ספר חדש שיצא השבוע לאור, "החיים שממול", מתרחש כולו בעפולה של שנות ה־80 וה־90 של המאה הקודמת. הכותב הוא יותם אשל, 48, שנולד וגדל בשכונת עפולה עילית – וזה הספר הראשון שלו.
במרכז "החיים שממול" סיפורו של רביד בן ה־21, שמתייתם מאימו ונאלץ לעבור מאותו הרגע תהליך מהיר של התבגרות ולהסתגל למציאות החדשה של חייו. רביד מנסה לנהל קשר עם אביו שהולך ומאבד את זיכרונו, הוא נאחז בשני אחיו ובחברי ילדותו ומחפש נחמה בקשרים עם נשים ובמוזיקה. עבודה חדשה שאליה הוא מתגלגל פותחת את נפשו לעולמם של ילדים בעלי צרכים מיוחדים.
למה בחרת למקם את העלילה בעפולה?
"כל תקופות החיים משמעותיות ובכל תקופה יש התפתחות ושינויים ותנועה, אבל יש משהו בילדות, למעשה עד גיל עשרים פלוס, שהוא ראשוני, חזק יותר, נשאר יותר בזיכרון. כשכתבתי את הספר היו לי הרבה דילמות, אבל לגבי מקום ההתרחשות לא היו התלבטויות. היה לי ברור שהעלילה תתרחש בעפולה עילית".
אתה מבקר כיום בעפולה?
"רוב בני המשפחה שלי עדיין גרים בעפולה עילית ובעפולה, ואני מגיע לבקר עם הילדים בחגים ולפעמים בסופי שבוע. אני אוהב לבקר שם בעיקר בגלל המשפחה והחברים, שנשארו לגור בעיר או ביישובים מסביב. עפולה עילית בשבילי זו ילדות. מצד אחד זה מקום של תמימות ואמונה שהכל אפשרי ומצד שני זה מקום שייצר בי חספוס מסוים - הכנה לחיים".
אתה אומר כל הזמן עפולה עילית, זר לא יבין זאת. מהם ההבדלים בין השכונות לעיר?
"בשנות ה־80 וה־90, שזו התקופה שמתוארת בספר, הייתה שונות בין העיר לשכונות בעיקר ברמה הסוציו אקונומית. כשעלינו לחטיבה – ואני כותב על זה בספר – וראינו את הנערים עם המותגים, נייקי וריבוק, ועם היכולת הכלכלית לקנות דברים שהם רצו, זה היה סוג של הלם תרבות. אני חושב שהמעבר שלי מהיסודי, בית ספר אלומות בעפולה עילית, לחטיבת בן גוריון בעפולה, היה חד וקשוח הרבה יותר מאשר כשעברתי לגור בתור מבוגר למרכז הארץ, לגבעתיים ובהמשך לתל אביב. כמבוגר כבר חיפשתי את השונות, את הדברים החדשים, את העניין וההתפתחות הפנימית והחיצונית שהם יוצרים".
נאמנות לעלילה, לא למציאות
כיצד התחלת לכתוב, מהיכן נוצר הסיפור?
"הרבה שנים הסתובבתי עם רעיון בסיסי מאוד לספר. זה היה חלום מגיל צעיר שאחסנתי במגירה, ומידי פעם אווררתי אותו והחזרתי למגירה. לפני כעשור כתבתי מספר עמודים והשארתי אותם כקובץ במחשב, ואז לפני שש שנים בערך פתחתי את הקובץ שוב ואהבתי את מה שהיה כתוב שם. אז המשכתי".
עד כמה הספר מתכתב עם החיים שלך, עם אירועים שקרו במציאות?
"היופי בכתיבה הוא שהנאמנות היא לעלילה ולא למציאות. כלומר אפשר לזרום לכל מקום שרוצים - בתנאי שהמקום הזה משתלב בסיפור השלם. עם זאת, לא מדובר בספר פנטזיה, על אף שהייתי רוצה שתהיה לי יכולת כזו – לכתוב פנטזיה. אז ב'החיים שממול' לא בראתי עולמות שאינם קיימים כלל, יש אירועים שהתרחשו בצורה מסוימת במציאות ולקחתי אותם לקיצוניות. יש אירועים שהתרחשו כמעט אחד לאחד ויש בספר גם לא מעט דברים שהם פרי דמיוני".
גיבור הספר, רביד, עובד בבית אורי, כפר לאנשים עם צרכים מיוחדים שקיים במציאות בגבעת המורה. מה החיבור שלך למקום?
"כשהשתחררתי מהצבא חיפשתי עבודה והפנו אותי לבית אורי דרך לשכת העבודה. עבדתי שם בתור מטפל למשך תקופה מסוימת והתחברתי לילדים עם הצרכים המיוחדים. זה היה עולם חדש, משהו בהיבט הרגשי שלהם, העובדה שאתה מתקשר איתם ממקום שהוא מעבר למילים, דרך הרגשות או דרך רוטינה קבועה. זה כמו להיחשף וללמוד תרבות חדשה. כמובן שהדבר המשמעותי ביותר בעבודה הזו הוא האפשרות – גם אם היא סיזיפית – לקדם ולפתח את היכולות שלהם ואת ההשתלבות בחיי היומיום. אני חושב שדווקא במציאות של צעירים בעפולה עילית אז, כשהבחירה למי שנשאר בעיר לא מעט פעמים הייתה לעבוד במפעלים או בבית חולים, לרוב בעבודת אפורות, זו הייתה מציאות אחרת, שאיפשרה אלטרנטיבה והתפתחות. היה לי חשוב להראות שיש גם אפשרויות אחרות, לא הבנאליות והצפויות".
אין קץ לילדות
אשל, גרוש ואב לשני ילדים, הרן בן 17 ואמרי בן 11, בעלים של חברה בתחום התקשורת השיווקית.
"כשכתבתי את הספר לא חשבתי על מסר", אומר אשל. "כשהתחלתי לשלוח לחברים ואנשי מקצוע טיוטות להתרשמות, שאלו אותי לא פעם מהו המסר. בפעמים הראשונות חשבתי לעצמי מה רביד - הגיבור של הספר - היה עונה לשאלה כזו. אני חושב שהוא היה מסתכל עליך וממלמל 'למה צריך שיהיה לכל דבר מסר', כמו שבאחת הסצנות בספר הוא אומר 'מי אמר שתמיד מנצחים'. אבל ממש רגע לפני שהספר הודפס, כשנותר רק לאשר את ההורדה לדפוס ועוד מנת אומץ, ראיתי עם הילדים שלי את הסרט 'ונדל וויילד'. מסופר בו על ילדה יתומה שכמעט איבדה את עצמה, לא השתלבה בבתי ספר ובפנימיות, עד שהתעוררה בה אמונה והיא מצאה את הכוחות שקיימים בה, ומשפט אחד התקבע בי בעקבות הצפייה: שמרו על הילדים. על כולם, הילדים בגיל והילדים במהות, כמו רביד שהוא בן 21 אבל עדיין ילד, והילדים עם הצרכים המיוחדים, שבמובן מסוים תמיד יישארו ילדים. אם כבר מסר, זה המסר - שמרו על הילדים".
ועם זאת, לא מדובר בספר לילדים.
"לא, אפילו להיפך, יש בו קטעים למבוגרים יותר, גיל 18 ומעלה. לא אעשה ספוילרים, ואני מזמין כמובן לקרוא, אבל עם זאת 'החיים שממול' כן נועד לילדים בנפש, לכל מי שמאפשר לעצמו להתנדנד על נדנדה שפגש במקרה גם באמצע יום הכי לחוץ בעבודה, או דווקא בגלל שמדובר ביום הכי לחוץ בעבודה, ואפילו להציע למנכ"ל או למנכ"לית להצטרף, כי ברור שגם בהם נותרה נפש של ילד. בסוף הרי אין קץ לילדות – היא איתנו ובתוכנו כל הזמן".