ביום רביעי שעבר בחמש אחר הצהריים סיים שאול כמיסה את יום עבודתו בשגרירות ישראל בסופיה בירת בולגריה. כמיסה, שהיה בעבר ראש המועצה המקומית חצור הגלילית, נכנס למכוניתו והחל בנסיעה הביתה - ואז צלצל הטלפון.
אימאן הצליחה לברוח, בנה שנשאר בסוריה נפצע
עדות מהתופת: "אני פוחדת למות בסוריה"
מחכים לכם בעמוד של "ידיעות העמק" בפייסבוק
על הקו היה קונסול ישראל בבורגס, שטיפל בעיקר בענייני התיירות הישראלית בבולגריה. הקונסול סיפר לכמיסה שאירע פיצוץ באוטובוס של ישראלים בשדה התעופה בבורגס, וכמיסה הבין מיד את המשמעות.
"חזרתי לשגרירות והזעקתי את כל הצוות", מספר כמיסה. "הבנתי שעליי להגיע כמה שיותר מהר לזירת הפיגוע וידעתי שבנסיעה במכונית זה ייקח חמש או שש שעות.
"לכן ביקשתי מאנשי הממשל הבולגרי שיארגנו לי מטוס. כעבור זמן קצר כבר המראתי במטוס הרקולס של הצבא הבולגרי לכיוון בורגס. תוך פחות משעתיים הייתי במקום".
כשכמיסה הגיע לזירת האירוע, הפינוי של הפצועים וההרוגים עדיין לא הסתיים, ועבורו זה היה מפגש מחודש עם מראות שהוא כבר חווה בעבר. כמיסה שירת במשך שנים ארוכות כקצין מודיעין בדרום לבנון.
תקופת שירותו הייתה סוערת ורצופת תקריות עם אנשי החיזבאללה, אך הפיגוע בבורגס הזכיר לו חוויה אחת קשה במיוחד. בשנת 1999 התרחש פיגוע קשה בשיירה של צה"ל, שבו נהרג תא"ל ארז גרשטיין. כמיסה, ששירת אז כסגנו של גרשטיין, נסע באותה שיירה.
"המראות הם אותם מראות - פצועים, הרוגים, אש, עשן וכוחות ההצלה שמגיעים למקום", הוא משחזר. "כשהגעתי לבורגס, הכול צף ועלה, אבל לא היה לי זמן להרהר".
בזמן שכוחות ההצלה פינו את הפצועים לבית החולים, איתר כמיסה בשדה התעופה את הישראלים שלא נפגעו בפיצוץ וניגש אליהם. "התגובות הראשונות היו של כעס והתמרמרות על כך שאף אחד לא מטפל בהם", מספר כמיסה.
"היו שם כמה אנשים שהתבטאו בצורה מאוד לא יפה. החלטתי לא לנסות לענות אלא לתת להם לפרוק את הכעס והתסכול. הבטחתי להם שאנחנו נכנסים לתמונה ונדאג לכל מחסורם.
"בהמשך אכן גייסנו עזרה, הן מגורמים מקומיים והן מגורמים ישראליים כמו בית חב"ד שתרמו אוכל ושמיכות וחברת פפסי הישראלית שספקה שתייה.
"לקראת ההמראה של הישראלים בחזרה לארץ הספקתי לראות אותם שוב, ואז הטון כבר היה שונה לגמרי. הם קיבלו אותי במחיאות כפיים וכמה מהם פנו אליי באופן אישי וביקשו להתנצל".
מפגש מפתיע
מיד לאחר המפגש הראשון עם הישראלים בבית הנתיבות נסע כמיסה לבית החולים לבקר את הפצועים. משם הוא חזר שוב לשדה התעופה כדי להמשיך בעבודת התיאום בין כל הגורמים.
"זו הייתה משימה מורכבת", הוא משחזר. "בתוך הסיפור הזה היו מעורבים לא מעט גופים, ישראליים ובולגריים, בארץ כבר התארגנה משלחת שכללה אנשי זק"א, מד"א, רופאים צבאיים ועוד.
"צריך היה לחבר אותם עם אנשי המקצוע הבולגרים המקבילים אליהם. היינו צריכים לבצע מיפוי של המצב - מי הם ההרוגים, מי הפצועים, רשימות מסודרות של כל מי שהיה על האוטובוס.
"אני ניהלתי את העניינים מהשטח, ובמקביל הייתי בקשר עם חדר המצב של משרד החוץ בירושלים, ועם משרדי שגרירות ישראל בסופיה, שם סגניתי עסקה גם היא בתיאומים מול אנשי הממשל הבולגרים".
המבצע נמשך מיום רביעי בחמש ועד יום חמישי לקראת חצות, וכמיסה לא עצם עין במשך 42 שעות רצופות. לקראת ההמראה של המטוסים עם הפצועים ועם גופות ההרוגים בחזרה לארץ, החליט כמיסה שחשוב וראוי לקיים טקס לפני העלייה למטוסים, בהשתתפות כל מי שלקח חלק במבצע.
במהלך הטקס ציפתה לכמיסה הפתעה. את הטקס נבחרה להנחות רב סרן מעיין כהן, שמשמשת כיועצת משפטית של פיקוד העורף.
"מעיין היא בת חצור הגלילית והוריה הם חברים טובים שלי ושל אשתי", מסביר כמיסה את המעמד. "כבר זמן רב לא יצא לי להיפגש איתה. היה בהחלט מפגש מרגש.
"חשתי גאווה גדולה על כך ששנינו מילאנו תפקיד חשוב במבצע ובטקס שחתם אותו וייצגנו בכבוד את חצור הגלילית. במשך כל הזמן שאני הייתי בבורגס, הטלפון במעון השגריר בסופיה לא הפסיק לצלצל.
"אנשים מחצור ומהסביבה וכל מיני מכרים שלנו התקשרו, ואשתי ארצה ענתה לכל הטלפונים. זה חימם את הלב לדעת עד כמה האנשים שמכירים אותנו דואגים לנו ומתעניינים בשלומנו".
כשכמיסה נבחר לתפקיד שגריר ישראל בבולגריה, הוא היה מודע אמנם לכך שקיימת סכנה של פיגועים כנגד ישראלים בחו"ל, אבל לא ציפה שהוא יצטרך להתמודד עם אירוע כה קשה.
פחות מחצי שנה לאחר מינויו שוב הוא נאלץ להתמודד מול הטרור, ואם ההערכות המודיעיניות נכונות, הרי שהאויב שוב היה אותו ארגון שמולו כמיסה נלחם בארץ - החיזבאללה.
"המלחמה בטרור היא מציאות שמלווה אותנו כישראלים, ואני באופן אישי עסקתי בכך שנים רבות", מסביר כמיסה