנים וכל קשר חברתי אפשרי. לעשות פעילות גופנית, לצאת ולא להימנע ממפגשים כמו חתונות ואירועים."
בנוסף, חשוב שלא להסתיר מצוקה. "אם אני מרגיש שמשהו עובר עליי, משהו חסר - להיות פתוח, לפנות לגורמים הרלוונטיים כמו שירותי הרווחה או רופא משפחה, ולהגיד מה עובר עליי. טיפול מוקדם חשוב במניעת הסיכונים. "אם רופא משפחה מתרשם שיש לי סימנים של דיכאון, הוא יכול להפנות אותי לטיפול מתאים לפני שזה מתפתח ומחמיר".
המענה יכול להגיע גם מהרשויות המקומיות המספקות כלים חשובים להתמודדות. "מועדוני גיל הזהב כוללים תכניות יומיות שיכולות לעזור בהיבט של הבדידות ולהפגיש את חברי הקהילה המבוגרים. הרשויות פועלות בנושא, לפעמים צריך רק לפנות ולהצטרף. יש במשרד הרווח עובדת סוציאלית שאחראית לאוכלוסיית הקשישים ואמורה לעזור באיתור של קשישים בודדים דרך תכניות מיוחדות".
"אני ממליץ לחשוב תמיד על המונח 'גילנות', גזענות כלפי גיל מבוגר. לא להניח הנחות שגויות כמו 'זה בסדר להיות עצוב בגיל הזה', 'זה בסדר לא לטפח קשרים חברתיים', 'זה בסדר להיות חולה ומרותק למיטה', 'זה בסדר שחיי המין נפגעים' או 'זה בסדר שהמצב הקוגניטיבי מתדרדר'. צריך לחשוב על האוכלוסייה הזו כמו על צעירים – הם ראויים לאיכות חיים טובה עד יומם האחרון. כמו שאנשים צעירים יכולים לצאת מדיכאון, גם אנשים מבוגרים יכולים לצאת מדיכאון וליהנות מהחיים". סיכם ד"ר אבו רחאל.
מוגש מטעם כללית