אל מסעדת "קורסאר" במרינה באשדוד ניתן להתייחס בקלות כאל האחות הצעירה והיפה של "גמברינוס" ו"קאסל", המסעדות הוותיקות מהסיטי של העיר.
הדמיון המשפחתי מהמם: המלצרים עטויי הקעקועים, ריהוט העץ הכבד, מגוון הבירות העשיר, התפריט עם המאכלים בעלי השמות הפרבוסלביים (כמו מרק קצ'וקה וסלט וילדז'יו) והמנות הרוויות בבשר ובפירות ים.
אבל האחות הזו יפה במיוחד, שכן בעוד שמשתי המסעדות האחיות "קאסל" ו"גמברינוס" נשקפות שדרות עמוסות חוצי רגל, מכוניות שממאנות לעצור ולתת להם לעבור ורבי־קומות שממתינים לקלוט אותם, יש המון שלווה ורוגע בנוף של המרינה הכחולה שנשקף מהחלונות הענקיים של "קורסאר".
הדבר נכון שבעתיים בימי חול בצהריים, כשאין את ההמולה של שעות הערב או של סוף השבוע, והמלצר עם קעקוע האישה שעל זרועו, שמדלג בין הלקוחות המעטים, יכול להמתין בסבלנות ליד הילדה, שמרוב בשרים לא רואה את היעד.
תפריט עם בשר
לי, כמו גבר אמיתי בעמו, לא היתה כל בעיה להזמין מגן העדן הקולינרי הבשרי והימי שנפרש מולי ברוב הדר, אבל לא הייתי לבד, כאמור.
הילדה היא לא טיפוס של צלעות לבן 800 גרם אפויות בתנור עם רוטב ברביקיו או צלעות טלה 500 גרם או אוסובוקו טלה 800 גרם או אפילו חזה עוף ממולא בגבינה ושינקן ברוטב שמנת פטריות, אז היא ישבה חסרת אונים ולא מצאה תשובה.
לבסוף, אחרי 20 דקות של התחבטות, היא החליטה ללכת על אחת ממבחר הפיצות המרנינות והעמוסות המוצעות בתפריט.
"אין פיצה", אמרו לה המלצר והמקועקעת שעל זרועו. אחרי עשר דקות נוספות של עיון בתפריט, שאותו היא כבר הכירה בעל פה בשלב זה, היא ביקשה המבורגר.
הבעת הפנים של המלצר לא בישרה טובות, ואמנם הוא ניגש למטבח וחזר עם בשורת איוב מדיום רייר.
"אין המבורגר היום", הוא אמר, מבליע חיוך של תסכול, ליבו במקום הנכון ונפשו שופעת סימפטיה לילדה האבודה.
אז היא הזמינה סטייק פרגית, המנה הבשרית היחידה בתפריט שהיו לה פעם כנפיים, ולצידו תפוח אדמה אפוי.
אני הזמנתי סטייק לבן 700 גרם עם פירה ולמנה ראשונה משהו שנראה לי מבטיח: רולדת חצילים ממולאים בשינקן וגבינה, אפויים בתנור, עם רוטב עגבניות איטלקי.
לאחר תהליך ההזמנה המייגע העתיד נראה פתאום מבטיח, וההווה הרגיש מצוין עם בירה קורסאר - בירת לאגר אדמדמה ומצוינת.
תוסיפו לזה מזג אוויר חמים של פברואר, כשממול במרינה אנשים שזופים עם כסף ובלי דאגות יצאו וחזרו, מפליגים בסירות הצעצוע שלהם במים הרוגעים והכחלחלים, ובאמת שלא צריך לבקש הרבה יותר מזה.
ללכת עד הסוף
את הפרס שלנו על ההזמנה של הילדה קיבלנו כמעט מיד - לחם הבית טרי וחם ולצידו מספר מטבלים.
את הסלט הטורקי והאיקרה זיהינו מיד, אבל שתי הפנכות הנוספות היו חידה בשבילנו. "אני לא יודע בדיוק מה זה", הודה המלצר והציץ לעבר המטבלים, "זה כנראה מה שיש בפנים".
גאוני. איך לא חשבנו על זה קודם? אז בדקנו מה יש בפנים. באחת הפנכות היה סלט ביצים עם פטריות ופטרוזיליה, בשני סלט גמבה עם מיונז ושאר ירקות.
לצד זה הגיעו גם רולדות החצילים שלי - פרוסות חציל עטופות בשינקן ומכוסות גבינה, שוכבות ברוטב מצוין ומתובל היטב. מנה נאה, נדיבה, מעדן של ממש.
אולי כפרס על ההתלבטות, הילדה קיבלה את המנה העיקרית ראשונה ובהפרש ניכר ממני. כמו האחיות המוצלחות שלה מהסיטי, הנדיבות של "קורסאר" היא עניין ראוי לציון.
כמות עצומה של בשר פרגית עשוי היטב ומדויק ליד אנטיפסטי של גמבה, חציל, קישוא, בצל ותפוח אדמה אפוי.
התערבתי עם עצמי שהילדה לא תצליח לסיים אפילו חצי, אבל היא כל כך נהנתה והותירה רק חתיכה אחת קטנה, יותר בגלל רגשי אשמה נשיים כנראה ופחות בגלל שלא רצתה לאכול גם אותה.
לי אמנם אין רגשי אשמה, אבל כנראה שהקיבולת שלי ירדה עם השנים. לבושתי כמעט שלא הצלחתי לסיים את המנה האימתנית של 700 גרם סטייק לבן עבה, איכותי ועשוי ביד אומן.
הפירה היה מצוין כצפוי, עמוס בחמאה, כפי שהוא אמור להיות במקום כזה שבו עורקים היא מילה גסה.
לסיים מנה כזו לא היה פשוט, אבל היה טעים. זה היה קשה, מפרך, מתסכל לעיתים, אבל תענוג צרוף.
חשבתי שאני מתפוצץ כבר באמצע חתיכת הסטייק השנייה שהיתה מוטלת על הצלחת שלי, אבל לא הייתי מוכן לוותר כי יש ילדים רעבים באיזשהו מקום בעולם וזו המחווה שלי עבורם.
מקווה שהם מעריכים את זה לפחות כמו שאני מעריך את האחות האשדודית שגיליתי במרינה.
מראה מקום:
"קורסאר", אוניון 1, אשדוד
טלפון: 08-8555090
שעות פתיחה: כל השבוע מ־9:00 עד 1:00
פסקול: פופ אלטרנטיבי עכשווי (כמו למשל Young souls של Broken back)
תג מחיר: רולדת חצילים - 39 שקל, סטייק לבן (700 גרם) - 85 שקל, סטייק פרגית - 69 שקל, חצי ליטר בירה קורסאר - 32 שקל, קולה זירו - 13 שקל; סך הכל: 228 שקל