כבר 70 שנה, מאז אותה שבת במאי 1949, נחמה (גרינברג) פוסק נושאת בגופה עדות מצולקת לאסון שבו נהרגו חמישה מחבריה. שנים לא דיברה על מה שקרה שם, באירוע שממנו נותרה הניצולה היחידה.
היא העדיפה לתת לדברים לשקוע ולהישכח, אבל בימים האחרונים ההתרגשות מציפה אותה. בשבוע הבא תקיים עיריית קריית מוצקין טקס אזכרה ראשון לציון האירוע שנודע בשם "אסון הילדים", והדמות היוזמת מאחורי פעולות ההנצחה היא נחמה פוסק (80).
3 צפייה בגלריה
נחמה פוסק מול קבר הילדים. "לכל בנאדם בעולם הזה יש משימה, וזאת המשימה שלי" | צילום: נחום סגל
"קיבלתי תפקיד שנודע לי רק בדיעבד", היא אומרת. "הייעוד שלי הוא להזכיר שהיו כאן ילדים, והיו כאן חיים, והכל נגמר עם התפוצצות הרימון. נשארתי האחרונה שיכולה לספר על זה".
אבאל'ה אל תבכה
ב-21 במאי 1949 החריד פיצוץ עז את רחוב התכלת בקריית מוצקין. רימון יד שככל הנראה נשכח על ידי הצבא הבריטי שעזב את הארץ שנה קודם לכן, התפוצץ וגרם למותם של חמישה מילדי הרחוב.
שישה ילדים שיחקו בחוץ באותה שבת אחר הצהרים: דרורי מלצר (14), מרדכי סוקולובסקי (13), נחמה פוסק ודני מלצר, אחיו של דרורי, בני עשר, לתידי כיתה ה'. אביבה אלכסנדרוביץ' היתה צעירה מהם בשנה ולמדה בכיתה ד'. הצעיר שבחבורה היה אליעזר (אלי) רדקביץ', בן שבע וחצי, תלמיד כיתה ג' שהוריו הגיעו לקרייה מעפולה רק חודשיים לפני האסון.
"חיינו בקטע רחוב של כ-200 מטרים, אחד בתוך ביתו של השני" אומרת פוסק השבוע. "משפחות אלכסנדרוביץ וסוקולובסקי חלקו בית אחד, שחולק על ידי מחיצה. עמדנו ברחוב ושיחקנו, כשפתאום אביבה אמרה שיש משהו שמצאה והיא רוצה להראות לנו.
"אני לא יודעת איפה בדיוק היא מצאה את זה, אולי במחנה הבריטי הנטוש שהיה כאן ממול, או בסביבתו. את החפץ שמצאה היא השאירה במחסן מחוץ לבית. היא רצתה להראות אותו לאביה השוטר כשיחזור מהעבודה, אבל יצא שהגענו לפניו.
"אני לא זוכרת מי מהילדים החזיק את הדבר בידו, אבל כולנו הצטופפנו סביב אביבה כדי לראות ומישהו כנראה משך משהו שאסור היה למשוך. זה התפוצץ להם בפנים והועף לכל הכיוונים".
ואיך את ניצלת?
"לא הייתי ילדה סקרנית במיוחד, איכשהו זזתי הצידה והדבר הציל את חיי. מישהו ספג במקומי את הפיצוץ ואני נפגעתי מאחור. אני זוכרת את האש הגדולה שפרצה ואת הרעש הנורא. אבא שלי הגיע בריצה מהבית שלנו, שהיה בדיוק ממול, והרים אותי בידיו. הוא בכה כשהוציא אותי משם.
"הייתי בת עשר ושלושה חודשים, אמרתי לו, 'אבאל'ה אל תבכה, לא קרה לי שום דבר'. מישהו אלתר עבורי חוסם עורקים מהחולצה שלו, ולקחו אותנו למרפאה בקריית חיים. הכאב היה כנראה חד מדי, כי הוא פשוט נמחק מזיכרוני. מתוך השישה נותרנו שניים בחיים: אני ומרדכי.
"הבהילו אותנו באמבולנס לבית החולים רוטשילד ואני זוכרת את הסירנה ואת גניחות הכאב של מרדכי. מאז כל יללת צופר, אפילו בטיול באלסקה, זורקת אותי אל הנסיעה ההיא. מרדכי נאנק בקול חלוש, ופתאום נהיה שקט. שכבתי בבית החולים שלושה חודשים, היה חשש לחיי וכמעט קטעו את רגלי השמאלית. אבל שרדתי".
ילדים בקבר משותף
הרחוב השתתק, מוכה אבל. "הילדים קבורים בקבר משותף. נערכה הלוויה המונית שיצאה מבית הכנסת וכל ילדי בית הספר השתתפו בה. חנויות נסגרו. זו היתה טראומה נוראה. היתה לנו כאן ילדות נהדרת, ברחוב שקראו לו "התכלת" כי היה האחרון בקרייה והשקיף על הים.
"אבא שלי היה מהראשונים בקרייה ובנה את הבית ב-34', אמא עבדה במשק הבית של פנחס רוטנברג, מייסד חברת החשמל. קריית מוצקין של אותם ימים היתה מועצה מקומית של 4,000 איש, וכשעלית על האוטובוס הכרת את כל הנוסעים.
"הייתי תלמידה מצטיינת, והכל נקטע באחת. בבית החולים שאלתי על מרדכי ובתחילה אמרו לי שהוא בסדר, רק אחר כך נודעה לי האמת. השוטר שהגיע לבית החולים שאל מה ראיתי וסיפרתי לו על חפץ אדום עם ציורים. הבליטות על הרימון היו צבועות באדום, וזה מה שזכרתי. לימים מישהו אמר לי שזה היה רימון מילס שהיה בשימוש הצבא הבריטי.
"השתחררתי מבית החולים כשמרבית השוק ברגלי השמאלית חסרה. ויש רסיס שנעוץ בתוך העצם עד היום".
שיקום ארוך?
"היה לי גבס ענק במשך שנתיים, וכולם בקריות הכירו את הרגל שלי. ילדי הכיתה עטפו אותי באהבה והרכיבו אותי על האופניים לבית הספר. הייתי ילדה אמיצה, הלכתי עם חצאית ומכנסיים קצרים ובהתחלה בכלל לא היה אכפת לי.
"כשקצת בגרתי הפריע לי שכולם הסתכלו, וממשרד הביטחון דאגו עבורי לגרב אלסטית, שעשתה את העבודה במשך כמה שנים. היה אפילו פלסטיקאי מדרום אפריקה שלקחו אותי אליו כדי למלא את החלק החסר, אבל אמא נבהלה מהפרוצדורה והעניין ירד מהפרק. לומדים לחיות עם זה".
מתים רק פעם אחת
אחרי האוניברסיטה עבדה פוסק כמורה לביולוגיה בקריית ים, במוצקין ובחיפה, ואז עברה לתל-אביב ולימדה עד שפרשה לגמלאות. היא נישאה לראובן גרינברג שהיה איש הפלמ"ח. הם הקימו משפחה ושכלו בת, ופוסק נאנחת.
"אלה החיים. הפציעה נתנה לי פרופורציה אחרת על החיים והבנה טובה יותר והחלטתי שמה שכולם יכולים לעשות – גם אני יכולה. יש בי המון סקרנות ואני עסוקה ולומדת תמיד. הבנתי שכל מה שארצה לעשות - אפשרי. בעלי אומר שאין הרפתקנית גדולה ממני, עם רגל וחצי עשיתי קורס מורי דרך.
"ראובן ואני עשינו ספארי בזנזיבר, טיילנו בכל העולם ועברנו חצי ממנו ברגל. אני לא פוחדת מכלום, מתים רק פעם אחת".
קריית מוצקין והאסון נותרו מאחור. "לאחר שעזבתי את הקרייה לא היה לי קשר עם אף אחד שקשור לאירוע", היא מודה. "לא היה צורך בשום טיפול פסיכולוגי. אספתי את עצמי, הרבה בזכות אמי שהיתה אשת ברזל. אמא לא נתנה לי להיות חולה, לא בגוף ולא בנפש. הדחקתי הכל.
"אף אחת ממשפחות הילדים לא נותרה ברחוב, ששינה את שמו לאח"י אילת. רחוב אחר בקרייה קיבל את השם "רחוב הילדים". הסיפור נשכח מלב. באחת הפעמים שהגעתי לקריות שאלתי נהג מונית אם הוא יודע על שם מי נקרא "רחוב הילדים". הזדעזעתי כשענה שהשם מנציח את ילדי השואה. ידעתי שאני חייבת להזכיר את החברים שלי. אני רואה את האימהות שלהם מול עיניי עד היום.
"זמן מה לאחר מכן סיפרו לי שבמשפחת מלצר נולדו אחרי האסון שני ילדים. נדהמתי. זכרתי את ההורים, שיצאו באותו ערב מקולנוע אורות וגילו ששני ילדיהם נהרגו, והכל התעורר אצלי מחדש. חיפשתי קטעי עיתונות על האסון וניסיתי לאתר קרובי משפחה של הילדים.
"רציתי להכיר אותם ולראות מי הם, כי מרגע שידעתי על קיומם לא יכולתי להתעלם עוד. ואגב, לא כולם רצו לשמוע מה קרה שם או לראות את המקום. כמו חלק ממשפחות ניצולי שואה, הם לא החליפו מילה בעניין. אני דווקא מקפידה לפקוד פעמיים בשנה את קברי הוריי בצור שלום, ותמיד ממשיכה משם אל קבר הילדים".
ואיך הגעת להנצחה העירונית?
"בחגיגות ה-80 לקריית מוצקין, לפני כחמש שנים, התקשרו מהעירייה ואמרו שבחידון לילדי בתי הספר היסודיים יש שאלה עלי וביקשו שאכתוב משהו. הצעתי לחיים צורי, ראש העירייה, לעשות משהו לזכר הילדים וכך הוקם סמוך למקום הפיצוץ, 67 שנים לאחר האסון, השלט המספר את הסיפור שלנו. נחשבנו לנפגעי פעולות איבה, אבל אבא אמר שהוא לא צריך את זה ולא לקח את הסכום".
כמעט שום דבר לא נותר מהבתים המקוריים ברחוב, ואת הנוף הנוכחי מרכיבים בתים שנבנו בשנות ה-60 לצד בתים חדשים יותר. בית מספר 17, ביתה של משפחת אלכסנדרוביץ', הוא היום בניין בן שלוש קומות.
"אביבה היתה חברה טובה שלי", אומרת פוסק. "היא ידעה לכתוב והיה לה קול נהדר. היו לנו אוספים משותפים של תמונות, של זהבים ופרחים מיובשים. היינו המון ביחד. אחרי מותה קיבלתי מאחיה את אחד האוספים. בבית הסמוך התגורר שמעון לוין, שאמו הזעיקה אותו הביתה זמן קצר לפני האירוע, ובכך הצילה את חייו. והבית של הוריי נמצא בדיוק ממול במספר 10.
"הבית של אלי נותר בדיוק כפי שהיה והוא היחיד שלא הצלחתי לאתר את קרובי משפחתו, שכנראה היגרו לארה"ב. אני עדיין מקווה למצוא ילדים נוספים ממשפחתו, או אולי נכדים. היו עוד ילדים בשכונה, הגעתי אליהם וגם הם יבואו לטקס השבוע. יבואו גם אנשי הקריה שזוכרים".
מעסיקות אותך שאלות על גורל?
"כן, בשנים האחרונות אני חושבת שיש כוח מכוון. מישהו צריך היה להנציח את מה שקרה, ואם לא אני – אף אחד לא היה עושה את זה. לכל בנאדם בעולם הזה יש משימה, וזאת המשימה שלי, כי נשארתי אחרונה מהחבורה. ומבחינתי, השלמתי את המשימה כשהחזרתי את הילדים לתודעה הציבורית והעברתי את המשימה אל העירייה".