בשבוע שעבר איבדתי את צרור המפתחות שלי. אני מדברת איתכם על ה- צרור שלי, בה"א הידיעה. זה שמחזיק 8 סוגי מפתחות לדברים ולבתים הכי קרובים אלי בחיים. איבדתי אותו, ככל הנראה בתוך שדה מרעה של כבשים. כן. שדה מרעה של כבשים.
אז הסיכוי למצוא אותו שם, בין עשבים וקוצים גבוהים לבין שיחי סרפד עוקצניים, לא היה מהגבוהים. ביליתי כמעט שעה בלחפש אותו, בהנחה ששם הוא אבד. בעודי הולכת בשדה, ראיתי רק גבעולים קטומי ראש לאחר שהכבשים ביקרו אצלם וגם כמה שאריות ולכלוכים שהשאירו שם מטיילים. את המפתחות לא מצאתי.
ניסיתי להבין מה המשמעות של זה עבורי? מדוע איבדתי עכשיו את צרור המפתחות שלי לכל הדברים שאני משתמשת בהם על בסיס כמעט יומי. מה אעשה בלעדיהם? אני לא יכולה להכנס לאף מקום: אין לי מפתח. אני נשארת מחוץ למה שתמיד ידעתי ותמיד היה נגיש לי.
נותרתי באמצע שדה של כבשים, שגם הן מתחילות לעזוב את המקום. רק אני תקועה. נהדר, מצבי גרוע יותר משל כבשה. לפחות להן יש רועה, רועה כבשים אשר הן הולכות אחריו. ואותי, מי יוביל, ככבשה תועה שאיבדה את דרכה? מה אעשה עכשיו?
לרגע הבזיקה לי מחשבה ארעית. לא נראה לי כל כך נורא להיות כבשה: חיות בעדר, מובילים אותן לאוכל ולמזון, חורש טבעי. ובסוף יום הן חוזרות אל הדיר, אחרי בעליהן. נותנות קצת צמר, קצת חלב ודואגים לכל מחסורן.
מה רע? בעוד אני עומדת שם ומתבוננת בכבשים האחרונות של העדר מתרחק הלאה ממני מחוץ לטווח ראייתי, רציתי גם להיות קצת חסרת יכולת, גם קצת שמישהו יבוא ויעזור לי, לא רציתי לקחת אחריות על הטעות שעשיתי. רציתי קצת לחזור לתודעת בעל חיים, שהוא בעיקרון חסר תודעה. ללכת גם אחרי העדר ואחרי רועה הצאן. כי מה אני צריכה עכשיו להתחיל לכעוס על עצמי שאיבדתי, להתחיל לשכפל מפתחות, ובעיקר לספוג את הפאדיחה שעשיתי לעצמי?
ברגעים שאנחנו מרגישים שאנחנו שולטים על הדברים בחיינו אז אנחנו נוטים להיות בטוחים בעצמנו, בדרך שבחרנו והדברים שדרכם מתנהלים, להרגיש שידינו על העליונה ולפעול תחת מחשבה שאנחנו שולטים במצב.
אך ברגע שמשהו יוצא משליטתנו, מאבד כיוון, ואנחנו עומדים נוכח חסרי אונים, אז אנחנו כועסים או מתמרמרים וחלקנו מנמיכים קומה ומתעצבים עד מאוד. או כמוני, רוצים שמישהו יבוא ויגיד לנו, "לא נורא לא קרה כלום, בואי אחרי אני אחזיר אותך לדיר". אנחנו קצת רוצים לחזור להיות ילדים, למקום הבטוח הזה של הבית ושל אמא ואבא שיהיו שם תמיד לנחם אותנו ולהגיד לנו שלא נורא, והם יעזרו לנו והכל יהיה בסדר, ומה הבעיה לשכפל כמה מפתחות.
***
בשבוע האחרון שניים מחבריי איבדו יקירים. אחד איבד דוד והשנייה איבדה סבתא. הקשר ביניהם היה מאוד מאוד קרוב, ברמה של אב ואם. חשבתי לעצמי עד כמה זה מהווה מכה חזקה לאבד דמויות כה משמעותיות בחיים, כאלו שאנחנו יודעים שאנו יכולים להישען עליהן כשצריך, שתמיד ימצאו בשבילנו פינה חמה ואוהבת, כמו הרועים שלנו בחיים.
כי אחרי הכל, גם כשאנחנו אנשים בוגרים בעלי אחריות בכל תחום בחיינו, אנחנו צריכים את המישהו הזה שיגיד לנו לא נורא, יהיה בסדר, אני פה איתך ואנחנו נעבור את זה ביחד. מישהו שיראה לנו נקודת מבט בעלת פרופורציה שברגעים מסויימים אנו מסוגלים לאבד, לשכוח כי יש פעמים שאנחנו לא מצליחים לראות בעצמנו שהיה יכול להיות הרבה יותר גרוע. למשל, שהכבשה גם מובלת לטבח מפעם לפעם ומפתחות לוקח דקות לשכפל.
אז אני מציעה שנפסיק לשכפל לעצמנו את הביקורת, השפיטה והכעס העצמי על מעשינו ונתחיל לפתח כלפי עצמנו אמפטיה וחמלה על כל הדברים שאנחנו כן עושים, או לפחות משתדלים לעשות בחיינו. כדי שאם וכאשר יגיע מצב שבו נמצא את עצמנו באמצע שדה של כבשים, נוכל לרעות את עצמנו חזרה לפרופורציה, להסתכל באובייקטיביות על המצב שאנו נמצאים בו. ואני לא מגדירה את זה כמצב של לקחת חזרה שליטה על החיים שלנו, כי זו הרי אותה השליטה שאנחנו חסרי אונים כשהיא "נוזלת" לנו מבין הידיים. אז על מה אני מדברת?
לרעות את עצמכם זה לאמיתו של דבר: לראות את עצמכם. לראות באמת. בלי לתת לעצמכם לשקוע באשליה שאני הכי הכי. להיות אנושי, פירושו של דבר לחיות תוך כדי התנסויות החיים ולכן אנחנו סובלים, או קשה לנו ברגע שנכשלים במשהו. כי ציפינו מעצמנו א' אבל יצא לנו ב'.
אני לא שולטת בכלום - אני אנושית. נבראנו בצלם אלוהים ויש בנו מידה פנימית של אלוהות, אך אנחנו אנשים, גוף בשר ודם החי את חייו שהם כמו בית ספר אחד גדול. ומה לומדים בבית הספר הזה? את עצמנו.
והסיטואציות הללו שאנחנו לא אוהבים להימצא בהן, כמו לאבד מפתח בשדה מלא בכבשים, הן תזכורות ודרכי למידה. ואולי אנחנו לא מחבבים את דרכי הלימוד הללו, אך הן אלו אשר מגדילות את חלון ההיכרות שלנו את עצמנו. וככל שאנו מגדילים, האנוש מרחיב את הערך הפנימי שבו, את ההיכרות שלו עם עצמו - וגרעין האלוהות שבתוכו.
אני נבהלתי כשהעדפתי לשבריר שנייה להיות כבשה פשוטה מאשר לקחת אחריות על הטעות שעשיתי. עד כדי כך אני חוששת מטעות. את המפתחות לא חזרתי עוד לחפש. השארתי אותם שם, יחד עם האשליה שאני זו ששולטת בכל מצב בחיי.
יפעת סנטו היא מתקשרת ומנטור רוחני.
מוזמנים להגיב, לשלוח שאלות ולהתייעץ 054-3339791- , באתר הבית להתפתחות אישית ורוחנית או במייל