הכי קל ליפול כאן לקלישאות או לפתגמי חוכמה מהסוג של הסנדלר תמיד הולך יחף, אבל המציאות תמיד הרבה יותר מורכבת. מצד אחד סינין חרוב (35) היא מעצבת שמלות הכלה והערב המוסלמית היחידה בתל אביב וגם ביפו, עיר הולדתה.
מצד אחר היא עצמה אינה נשואה. זה לא שלא רצתה, זה שלא הסכימה להיכנע לתכתיבים של החברה ולהתפשר על בני זוג שאינם מתאימים לאשה חזקה, ערכית ופמיניסטית כמוה. כן. מוסלמית, פמיניסטית, פורצת דרך וגם שמרנית.
לא תתחתני?
"היום אני מבינה יותר מה חשוב לי, כבוד והערכה, ואלה דברים שקשה למצוא. אני רואה הרבה מקרים של בחורים נשואים או מאורסים שמתחילים עם בחורות אחרות וזה נראה להם רגיל ונורמלי, ואני בחורה שמרנית. 'אולדסקול', כמו שאומרים. מפחדת מאלוהים".
מה זה אומר?
"בחורים תופסים בחורה שמרנית כסגורה ופרימיטיבית. בשביל הברכה מאלוהים אני מעדיפה להישאר פרימיטיבית עם האמונה שלי והעקרונות שלי. סיפרו עליי הרבה שמועות. לי זה לא מזיז. אני מאמינה באלוהים, ומה שאלוהים רוצה בשבילי אני מקבלת באהבה ובהשלמה".
מהחממה לזירת האגרוף
חרוב נולדה ביפו, מרחק פסיעה מחוף הים, לאב כדר שהיה בעל מפעל לקרמיקה ולאם שלמדה חינוך. משמעות שמה המיוחד, סינין, הוא "שנים" (פירוש השם חרוב הוא בדיוק כמו משמעותו בעברית: פרי החרוב).
היא זוכרת ילדות שמחה. "שתי הסבתות שלי היו תופרות ולימדו אותי את רזי המקצוע. הייתי תופרת שמלות ובגדים לבובות הברבי שלי. ציירתי שמלות של נסיכות וגם למדתי סריגה. תמיד אהבתי לאתגר את עצמי וליצור דברים חדשים, אבל לא חשבתי שיום יבוא ואעסוק בזה".
לבית הספר אחווה ביפו נהגה חרוב ללכת במטפחת קשורה לראשה ועם אוזניות שבהן האזינה לזמרת האהובה עליה מריה קארי. "הייתי ילדה ביישנית ושקטה, לא התלבשתי כמו שאר הבנות ולא אהבתי רכילות. בשירים של קארי יש העצמה אישית ומשמעות, והם נתנו לי כוח להיות נאמנה למי שאני".
עד שסיימה את לימודיה בתיכון עירוני י"ב, גם הוא ביפו, לא פגשה חרוב יהודים רבים ולא נתקלה בגזענות, אבל כבר קיבלה רמזים לה. "אילנה גור, המורה שלי לספרות אז, אמרה לי פעם כשערבייה בוגרת ארגיש שאני בתוך זירת אגרוף ואקבל סטירות מימין ומשמאל", מספרת חרוב. "לא הפנמתי ברגע ההוא את מה שהיא אמרה, אבל כבר בעבודה הראשונה שלי לקראת סיום הלימודים בתיכון קרה משהו לא נעים.
"עבדתי במוקד מכירות של חברת תקשורת. היתה אסיפה, ואחת האחמ"שיות דיברה איתנו על חברה מתחרה וציינה שהם עשו 'עבודה ערבית'. האמת שלא ממש קלטתי את זה עד שבזה אחר זה הגיעו חברים לעבודה והתנצלו לפניי. אז הבנתי שהנה, הגעתי לעולם האמיתי".
מה זה אומר להגיע לעולם האמיתי?
"זה אומר שאת עוברת רגעים לא נעימים, אבל זה גם גורם לתפוס עצמאות ולעשות דברים בדרך שלך. כשלמדתי חינוך מיוחד לתואר ראשון בסמינר הקיבוצים הייתי הערבייה היחידה בכיתה. הייתי ביישנית, שקטה וטובה בלימודים. בשנה השנייה היה לנו קורס באגדות חז"ל, ובאחת העבודות קיבלתי 90.
"המורה שלי, שהיה חרדי, טען שהעתקתי אותה. במקום להיפגע אמרתי שאוכיח לו שכתבתי את העבודה בעצמי ואחרי זה הוא יתנצל מול כל הכיתה, וכך היה".
לראות את אלוהים
אחרי שסיימה את לימודי התואר השני התקבלה לעבודה בבתי ספר ברמלה, בלוד וביפו והיתה מרוצה. המעבר לעיצוב שמלות כלה לא היה על השולחן כלל ואפילו לא במחשבותיה עד שביקשה ממנה אחת מחברותיה שעמדה להתחתן שתתפור לה שמלה לטקס החינה.
"לא למדתי תפירה בצורה רשמית", חרוב אומרת. "כל מה שידעתי בא מניסיון וממה שלמדתי בעצמי. הסכמתי לתפור לה שמלה והיא היתה מאוד מרוצה. אחרי החברה הזאת הגיעו עוד חברות ועוד נשים. בבוקר טיפלתי בילדים באמצעות אמנות ובערבים הייתי תופרת ומלבישה כלות".
עד אותו זמן לא היית דתייה.
"תמיד האמנתי באלוהים אבל לא הייתי דתייה ולא הקפדתי על תפילות. היום אני מקפידה מאוד על תפילות ושמירת מצוות למרות שאני מתלבשת בצורה חילונית".
ההתקרבות לדת נתנה לה אומץ לרדוף אחר חלומותיה. בתוך שנתיים מרגע שהחלה לתפור שמלות ערב וחינה היא פתחה סלון כלות בכפר קאסם, אבל החליטה לסגור אותו כדי להישאר קרובה לבית. את סלון הכלות שלה ביפו היא מפעילה בהצלחה כבר שלוש שנים.
מה מיוחד בעיצוב שלך?
"אני אוהבת לשלב בשמלות אבנים, חרוזים. אני גם אוהבת שמלות ערב צבעוניות. אני מעצבת גם קלאסי וגם גרנדיוזי. חשוב לי שכל אחת, לא חשוב באיזו מידה היא, תרגיש בנוח בשמלה.
"גם כשאני בוחרת דוגמניות לפרסומים שלי ברשתות החברתיות אני שמה דגש על דוגמניות בכל המידות. בגלל שאני מעצבת גם למגזר היהודי וגם למגזר הערבי התחיל להיווצר אצלי סגנון שהוא שילוב של הטעמים".
בקוראן מכבדים את כל הדתות
הלקוחות שלה: יהודיות, חילוניות וגם חרדיות וערביות. היא אינה פוחדת שיראו שהיא מעצבת שמלות לטרנסג'נדריות. "אני מכבדת כל אחד באשר הוא ורוצה לפנות לכל הקהלים. אצלנו בקוראן זו מצווה לכבד את כל הדתות", היא מצהירה.
חרוב לא תכננה להיות מעצבת שמלות. כאמור, התואר הראשון שלה הוא בתחום החינוך. את התואר השני שלה למדה טיפול באמנות בבית ברל.
איך את מסבירה את העובדה שנשים חרדיות מתחברות אלייך?
"יכול להיות שזה בגלל שאני בלי כיסוי ראש", היא מחייכת. "אולי אם הייתי בחיג'אב היו נרתעות ממני, אבל זה בעיקר בגלל שלכלות חרדיות פשוט אין הרבה מקומות שהן יכולות ללכת אליהם.
"אני זוכרת איך לפני שנתיים היו אצלי בסלון שתי נשים מוסלמיות מכפר קאסם. פתאום נכנסו שתי חרדיות. הייתי בטוחה שהן יירתעו וילכו, אבל להפתעתי, הן נשארו והכל היה רגוע וטוב.
"לפני שנה היתה לי כלה חרדית מאריאל שבאה לכאן עם שיירה. כולם היו חרדים וחלק אפילו נשאו כלי נשק. כשהם באו צילמתי אותם לייב לאינסטגרם והם יצאו מכאן בצפירות. הרבה אנשים הרימו גבה ביפו, אבל אני לא עושה חשבון.
"לא אומרים לי ישירות, אבל אני שומעת שמדברים עליי, 'איך סינין מלבישה חרדיות'. זה לא מזיז לי. אני באה מבית שלימדו אותי לקבל כל אחד. אני מקבלת כל אחד ואני עושה את זה באהבה ובכיף".
על מה את מדברת עם הנשים החרדיות?
"אנחנו מדברות על דת ולא על פוליטיקה. יש הרבה דברים משותפים ביהדות ובאסלאם. לא מזמן היתה לי שיחה עם כלה חרדית על המשיח ביהדות ובאסלאם. היה מרתק. גיליתי הרבה דברים דומים. וכיף לי מאוד לקבל ברכה מהן. היתה אפילו כלה שעשתה עליי שאלת רב".
מצאת קווי דמיון בין כלות ערביות מוסלמיות לחרדיות?
"ברמה העיצובית אלה ואלה רוצות את החצאיות הנפוחות ושמלות שהן יותר סגורות. בכל זאת אני שמה לב שהחרדיות יותר צנועות, יותר שומרות שזה יהיה באמת לפי החוקים – סגור עד המרפק ושלא יראו את הצוואר.
"אצלנו רוב הדתיות מורידות את כיסוי הראש בחתונה ומעט מאוד נשארות איתו אחר כך. אצל החרדיות יש יותר נשים בכיסוי ראש".
לסובלנות הדתית זוכות גם הכלות הטרנסג'נדריות?
"האמת שזה לא היה לי קל. יום אחד נכנסו לסלון ביפו כמה נשים וביקשו שמלות ערב לאירוע של הקהילה. ישר זיהיתי שהן טרנסג'נדריות והתלבטתי אם לקבל אותן, אבל אמרתי שאתן להן הזדמנות. בהתחלה הן צעקו ודיברו בצורה פרובוקטיבית, אבל לאט־לאט הן ראו שאני לא מתרגשת ומדברת אליהן בצורה רגילה, בגובה העיניים.
"הן הגיעו כמה פעמים למדידות עד שהשמלות היו מוכנות. כל פעם הן היו פחות רעשניות, פחות עם מסכות ופחות בפוזה. למרות שכל מה שהן עושות מתנגד לדת ולאמונה שלי, אין לי שום זכות לשפוט אף אדם. כל אחד וההחלטות שלו.
"אחרי שצילמתי אותן לבושות בשמלות הערב והעליתי לרשתות החברתיות התעוררה סערה. היו הרבה תגובות, אבל לא נתתי להן מקום".
שאלה של אמונה
חרוב אינה בורחת מהערמון הלוהט שנקרא חתונה. בעשור הקודם, היא מספרת, התארסה שלוש פעמים ושלוש פעמים ויתרה. הפעם הראשונה היתה כשלמדה בכיתה י"א. חרוב: "הייתי ילדה שהתלהבה מהקטע של האירוסין – מסיבה, שמלה נפוחה – אבל אחרי כמה חודשים הבנתי שנמאס לי מניסיונות השליטה שלו עליי, מהאלימות המילולית ומהיחס שלו וביטלתי".
שנתיים חלפו ושוב חרוב התארסה. "הייתי בתקופה מבולבלת. חיפשתי כיוון", היא אומרת. "בדיוק הפסקתי את לימודי מינהל העסקים. הספקתי ללמוד שם שנה. הלכתי לעבוד כמזכירה רפואית בבית החולים איכילוב במסגרת שירות לאומי.
"את הבחור שהתארסתי לו הכרתי עוד מהתיכון. התאהבתי בו והאירוסים באו מאהבה. ההורים שלי התנגדו. לא התחברו למשפחה שלו. היינו מאורסים במשך שנה ובה גיליתי אדם שלא העריך אותי ואת מה שעשיתי בשבילו".
למה את מתכוונת?
"עשיתי שירות לאומי כדי שנוכל לקבל נקודות זכות למשכנתה, אבל הוא זלזל בזה ובכל מה שעשיתי בשבילו. הוא בעיקר היה עסוק בלהקטין ולבטל אותי. אז עזבתי אותו ואת איכילוב".
בלימודי התואר הראשון התארסה חרוב בשלישית. "חברה שידכה לי את אח שלה", היא מספרת, "אבל מהר מאוד גיליתי שגם הוא משקר לי, והרבה. גם השידוך הזה לא צלח. הוא גם הגביר את משבר האמון שגם ככה היה לי ומאז לא התארסתי שוב".
תתני לזה עוד הזדמנות?
"בגלל כל מה שעברתי, נושא האמון אצלי נהיה מורכב. לא חסרות לי הצעות. בקוראן יש פסוק מדהים שאומר, 'אינא אללה לא יוקאליף נפסאן אילא ווסעאהא'. המשמעות שלו היא שכל דבר שאלוהים עושה הוא יודע שהנפש של האדם יכולה להתמודד איתו. ככה אני מאמינה שזה גם אצלי".