בלילה שבין ה־25 וה־26 במרץ 1946 ארגנה 'ההגנה' את 'מבצע נחשון', הידוע יותר כ'ליל וינגייט' - אחת הפעולות הגדולות של תנועת המרי העברי נגד שלטון המנדט הבריטי בארץ ישראל. בפעולה זו התכוונה ההגנה 'להנחית' בחוף תל ברוך בתל אביב 248 עולים מאוניית המעפילים 'אורד וינגייט' (שנקראה כך לכבודו של 'הידיד', הקצין הבריטי שממנו למדו אנשי ההגנה תורת לחימה), להסיע אותם באוטובוסים לארבע נקודות כינוס ומשם לפזר אותם בבתי תושבים בתל אביב. הפעולה נועדה להבהיר לבריטים כי המאבק על ההתיישבות ועל ההעפלה נמשך.
אלה היו הימים שאחרי מלחמת העולם השנייה, והמאבק של היישוב היהודי נגד הבריטים, שהקשו על העפלת יהודים לארץ ישראל, היה בשיאו. בפעולת 'ליל וינגייט' השתתפו כוחות רבים – חי"ש (חיל השדה), חי"מ (חיל המשמר), גדנ"ע (גדודי נוער) וכמובן אנשי הפלמ"ח (פלוגות המחץ), שהתפזרו בעיר בשלושה מעגלי אבטחה.
שוש ברפל (לוצקי) מקיבוץ רמת דוד היתה אחת המשתתפות בפעולה הזו. באותם ימים היא היתה קשרית בפלוגה ח' של הגדוד השני של הפלמ"ח, ותפקידה בפעולה היה להעביר את המעפילים מהחוף לבתי תושבים בתל אביב. 73 שנה אחרי פעולת 'ליל וינגייט', לוצקי־ברפל בת ה־93 מעולם לא שכחה את אירועי אותו לילה בתל אביב. הם נצרבו היטב בזיכרונה, בעיקר בגלל שהם נושאים עמם כאב גדול על אובדן חברתה ברכה פולד ז"ל.
פעולה שהשתבשה
ב־25 במרץ 1946, אחרי השעה 22:00, היו כבר כל הכוחות שהשתתפו ב'מבצע נחשון' ערוכים במקומותיהם. תפקיד הכוחות שהשתתפו בפעולה היה לאפשר את הורדת המעפילים מאוניית 'אורד וינגייט' והעברתם למקומות מבטחים, תוך נכונות להשתמש בכוח נגד הבריטים. לוצקי־ברפל היתה בכוח של הפלמ"ח תחת פיקודו של נחום שריג, שמשימתו היתה להוריד את המעפילים לחוף ולהגן עליהם במקרה שיגיעו הבריטים. "פיזרו אותנו בשטח", משחזרת ברפל את תפקידה בפעולה, "המטרה היתה שברגע שהעולים יתחילו לרדת מהאונייה לחוף, אנחנו נתערבב ביניהם כדי לבלבל את הבריטים. אחרי חצות חיכינו כבר לקבל את הפקודה לרוץ לחוף שליד הנמל ולהתחיל להתערבב עם המעפילים, אבל הפקודה לא הגיעה".
במהלך הפעולה פרצו תקריות ירי בין יחידות שיטור בריטיות לבין אנשי ההגנה והפלמ"ח. באחת מהן נהרגה ברכה פולד, חברת הפלמ"ח בת ה־19, שפיקדה על חוליה שהתמקמה ברחוב מרמורק.
בשעה 02:00, ה־26 במרץ, התברר שאוניית המעפילים נלכדה על ידי הבריטים במרחק רב מחופי תל אביב. "אחרי חצות קיבלנו פתאום הודעה שהאונייה נתפסה ואנחנו צריכים להיעלם מיד מהשטח", מספרת ברפל, "חזרנו הביתה ולמחרת בבוקר הודיעו לנו שברכה פולד נהרגה. זה היה נורא. זה השפיע עליי מאוד. היינו חברות טובות. ברכה למדה איתי בבית הספר ואחר כך התגייסנו יחד לפלמ"ח. פתאום הבנתי שכל העסק הזה כרוך במוות. קיבלתי שוק מהאירוע הזה כי לא עלה בדעתי שאפשר לשלם בחיים בפעולות האלה. נסעתי לבית הקברות והשתתפתי בלוויה שלה. היינו צריכים להיזהר שם ולא לבלוט כי היו שם הרבה שוטרים בריטיים. ברכה היתה בחורה יפה מאוד, יקית מאוד (נולדה בברלין - י.ו) וספורטאית טובה. אחרי הלוויה נסעתי לרמת רחל. מותה עשה לי לא טוב".
סלחת לבריטים על מותה של ברכה?
"מותה כאב לי מאוד, אז שנאתי את הבריטים. גם פחדנו מהם פחד מוות. הם רדפו אותנו כל הזמן. הם היו נגדנו כי הם היו לצד הערבים. באותה תקופה השתתפתי גם בהפגנה נגד 'הספר הלבן'; הם לא נתנו ליהודים לעלות לארץ. מה שהיה עבר כי יש לנו היום מדינה משלנו. אני כבר לא שונאת אותם כמו פעם, אבל אני גם לא אוהבת אותם. היום יש בבריטניה אנטישמיות לא קטנה. הם לא מאוהדי ישראל הגדולים, אבל זה לא עניין פרטי שלי".
גאוות יחידה
הפלמ"חניקית בת ה־93 נולדה בשנת 1926 בבריסק, אז עיר בשטח פולין והיום בשטח ליטא, שנתיים אחרי שנולדה אחותה הגדולה עליזה. אביה אהרון לוצקי היה אז מנהל חשבונות בבית חרושת לבירה 'אברבוך'. הוא היה ציוני פעיל וחבר ב'פועלי ציון'. אמה, אהובה, היתה עקרת בית.
בשנת 1934 קיבל אביה סרטיפקט (כינוי שניתן לאשרת העלייה לארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי) והמשפחה עלתה לארץ ישראל. תחילה הם הגיעו לכרמל ואחר כך עברו לתל אביב. "חברים של אבא הכינו לנו דירה ברחוב קינג ג'ורג'. גרנו ארבע נפשות בחדר אחד. הסתפקנו במעט. על כל דבר אמרנו תודה. לפעמים חבר של אבא היה ישן איתנו בחדר. התחלקנו במעט עם המשפחה והחברים. אלו היו התנאים, אבל היינו מרוצים", סיפרה, "אבא עבד בבנק הפועלים כמנהל חשבונות והיה לו גם תפקיד בעירייה. כל הזמן היו באים להתייעץ איתו. חשוב לי להגיד שלפני העלייה לארץ אני ואחותי פחדנו נורא. לא הבנו למה צריך לעזוב את כל המשפחה בפולין. גם לא ידענו עברית. לצערי כל המשפחה נספתה בשואה. נמחקה. מצד אמא לא נשאר אף אחד. מצד אבא שרדה בת דודה, שיצאה בזמן לברזיל".
היא למדה בבית הספר היסודי 'הכרמל' ולאחר מכן בגימנסיה 'בלפור'. בשנת 1944, עם סיום בחינות הבגרות, התגייסה לפלמ"ח עם חמש מבנות כיתתה. "בכיתה י' כבר התגייסתי להגנה. עברתי קורס מורס ומדי שבוע היינו מגיעים למקום מפגש ולומדים סמפור, שזה שיטת איתות באמצעות דגלים", סיפרה איך הגיעה לפלמ"ח, "באותה תקופה בימי שישי היינו יוצאים לרקוד באחד הבתים, שם הכרנו את בוגרי הגימנסיה שהחליטו להתגייס לפלמ"ח. הם השפיעו עלינו ולכן היה לי ברור שבתום הלימודים אני מתגייסת. מגיל עשר הייתי טובה בהתעמלות והתחריתי המון. היתה לי אפשרות אחרי הלימודים ללמוד התעמלות. ההורים רצו מאוד, אבל אני החלטתי להתגייס לפלמ"ח וחתמתי על הגיוס. ההורים כעסו, אבל בסוף קיבלו את זה".
למה היה לך חשוב להתגייס לפלמ"ח?
"באתי מבית ציוני והרגשתי ציונית. זה היה כבוד גדול להיות בפלמ"ח. לא קיבלו כל אחד. זה גם היה סודי. היה אסור לאנשים לדעת שאני חברה בפלמ"ח. רציתי גם להדוף את הערבים והאנגלים שהיו נגדנו. זו היתה גאווה להיות בפלמ"ח".
ברפל גויסה לפלוגה ח' של הגדוד השני. היא שירתה במשך עשרה חודשים בקרית ענבים ולאחר מכן חצי שנה ברמת רחל, ועוד חצי שנה בבית הערבה. במסגרת הפלמ"ח היתה קשרית, אחרי שסיימה קורס קשר בגלאון. "בתקופת ההכשרה התאמנו ברובים, באקדחים ובמתן עזרה ראשונה, ועשינו הרבה מסעות. אחר כך היינו עובדות במשך שבועיים במשק במטבח, ושבועיים מתאמנות. הבחורות בזמני השתתפו במעט מאוד פעולות. בעיקר היינו שומרות או דואגות לקשר בין יחידות או אנשים. אני זוכרת שבכל מקום שהגענו יצרנו ביטחון אצל הסובבים. היה יפה אז במחנות של הפלמ"ח. היתה ידידות וחברות יפה. היתה רעות. כולם היו יחד. כשהיינו בבית הערבה היינו עושים מדי פעם ערבי קומזיץ ומספרים צ'יזבטים. לא כמו היום, שהאווירה אחרת לגמרי".
במהלך שירותה בפלמ"ח השתתפה ברפל כאמור בפעולת 'ליל וינגייט', ולפני הפעולה של פיצוץ גשר אלנבי במסגרת 'ליל הגשרים' סיירה בחוליה עם חיים בר־לב, כדי להכין את הפיצוץ. כמו כן היתה חברה בחוליה שסיירה באזור משטרת יריחו בבקעת הירדן.
ביוני 1946 שוחררה לוצקי־ברפל מהפלמ"ח ולמדה להיות מורה להתעמלות, בקורס לחיילים משוחררים מטעם הוועד הלאומי.
למען המדינה
בשנת 1947 היא נשלחה לקיבוץ רמת דוד שבעמק יזרעאל, לעבוד כמורה לחינוך גופני. בקיבוץ הכירה את בן הקיבוץ אורי ברפל ונישאה לו. בשנת 1951 ילדה את בנה הבכור דורון, ובשנת 1955 את בנה השני עופר. אביו של אורי, יוסף ברפל, היה בזמן מלחמת העולם השנייה בראש מפעל הבריחה מאירופה הכבושה, והיה ממנהיגי ההעפלה ועלייה ב' של ההגנה ומעמודי התווך של הקיבוץ בפרט ועמק יזרעאל בכלל.
כשפרצה מלחמת השחרור היא רצתה להתגייס שוב לפלמ"ח, אבל לא נתנו לה. "היו כל הזמן אזעקות. התפקיד שלי היה לשמור על ילדי הקיבוץ. כשקמה המדינה הרגשתי נפלא. הייתי גאה שהיה לי חלק בזה. בליל כ"ט בנובמבר 1947 העירו אותי בלילה. אחרי ההצבעה כולם התאספו בחדר האוכל והתחילו לרקוד. זה היה רגע גדול".
לדעתך זה היה נכון לפרק את הפלמ"ח?
"הוקם צבא וזה בסדר גמור. סמכתי על בן־גוריון, למרות שכעסו עליו מאוד. עדיף שיהיה שלום בתוך המדינה. גם את האצ"ל והלח"י פירקו".
מה את מרגישה בכל יום עצמאות?
"שהיה לי חלק בהקמת המדינה, אבל הייתי בורג קטן מאוד. שמחה שעשיתי משהו למען המדינה".
לאחר קום המדינה עסקה בגידול ילדיה ובעיקר לימדה דורות רבים של ילדים חינוך גופני והתעמלות. היא הפכה למורה מיתולוגית בעמק יזרעאל, מוערכת מאוד, שזכתה להערצה גדולה בקרב תלמידיה. היא עסקה בלימוד ספורט עד לפני עשר שנים.
בקיבוץ מעידים כי היא הצניעה את היותה פלמ"חניקית ומיעטה מאוד לדבר או לשתף בנושא. "היא תמיד היתה סביב הספורט", אמרו השבוע.
אלה ימים של לפני בחירות בישראל, וגם ימים מתוחים מבחינה בטחונית. ברפל עוקבת אחרי האירועים ובכלל, ממרום גילה, היא מעורה בנעשה במדינה. "למדינה יש היום פרצוף אחר ממה שהיה לה בעבר. העיקר בה היום זה הכסף. זה איום ונורא. כסף לא עונה על הכל. הפוליטיקה היום איומה. אני מתגעגעת למנהיג כמו בן־גוריון. כל אחד היום דואג לכיסא שלו ולא לעם ולמדינה", היא אומרת בכאב, "המנהיגים של פעם דאגו למדינה שתהיה בסדר. כשהמדינה קמה היתה אווירה אחרת, אווירה טובה. בקיבוץ היה חינוך שווה לכולם ועכשיו כל משפחה לעצמה והכל הפך לפרטי יותר. זה היה טוב כשכולם היו שווים ולא היו הבדלים. הדור השני בקיבוץ כבר לא קיבל את זה. זה לא שרע לי עכשיו בקיבוץ.
"המנהיגים צריכים לבנות עולם יפה ולא להמציא עוד כלי נשק חדש שיהרוס. צריך לבנות, לא להרוס", היא ממשיכה לדבר מתוך כאב על המצב, "אני אוהבת את המדינה, אבל אני לא אוהבת את מה שהולך בה עכשיו. אני רוצה שהמדינה תדאג לבריאות ושתהיה עבודה לאנשים. החינוך פה הוא אסון. הטלפון הנייד שהמציאו הרס את חיי החברה. כולם עסוקים בנייד שלהם במקום שיהיו עסוקים אחד עם השני. אני לא מבינה למה כולם עוסקים בהיי־טק? כל הזמן ממציאים משהו חדש והאדם נשכח. עוד מעט יהיו רכבים בלי אנשים. אני מקווה שנצא מזה".