אחד מרגעי השיא, או אולי דווקא רגעי השפל, במופע הסטנד־אפ שלה מורידה ג'וזי מונט את מכנסיה ונשארת בתחתוני בוקסר שדיוקנו של הרצל, חוזה המדינה, מעטר אותם.
את הקהל, שעוד לא ממש הספיק לעכל את מה שהוא רואה, היא מפילה שוב בעוד אמירה ישירה: "מאז שנכנסתי לאשפוז יום ירד לי כל החשק המיני, והכוס שלי נראה כמו הרצל. באתי היום להראות לכם איך זה נראה.
"אני מראה במכוון את הצד המגעיל והגרוטסקי של האישה", אומרת הכוח הנשי העולה בסצנת הסטנד־אפ.
אבל למה?
"בגלל כל מה שעברתי".
וב"כל מה שעברתי" היא מתכוונת לדבר אחד: קרוב המשפחה שהתעלל בה מינית, פיזית ונפשית במשך שנים.
קפה עם כאבים
גולד נולדה באוזבקיסטן לפני 28 שנים. שמה האמיתי הוא ג'וזפין גולד. בשלב כלשהו הפך הזהב למונט. זה שם הבמה שלה. אין סיבה מיוחדת לבחירתה דווקא בשם מונט. כשהיא יורדת מהבמה חוזר אליה גם הגולד. הג'וזי נשאר תמיד.
אביה היה סנדלר ואחר כך איש מחשבים. אמה קוסמטיקאית. כשהייתה גולד בת שנתיים עלתה משפחתה לישראל ונעה ונדה בין קריית גת לבת ים, שורדת גלי משברים כלכליים.
שמונה שנים קשות עברו עד שהחליטו ההורים לעקור שוב ולנסות לבנות חיים במקום חדש. היעד שנבחר היה רובע קווינס בניו יורק, ארצות הברית, שבו גרו קרובי משפחה רבים שלהם. המשפחה קיוותה שיסייעו לרכך את קשיי המעבר.
התקוות התנפצו. גם בניו יורק היה מצבה הכלכלי של המשפחה בכי רע. לגולד עצמה היה עוד סיוט: קרוב משפחה החל לתקוף אותה מינית. "בהתחלה הוא היה בא לבקר ונכנס אליי לחדר", היא משחזרת.
"מהר מאוד הפכו ביקורי הנימוסים למשהו אחר לגמרי. הוא ביקש ממני לרפא אותו, והייתי צריכה 'לרפא' אותו עד שהגעתי לגיל 23. הוא אמר לי שהוא חולה ושרק לי מכל המשפחה יש לב טוב וראש פתוח ורק אני יכולה להציל אותו.
"בכלל לא הבנתי מה קורה. אולי כבר אז למדתי לנתק את המוח מהגוף. הוא אמר לי לא לדבר על מה שקורה עם אף אחד כי זה רק יעשה בעיות".
אנחנו נפגשות בבית קפה. "המצב שלי משתנה כל כמה דקות", אומרת גולד. "עכשיו אנחנו שותות קפה ואי אפשר לראות את זה עליי, אבל הגוף שלי מלא כאבים. תוך כמה דקות אולי אתפרץ או אכנס לדיכאון או יקרה לי משהו. אין לי יציבות.
"נמאס לי לשתוק, נמאס לי מהשקט הזה. התביישתי בעצמי שנים עד שהתפוצצתי. היום אני מוציאה את זה בסטנד־אפ. הוא נותן לי אפשרות לנשום אחרי ששנים לא העזתי לנשום".
כשאיבו יוצא החוצה
גולד חדה. גם על הבמה וגם עכשיו. כאילו משליכה מעצמה שוב ושוב את המטענים שמרעילים את נשמתה כבר הרבה שנים. המטענים שיוצאים ממנה גם כשהיא משחקת בטלנובלה הקומית שיצרה שמשודרת ברשת ("הפגועי נפש") וגם בפיצ'ר "ליצנים וצללים", סרט עלילתי באורך מלא בבימויה שהוקרן בסינמטק בחודש שעבר.
הסדרה שלה מבוססת על דמותה שלה ושל דמות נוספת בשם איבו, גבר שרמנטי שעף על עצמו, אוהב נשים ואת עצמו. "אני מופיעה בסדרה כג'וזי ונראית כמו שאני בחיים. איבו מוחצן ואני מופנמת. יש שם גם בדיחות עליי. למשל על זה שאני לוקחת כדורים פסיכיאטריים ושאין לי חשק מיני כי זאת אני, תמיד יהיו בדיחות וצחוק בתוך החושך.
"אני חושפת שם הכול. אני מכינה את הצופים לחיים שלי. החלום שלי היה להיות שחקנית, לעמוד על במה. הוא לחץ לי בדיוק על הכפתור הזה. הוא ידע שזה מה שאני רוצה להיות כשאהיה גדולה והבטיח לעזור לי.
"הוא היה אומר, 'בואי, תראי לי כמה את שחקנית טובה', 'בואי תראי לי איזה זנזונת את וזה יעזור לך באודישנים בעתיד'", גולד חוזרת לספר על חייה.
זה עדיין בניו יורק, כן?
"כן. אני זוכרת איך הוא היה מגיע אלינו פעמיים־שלוש ביום. לפעמים זה קרה גם מחוץ לבית, כשלא הייתה אפשרות אחרת. הוא היה לוקח אותי לאוטו שלו או לפארקים. הוא אמר לי שברגע שיהיה לי בן זוג רציני או בעל הוא יפסיק, אבל בינתיים חשוב מאוד שהוא יאמן אותי בשביל בעלי לעתיד".
ואמא שלך, היא לא הבחינה שקורה משהו לא תקין?
"היא לא הייתה בבית. היא נלחמה על הפרנסה. הייתי ילדה ופחדתי שלא יאמינו לי ואז הוא יפגע בי יותר. באיזשהו שלב גילחתי את הראש. אמרתי לו שאני לסבית. חשבתי שזה יעזור להפסיק את זה, אבל זה לא הזיז לו".
את גולד הצילה בת משפחתה הצעירה ממנה. התברר שגם אותה אנס קרוב המשפחה. ההצלה הזאת נעשתה בדרך מטרידה, מזעזעת ומטלטלת. הנערה שעולמה התעוות לגמרי בגלל התקיפות האלה הבינה שגולד זוכה מקרוב המשפחה ליחס מיוחד כמו היחס שהיא עצמה מקבלת.
"היא קינאה", מאירה גולד על החלקים שאי אפשר להבין באמת. "ובגלל שהיא קינאה היא שאלה אותו ישירות, והוא סיפר לה בלי בושה ש'אני מרפאת אותו'. היא סירבה לקבל את ההסבר ובמשך שנתיים וחצי תיעדה כל פגישה אינטימית שלהם.
"היא כתבה תיאורים מפורטים ביומן שלה, שמרה חולצות שלו שהיה עליהן זרע ונשבעה להכניס אותו לכלא".
כשהתלונה הוגשה בסופו של דבר למשטרה, התייצבו כל בני המשפחה לימינו של התוקף. גם גולד הייתה ביניהם. "פחדתי", היא אומרת. "לא ידעתי איך להתמודד עם זה".
בתקופת החקירות החליטו בני המשפחה להימלט מארצות הברית כדי לנסות למלט את האיש מהכלא הצפוי לו. הם גנבו את הגבול לקנדה וממנה טסו לישראל. ואולם החקירה בעניינו לא נפסקה והוא נמלט גם מישראל. ברח לגאורגיה, ושם איתר אותו האינטרפול. הוא נתפס, הועבר לארצות הברית, הועמד שם למשפט וכעת הוא נושא עונש מאסר ארוך.
רק כשגולד נכנסה לאשפוז יום ופתחה הכל, הבינו במשפחה מה עבר עליה. "היום אנחנו בתקופה לא קלה, אבל תומכים זה בזה", היא אומרת. "עם התוקף אף אחד כבר לא בקשר. הוא מעולם לא הביע חרטה ולא הודה באשמה".
ג'וזי והיציאות שלה
בשנה האחרונה חורשת גולד את במות הסטנד־אפ בתל אביב, מספרת על חייה בלי שום תמרורי עצור. "אין לי גבולות. ההומור שלי שחור מאוד, בוטה וגס", היא מצהירה.
את תחתוני הבוקסר ועליהם הרצל ראו בסטנד־אפ פקטורי, בקאמל קומדי קלאב, בדאנסינג קאמל ובמועדון ג'סיקה שמנוהל הסטנדאפיסט שחר חסון.
"הוא מכיר אותי מתחילת הדרך, והוא ועוד כמה שמופיעים אצלו רואים שיש לי פוטנציאל", גולד מספרת. "שחר אוהב מאוד את הגסויות בהומור שלי, את העובדה שאני לא שמה על כולם ומדברת גסויות. הוא נהנה מזה.
"הוא עולה אחריי כל פעם ואומר, 'ג'וזי והיציאות שלה'. הוא מייעץ לי גם לגבי המשך הקריירה שלי".
חסון מפרגן. "הכנות של ג'וזי, זה שהיא מדברת על הכול, מעיד על זה שהיא אמיתית, היא מדברת על הקישקע שלה ועל הבעיות שלה, זה כיף. הכנות שלה תפסה אותי ובגלל זה היא מקבלת אצלי ספוטים".
איפה ראית אותה בפעם הראשונה?
"בג'סיקה בר יש ערב במה פתוחה באנגלית שאני מנחה. יום אחד ג'וזי באה לעשות סטנד־אפ, וזאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותה. היא מצחיקה בטירוף. הדבר הכי חשוב לפני הפאנצ'ים והסיפור הוא לראות את הדמות של האדם שמופיע, שהוא אמיתי.
"כשג'וזי עלתה הבנתי מיד את ה'קרקטר' (דמות) שלה, הבנתי שזאת היא, שאין שקרים. האמינות של האדם על הבמה היא הדבר הכי חשוב".
הצעת לה להשמיט משהו מההופעה שלה?
"לא, לא. אין דבר כזה. בבמה פתוחה אפשר לעשות מה שרוצים. אני חושב שהיא אדם מרתק".
ג'וזי, מה התחנה האמנותית הבאה שלך?
"החלום שלי הוא לעשות סדרה על החיים שלי. אני רוצה לעשות הצגת יחיד על החיים שלי, לחשוף את מה שעברתי בכל דרך אפשרית. כרגע מה שאני הכי רוצה הוא שהעבודות שלי, הסטנד־אפ וכל מה שאני עושה יקבלו במה".
הגוף שלה כואב, אבל הנפש שלה עוד יותר. השריטות כבר אולי אינן מדממות כמו פעם, אבל היא מרגישה את השפעתן עד היום.
ג'וזי אינה פוחדת לדבר על הטיפול שהיא מקבלת בשנה האחרונה אחרי שאבחנו שהיא סובלת מפוסט טראומה חמורה. "לא מזמן השתחררתי מאשפוז יום", היא אומרת בפתיחות. "ואני ממשיכה להיות מטופלת אצל פסיכולוגית.
"גם בתקופות הכי קשות וגם עם כל החלקים הקשים של ההתמודדות אני לא מוותרת", היא אומרת ומתכוונת להתקפי בכי וכאבי גוף ונפש אחרים.
"אני לא רוצה משפחה", היא נחרצת. "לא רוצה ילדים. אף פעם לא הרגשתי אהבה ממש. אני יודעת מה זה לאהוב אבל לא יודעת מה זה להרגיש כשאוהבים אותי".
את רוצה זוגיות?
"כן. אני רוצה זוגיות בריאה, לאהוב ולהיות נאהבת. אני מפחדת שאמות לבד".