לוחמי סיירת גולני נפגשו ביום חמישי האחרון בחצר ביתו של האלוף במיל' אורי שגיא, שהיה מפקדם לפני כ-50 שנה. האירוע הוקדש לשלוש הפקידות הפלוגתיות של הסיירת באותה תקופה: בתיה מורג, רותי יופה וחיה ורשבסקי, ונכחו בו לוחמי הסיירת בתקופת מלחמת ההתשה ובני המשפחות של 12 הלוחמים שנהרגו באותה תקופה.
1 צפייה בגלריה
 בתיה, רותי וחיה עם אורי שגיא | צילום: פרטי
 בתיה, רותי וחיה עם אורי שגיא | צילום: פרטי
בתיה, רותי וחיה עם אורי שגיא | צילום: פרטי
"במפגשים שלנו אנחנו בדרך כלל מדברים על גבורת הלוחמים שלנו, אלה שנהרגו ואלה שנותרו בחיים - שיחות מצ'ואיסטיות של גברים. הפעם בחרנו להוקיר את הפקידות הפלוגתיות שלנו: רותי, בתיה וחיה'לה, בחורות אדירות שעד היום הן הפקידות של הסיירת, עדיין בקשר עם המשפחות השכולות ומטפלות בכל צרכיהן, מארגנות את הכנסים שלנו, את ימי הזיכרון והמלגות על שם הנופלים".
באירוע נכחו כ-200 איש ובמקום הוצבו תמונותיהם של הנופלים, סיפור חייהם וגבורתם.
בתיה מורג מקיבוץ עברון: "בנעוריי הייתי רועת צאן ונדדתי עם הכבשים למרעה במקומות בהם התאמנה הסיירת. מפקד הסיירת היה אז דוד כהן, ועל בסיס אותה היכרות פניתי אליו וביקשתי להגיע לתפקיד הפקידה הפלוגתית. באותה תקופה היתה פקידה פלוגתית אחת בסיירת שבה 120 חיילים.
"זו היתה תקופה קשה, מלחמת ההתשה בבקעת הירדן, חדירות יומיומיות של מחבלים והפגזות שלא פסקו. הלוחמים יצאו לילה לילה לפעילות ועשרה מהם לא חזרו. אני הייתי רק בת 18 וזאת הפעם הראשונה שנפגשתי עם שכול. בסיירת קיים המוטיב המהותי של הרעות והמחויבות אחד כלפי השני וזה נשאר לאורך כל השנים".
ורשבסקי, המתגוררת כיום בעצמון: "התקופה הזאת היתה משמעותית בחיי. לפקידה הפלוגתית יש תפקיד מוגדר שהוא משרדי ותפקיד לא מוגדר שהוא הקשר עם הלוחמים. יוזמות פרטיות, תמיכה במסעות ולהיות שם בשבילם בפעילות, להסתובב בחוץ ביניהם. עד היום אני לא מבינה מה עשיתי, אבל מהפידבקים אני שומעת שהייתי מאוד משמעותית.
"לעיתים כוס התה והסנדביץ' שאתה מגיש להם אחרי מסע, זה הרבה בשבילם. היציאה של החיילים לפעולות גרמה לי למתח מאוד גדול, במיוחד באוטובוס, בדרך למקום היציאה. לשמחתי בתקופתי לא הייתי צריכה להתמודד עם שכול".
רותי יופה, פרדס חנה: "התרגשתי מאוד מהמפגש ומהרעיון להוקיר אותנו. זו בהחלט תקופה שזכורה לי בחום, התרגשות וגעגוע. התאמצתי להגיע לסיירת, אבל הם לא קיבלו פקידות שלא מוכרות, ואבא שלי, אברהם יופה, אלוף הפיקוד דאז, לא רצה להפעיל פרוטקציות.
"אז התגייסתי קודם כל לגולני ותמיד הבעתי את רצוני להיות בסיירת. כשפקידת הסיירת הקודמת עזבה אני ירשתי את מקומה. בתקופה שלי, תקופת ששת הימים, נהרגו שני חיילים, אל אחד מהם הייתי קשורה מאוד".