עומרי פינסקי, מנהל מפעל הממתקים של שטראוס בנוף־הגליל, כבר רגיל שאומרים לו שיש לו את עבודת החלומות. אבל העבודה הזאת לטעמו לא רק בגלל שהוא מוקף בחטיפי שוקולד שונים, אלא בגלל שיש בה טוויסט מיוחד: הוא מנהל מגוון של עובדים מכל המגזרים – יהודים, ערבים, נוצרים ומוסלמים, עולים חדשים וישראלים ותיקים, נשים וגברים, שיוצרים במקום מרקם מיוחד. "המפעל הוא סוג של מדינה קטנה, דוגמה לדו־קיום", הוא אומר בגאווה, "יש ערבות הדדית בין העובדים, דאגה אחד לשני. הלוואי שהיינו יכולים לקחת את המודל שיש לנו פה ולהפיץ אותו לכל המדינה".
מדינת הממתקים
גם אחרי 7 באוקטובר, למרות האתגרים בעיר המעורבת, ועם ירי הטילים מצפון, העשייה המשותפת שפינסקי מדבר עליה לא פסקה. "לא עצרנו לרגע. שלוש משמרות, שישה ימים בשבוע, אפילו עבדנו יותר", משתף מנהל המפעל, "בסוף אנחנו מבינים שיש לנו רק מדינה אחת, מקום אחד". חיים זפרני, מנהל תחום ייצור במפעל, הגיע אל "מדינת הממתקים" הזו אחרי שירות ממושך במשטרה. "להגיע מתחום הביטחון לתחום התעשייה זה עולם אחר לגמרי", הוא מספר, "האתגרים והאדרלין שהיו במשטרה עדיין קיימים כאן, אבל במובנים אחרים, מובנים הרבה יותר שמחים והרבה יותר רגועים".
זפרני נוהג בכל בוקר לעשות סיבוב במפעל ולשאול את העובדים לשלומם. הוא מרגיש שהם מחזירים לו תחושה של שותפות וחיבור. המשפחתיות הזאת עזרה לו במיוחד כשבתו גויסה למילואים ברמת הגולן ושירתה בגזרה רגישה.
"כבר במוצאי שבת של 7 באוקטובר התכנסנו כולנו לשיחת זום ביחד עם המנהלים כדי לשתף בתחושות שלנו ביום הנורא הזה", הוא משחזר, "ובו־זמנית כדי לחשוב איך לחזור לעבודה ולעטוף את כולם".
בסיבוב הבוקר שלו פוגש חיים גם את אנסטסיה דוגולוב, מנהלת התהליכים במפעל. "אני תמיד באה בבוקר מחייכת –וחיים יכול להעיד על כך. זה מקום העבודה שהחזקתי בו הכי הרבה זמן", היא מספרת בקריצה. דוגולוב הגיעה למפעל לפני חמש שנים, התחילה בתור עובדת ייצור והתקדמה במהרה. "אני מאוד אוהבת את התפקיד שלי", היא אומרת, "אני מרגישה שבכל יום אני עושה משהו חדש ובכל יום יש רעיונות חדשים שאנחנו מפתחים ביחד. צריך לעבוד הרבה עם הראש". אל תוך האידיליה הזאת הגיעה המלחמה – ואיתה גם תקופה מורכבת למפעל בנוף־הגליל. "זו הייתה תקופה לא קלה", משתפת בכנות שירין עודה, מפעילה בכירה במפעל.
יש תקווה
עודה הגיעה אל מפעל הממתקים לפני תשע שנים. זו הייתה הפעם הראשונה שבה יצאה אל שוק העבודה. בתחילה חששה, אך מהר מאוד השתלבה היטב בתוך המשפחה המקומית ואף יצאה ללימודי תואר ראשון בסיוע מלגה של שטראוס.
את הקשיים היא מתארת בעיקר ככאלה שמגיעים מתוך תחושת הפחד, לא רק בצל המלחמה, אלא גם מול הפשיעה שהיא חווה בחברה הערבית. "אנשים נהרגים כל יום אצלנו ואנחנו לא יודעים לאן כל זה לוקח אותנו", היא משתפת בכאב. "התקווה היא הדבר היחיד שנשאר לנו בחיים האלה – תקווה לילדים שלנו, לנכדים, תקווה שיהיו להם חיים טובים יותר. זה עבורי הדבר הכי חשוב".
עתיד יותר טוב
אל האחיזה בתקווה מצטרפת גם ליאת בן דוד, מנהלת תחום סביבת עבודה ואיכות הסביבה במפעל. בתה של ליאת, סתיו, נפצעה קשה בשבת השחורה במסיבת נובה ברעים ועברה תהליך של שיקום ממושך, כשאמה לצידה. "כשהתחיל הצבע האדום באותה שבת, סתיו וחברותיה יצאו ברכב מהמסיבה", משחזרת ליאת, "הן התבלבלו בדרך והחליטו לחזור בחזרה למסיבה. הן היו בטוחות שמדובר רק באירוע נקודתי של חדירת מחבלים - ותכף הכוחות יגיעו והכל יהיה בסדר". אבל הכל היה לא בסדר. בשלב מסוים מחליטה החבורה לרוץ ולהתחבא בתוך תעלת ניקוז. "החברות החליטו שזה מקום לא מספיק בטוח, אבל סתיו נשארה שם. אחרי שעה בערך הגיע למקום מחבל ונכנס לתוך התעלה, ככל הנראה כדי להתחבא או לקבל נקודה טובה יותר לירי", מתארת האם, "פתאום הוא הרגיש שהוא נוגע עם הרגל שלו במישהו שנמצא שבתוך התעלה. הוא יצא, הסתכל פנימה, ראה אותה, הכניס את הקלצ'ניקוב ופשוט חורר אותה. 12 כדורים על הילדה שלי. והיא בחיים".
במשך חודשיים אחרי הפציעה הקשה, ההורים שהו עם בתם בבית החולים מסביב לשעון. "היינו מנותקים מהכל", מספרת ליאת, "לא הסכמתי לחזור הביתה. קיבלתי מעטפת מטורפת משטראוס. כמו שאנסטסיה אמרה, כשאתה בא לפה אתה מרגיש שזו משפחה. עפרה שטראוס הייתה מבקרת את הבת שלי, יושבת איתה על הדשא והן היו מעבירות ביחד חוויות. זה מאוד חיזק אותי וחיזק את המשפחה".
כשליאת מדברת, אנסטסיה שיושבת לצידה בוכה: "אני מתרגשת", היא מודה, "זה כואב לשמוע סיפור כזה ממישהו שהוא יקר לך, זה לא פשוט לי".
את הכאב צולחים העובדים במפעל ביחד, והמבט קדימה מסייע להם להתמודד. "עוזר לנו לחשוב על העתיד, קדימה", אומרת אנסטסיה, "המטרה שלנו היא לעשות את העתיד יותר טוב עד כמה שאפשר".