אבל גדול נפל השבוע על עולם הכדורגל עם היוודע דבר לכתו של המאמן ושחקן העבר אילן סויסה ז"ל, שנפטר בגיל 45 ממחלת הסרטן. לפני עשרה חודשים בדיוק ערך 'ידיעות העמק' ריאיון עם האחים סויסה, אילן אז מאמן הפועל מגדל העמק ושרון מנהל הפועל נוף הגליל. בריאיון הם דיברו על השנה הקשה בחייהם, שנה שבה איבדו את אמם ז'קלין ז"ל לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן והתבשרו שהמחלה הארורה לא פסחה גם על האח הגדול, אילן.
סויסה ז"ל, שגר במושב מעונה, קיבל את הבשורה על מחלתו לפני כשלוש שנים, רגע אחרי סיום המאבקים של קבוצתו עירוני טבריה במשחקי הפלייאוף - משחקים שכמעט הסתיימו בעלייה לליגה הלאומית. "הייתי במשחקי הפלייאוף, גול אחד מליגה לאומית", סיפר באותו ריאיון. "עוד לא הספקתי לנשום וכבר הלכתי לבדוק את הגולה שיצאה לי ושסחבתי איתי חודשיים. ואז נחתה עליי המכה. עוד לא התאוששתי מהבשורה וכבר הייתי צריך להתמודד עם המוות של אמא, אז איך זו לא תהיה השנה הכי קשה?".
למרות הטיפולים והכאבים הקשים המשיך אילן ז"ל לבוא לאימונים ולמשחקים, רק כדי ליהנות מהכדורגל שאהב כל כך. ביום השישי שעבר הכריעה אותו המחלה. במהלך חייו הוא עבר תחנות רבות ושיחק כבלם בכמה וכמה קבוצות - בהן הפועל נוף הגליל, ביר אל מכסור, מכבי עכו, הכח רמת גן, הפועל עכו, הפועל עפולה וכמובן הקבוצה שהפכה אותו לסמל ובה הוא העביר את מרבית הקריירה שלו - הפועל עירוני כרמיאל, שם שיחק תשע עונות.
חברים שאסף סויסה ז"ל בתחנות השונות בחייו מספרים על האיש שהצליח, בלי להתאמץ, לחדור ללבבות של כולם.
ההתחלה: נצרת עילית
את צעדיו הראשונים בבוגרים עשה סויסה בהפועל נצרת עילית (כיום נוף הגליל). זה היה בשנים 92'/ 93', והוא היה אז בן 18. במדים האדומים שיחק בסך הכל שנתיים.
"אני ואילן היינו חברים טובים גם מעבר לכדורגל ובילינו ביחד גם אחרי שעות האימונים", מספר יגאל ז'אנו, ששיחק עם סויסה בקבוצת הבוגרים. "היינו כולם בני אותה העיר ולמדנו באותו בית ספר. היינו שובבים כמו כל הנערים וצברתי איתו הרבה חוויות. כשהוא רק עלה לבוגרים נסענו יחד למחנה אימונים ברומניה. היו לנו שם הרבה שיחות על החיים. הוא היה מגן שמאלי, שחקן טכני ופיקח. כמה שהוא היה צנום, הוא היה חזק. שחקן מצוין ועובדה שהוא התקדם אחרי כן והלך לשחק בהכח רמת גן, שהיתה בליגה השנייה. הוא היחיד מבינינו שהתקדם. הוא היה שחקן אדיר, אבל קודם כל בן אדם".
לאורך השנים שמרו ז'אנו וסויסה על קשר והתראו באירועים. השיחה האחרונה ביניהם היתה לפני כמה חודשים. "הייתי פוגש אותו הרבה ותמיד זה היה עם המון חיבוקים ונשיקות. אני זוכר שראיתי כתבה בעיתון לפני כמה חודשים שבה הוא סיפר על המצב שלו, אפילו שמרתי אותה. התקשרתי אליו ודיברנו. הצעתי לו עזרה במה שיצטרך וקבענו גם להיפגש בהמשך אבל אחר כך הבנתי שהמצב התדרדר. קיבלתי את הבשורה בתדהמה. הזיכרון ממנו מחזיר אותי לתקופה יפה שלא תחזור".
הסמל של כרמיאל/צפת
אולי התחנה משמעותית ביותר בקריירת המשחק של סויסה היתה בית"ר צפת, שמאוחר יותר התאחדה עם כרמיאל והפכה לכרמיאל/צפת. סויסה הגיע לשם ב־2007, כשהיה בשנות השלושים לחייו, ונשאר שם תשע שנים. רגע לפני כן הוא עוד הספיק לעבור גם בבירת העמק, הפועל עפולה. היו"ר המיתולוגי של עפולה, דני אסולין, מספר השבוע כי קיבל את הבשורה על מותו של סויסה בתדהמה: "כולם אהבו אותו. הוא היה בשבילי כמו בן, אהבתי אותו מאוד. זו אבדה גדולה למשפחה ולאנשי הכדורגל. אני מוסר את תנחומי למשפחה", אומר אסולין בעצב ומגלה: "לפני שנה חשבתי להביא אותו לאמן בעפולה, אבל בסוף זה לא יצא לפועל".
בתקופה ששיחק בכרמיאל/צפת כבש סויסה 33 שערים, מספר לא שגרתי עבור בלם, וכמובן שימש במהלך השנים כקפטן הקבוצה וכמנהיג הבלתי מעורער שלה. כשנה וחצי לפני פרישתו אף הפך למאמן/שחקן בכרמיאל. את משחקו האחרון בקריירה רשם בעונת 2015/2016 מול אסי גלבוע, כשהוא בן 41. לאחר פרישתו החליטו בכרמיאל כי את הספרה 3 שהתנוססה לבלם על הגב לא נותנים לאף שחקן אחר ללבוש.
האיש שהביא את סויסה לצפת והפך לחבר נפש שלו הוא הבעלים לשעבר של הקבוצה, ציון טויטו. "אילן היה מנהיג מלידה, מעבר להיותו שחקן גדול", מספר טויטו. "הוא דאג לשחקנים עד הפרט הכי קטן. הם ראו בו מעין אבא. לאט לאט התחלתי לפתח את יכולות הניהול שלו והוא קלט הכל מהר מאוד. הוא למעשה ניהל את הקבוצה, המליץ איזה שחקנים ומאמנים להביא, ממי לקנות ציוד. אילן היה עושה הכל. הוא היה שחקן/ מאמן/ נציג בעלים".
על הרגע שבו נאלץ הבלם 'לתלות את הנעליים' מספר טויטו, "מגיל 39 כבר לחצתי עליו שיפרוש, כי הגיל עושה את שלו. כשהוא ישב בספסל הוא כעס. היה לו קשה להשלים עם זה. אילן כל כך אהב לשחק שהוא לא רצה להיפרד מהמשחק. אבל ביום שהפך למאמן הוא הבין שזה תפקיד הרבה יותר משפיע מאשר להיות שחקן, והוא התאהב במקצוע. כשהוא עזב לטבריה לא אהבתי את זה אבל הוא ביקש את ברכת הדרך ובדיעבד זה היה צעד נכון.
"אילן היה בחור שכיף להיות איתו בכל מצב. היה כיף לצחוק איתו. זו היתה תכונה גדולה שלו. הוא היה טוב בלעשות מצבים קשים לקלים יותר.
עוזרו, מוטי קריספיל: "בבוקר של אחד המשחקים הוא נכנס לבדיקת MRI ראש בהרדמה כללית בירושלים. הוא סיים את הבדיקה ובמחצית הגיע למשחק. גם כשהיה אסור לו, היה מגיע לאימונים"
"בערב החג השני של פסח לקחתי אותו לבית החולים עם אשתו רויטל שטיפלה בו בכל התקופה בצורה אצילית, אין דברים כאלה. בכלל, כל המשפחה התאגדה סביבו. בשבועיים האחרונים הוא כבר ידע שזה הסוף. ידענו גם לפני כן שהמצב קשה, אבל אילן היה אופטימיסט. מאוד כואב לאבד אותו. אני יושב בבית ובוכה. זה לא מגיע לו".
עוד חבר קרוב של סויסה ז"ל, ששיחק איתו בצפת/כרמיאל, הוא אלירן עקיבא. "הוא היה כמו האבא השני שלי. אני מדבר על זה והלב שלי חנוק", אומר עקיבא. הוא אף הנציח את סויסה בעסק שלו מיד לאחר פטירתו, עם חדר לימוד לעילוי נשמתו: "זה המעט שאני יכול לעשות בשביל האיש הזה. הוא היה דמות שנגעה בכולם. הוא היה האבא של כולם וזה גם מה שצעקתי בהלוויה. כנראה שהקדוש ברוך הוא רצה אותו איתו. אני לא מצליח לעכל את זה. אני מרגיש אותו לידי. הלך מאיתנו איש גדול ויקר. מקווה שישמור עלינו מלמעלה. זה שהוא נקבר בערב שבת זה רק מראה את המעלה שהיתה בו. לזה רק הצדיקים זוכים".
מתחיל קריירה חדשה כמאמן בטבריה
את צעדיו הרשמיים הראשונים כמאמן עשה סויסה בקבוצת עירוני טבריה, שאותה אימן במשך שנתיים וחצי. התקופה הזו הסתיימה אמנם בעזיבה לא נעימה, אבל לפני כן הוא בילה שם שנתיים יפות שכמעט הסתיימו בעלייה לליגה הלאומית. נוצר גם שיתוף פעולה בינו לבין המנכ"ל דאז, זוהר יצחק - שיתוף פעולה שהפך לקשר הדוק, כאשר יצחק נעשה לאחד האנשים הקרובים לסויסה. "הייתי בדרך אליו ואיך שהגעתי אמרו לי שהוא נפטר", אמר יצחק ביום פטירתו של סויסה, "אתמול עוד הייתי אצלו וניסיתי לדבר איתו. אין יום כמעט שלא דיברנו, בוקר, צהריים וערב. הוא היה שם את הטלפון באוזן, מדבר איתי וככה היה נרדם. קשה. קשה.
"הוא תמיד אמר לי 'זוהר, יהיה טוב'. קיווינו שיהיה בסדר. כולם האמינו שהוא ייצא מזה. הוא חשב שהוא יעבור את זה מהר. אילן לא האמין שהוא הגיע למצב כזה".
על שיתוף הפעולה ביניהם מספר יצחק, "אני מכיר את אילן הרבה שנים. איך שהוא פרש ממשחק לקחתי אותו אליי. השנתיים הכי יפות בחיים שלו היו כשהוא אימן בטבריה. הוא אמר לי שאלו השנתיים שהוא הכי נהנה בהן. היינו במרחק גול מליגה לאומית. הוא עף באוויר מרוב התרגשות ושמחה בפלייאוף הזה. אבדה גדולה, הלב נקרע", מירר יצחק בבכי.
התחנה האחרונה: מגדל העמק
את התחנה האחרונה בחייו ובקריירה שלו עשה סויסה בהפועל מגדל העמק. בתחילת השנה סיכם על הצטרפותו לקבוצה, כשהמטרה היא להגיע לפלייאוף העליון. למרות מצבו הבריאותי הכין סויסה את הקבוצה לליגה, מתוך ידיעה שאת המחזורים הראשונים של העונה הוא יפספס בגלל יציאה לטיפולים. כשחזר במחזור השלישי למשחק מול קבוצתו לשעבר עירוני טבריה, השחקנים שלו - שהתחברו אליו מאוד בזמן הקצר שהיה איתם - עשו לו מחווה שריגשה את כל עולם הכדורגל, כאשר עלו למשחק בחולצות עם הכיתוב 'אילן, החלמה מהירה, מחכים לך'. חלקם אף גילחו את ראשם מתוך הזדהות עם המאמן שלהם.
בחודש דצמבר האחרון הבין סויסה כי הטיפולים שואבים ממנו כוחות רבים, ובלית ברירה הודיע על התפטרותו מהקבוצה. מי שהחליף אותו בזמן היעדרו היה עוזרו מוטי קריספיל: "אילן היה מקצוען בכל רמ"ח אבריו", אומר קריספיל, שעבד לצידו של סויסה בזמן שהוא עבר טיפולים קשים. "אחרי הטיפול הגדול שעבר הוא חזר אחרי חודשיים, למרות שלא הרגיש טוב. הוא היה מגיע לאימונים כשהוא ממוטט ויושב על כיסא פלסטיק. בשארית כוחותיו היה מחלק הוראות, אבל אף פעם לא נתן לשחקנים שירגישו את זה. תמיד שידר ביטחון ואמונה. הוא היה לוחם אמיתי. בבוקר המשחק נגד רובי שפירא הוא שלח לי הודעה שהוא נכנס לבדיקת MRI ראש בהרדמה כללית בירושלים. הוא סיים את הבדיקה ובמחצית הגיע למשחק. גם כשהיה אסור לו, היה מגיע לאימונים. הוא היה כל כך מסור שאין לתאר. מעבר לכדורגל הוא היה אישיות ענקית וצדיק גדול. הוא נפטר ביום שישי, שזה לא דבר של מה כך. נקרע לי הלב שככה זה נגמר".
קריספיל מספר על אחד הרגעים האינטימיים שחווה עם סויסה: "בסוף אחד האימונים הוא נכנס לחדר ההלבשה וביקש ממני כוס תה, כי תמיד היה לו קר. ישבנו ודיברנו על האימון. הוא אמר לי 'מוטי, פעם ראשונה שהרגשתי טוב באימון'. ואז הוא התחיל לבכות וסיפר לי על כל מה שהוא עובר. זה משהו שאקח איתי כל החיים. יורדות לי דמעות להיזכר בשיחה הזו, שגרמה להבין את הפרופורציות בחיים. שצריך לנסות ליהנות מכל רגע.
"לפני חודש וחצי הלכתי לבקר אותו. הוא עשה לנו על האש ונראה יפה ובריא מתמיד. אמרתי לו, אילן, אתה נראה כל כך טוב, והוא אמר לי מוטי, אני עובר ימים קשים אבל הכל בסדר. אומרים שכאשר אדם צריך ללכת מהעולם הוא נראה טוב ובריא. כשהלכתי הוא שאל מתי אבוא שוב. שבועיים אחרי כן שלחתי לו הודעה והוא ענה רק אחרי שבוע. הבנתי שהמצב כבר ממש החמיר ושזה עניין של זמן. אני שולח את תנחומיי לרויטל ולילדים".
סויסה ז"ל הותיר אחריו אשה, רויטל, ארבעה ילדים, אח, שתי אחיות ואבא.