הכל התחיל ביום חול שגרתי. אָבֶּל דה־יונג, עורך דין הולנדי, נכנס לחנות בשוק הפשפשים בדרכו הביתה מהעבודה בעיר ליידן.
פתאום הוא הבחין בציור שמשך את עינו. הדמות בציור לא היתה מוכרת לו וגם לא השפה, ובכל זאת, מסיבה שהוא אינו יודע להסביר, שלף מהכיס סכום לא מבוטל של 400 גולדן וקנה את הדיוקן, "למרות שלא היה לי מושג מי האיש".
הקנייה המוזרה סימנה את תחילתה של שרשרת צירופי מקרים ותהפוכות שיפקדו את אָבֶּל ואשתו הרופאה, ד"ר רות דה־יונג.
הם החליטו למכור את ביתם ואת הקליניקה שלהם בעיר ליידן, הולנד, להיפרד מילדיהם ולנסות לחיות בישראל.
בין החפצים המועטים שהביאו איתם היו כלי העבודה של אָבֶּל, הספרים של רות והציור הנדיר משוק הפשפשים, שנשא, כפי שהתברר, את דיוקנו של רבי שמעון בר יוחאי.
במשך שנים חילקו השניים את זמנם בין ישראל להולנד, עד שלפני 11 שנים נטרפו הקלפים: לאוזניהם הגיעה השמועה שבפקיעין, על המדרון שמול הר מירון, מוצע למכירה בית שעמד נטוש שנים רבות, וממש בצמוד לו ממוקמת מערת רשב"י.
עסקת הנדל"ן נחתמה מיד ללא היסוס, ומאז ועד היום הם כאן, חיים בין תושבי ארבע הדתות שמתגוררים בפקיעין ומתחזקים בהתנדבות את האזור הסמוך למערה, שאליה מגיעים עשרות מטיילים בכל שבוע.
קניתם במקרה תמונה מסתורית של רשב"י ואחרי כמה שנים מצאתם את עצמכם מתגוררים צמוד למערה שלו. איך אתם מסבירים את זה?
רות: "לא הגענו במקרה. קרה מה שהיה צריך לקרות, זאת השגחה פרטית".
תגלית מאוחרת
בני הזוג דה־יונג הם אחת מחמש משפחות יהודיות שמתגוררות כיום בפקיעין. הם עדיין לומדים את הדינמיקה והשינויים המתרחשים במשך השנים ואת היחסים בין בני הדתות השונות בכפר, שרוב תושביו דרוזים.
היא בת 74, רופאה שעברה לטפל בדיקור סיני, הומאופתיה ופסיכותרפיה. הוא בן 78, ניצול שואה שנולד באמסטרדם ובגיל שנתיים וחצי נמסר למשפחה נוצרית.
הוריו נרצחו על ידי הנאצים, והוא גדל כנוצרי והתוודע ליהדותו רק לאחר שפגש את רות.
"נולדתי במלחמה לאם הולנדית ולאב שהיה חצי גרמני וחצי יהודי", מספרת רות.
"היה קשה להיות יהודי וגרמני בהולנד של אחרי המלחמה. גם השם שלי היה יוצא דופן. לאמא היה קשר חזק עם היהדות, והיא סיפרה על מה שקרה ליהודים בשואה והתרגשה מאוד כשמדינת ישראל קמה.
"חייתי בירושלים שנה לאחר שסיימתי את לימודי הרפואה וכשחזרתי להולנד הכרתי את אָבֶּל ועברתי איתו את גילוי היהדות שלו, תהליך שהיה מלווה בהרבה פחד מצדו.
"הוא התחיל לאסוף יודאיקה וככה הגיע הביתה יום אחד ובידיו חבילה עטופה שבתוכה הציור של רשב"י".
"לא קראתי עברית, אבל זיהיתי את השפה", אומר דה־יונג. "לא ראיתי חתימה של צייר, אבל חשבתי שזה משהו מיוחד ונפרדתי בקלות מהסכום שהמוכרת דרשה, כ־4,000 שקלים.
"רות הצליחה לקרוא את הכתובת 'רבי שמעון בר יוחאי, זכרו יגן עלינו'. מתוך האנציקלופדיה למדנו מי האיש, ובמוזאון בליידן העריכו שהציור בן 200 שנה והגיע כנראה מסלוניקי. הם אמרו שזה ציור חשוב.
"היו לנו שלושה בנים וחיים פעילים, אבל לאלוהים כנראה היו תוכניות אחרות בשבילנו. יום אחד נתקפתי כאבים בחזה, ורות אמרה שאני עובד קשה מדי וזקוק לחופש, וכדאי שניסע לזמן מה לישראל.
"היה לנו חבר שניהל בית הארחה והוא הציע לי עבודה כמסגר, כי היה לי ברור שלא אוכל להתפרנס בישראל מהכשרתי כעורך דין. ב־1988 עלינו לארץ בפעם הראשונה".
רות: "לקחתי את הספרים ואת תמונתו של רשב"י, שהיתה תלויה על הקיר באחת הקליניקות שלי והפכה לחלק ממני. מכרנו את הבית ואת שתי הקליניקות, השארנו בהולנד גם את הריהוט.
"פתאום, תוך כדי ההחלטה לעלות לישראל וההכנות, גיליתי שאני בהריון. הייתי כמעט בת 45, וזאת היתה מתנה שממש לא חיכיתי לה, ואני קושרת אותה לרשב"י.
"הגענו לישראל בסוף אוגוסט. הייתי בחודש החמישי להריון. היה חם מאוד, והייתי בלחץ מהעובדה שהשארנו את שני הילדים הגדולים שלנו, שאול ודוד, בהולנד. באותם ימים הם כבר חיו מחוץ לבית ולא רצו לבוא לישראל, רק גבריאל הצעיר עלה איתנו".
איך עוזבים שני ילדים בגלל רעיון רוחני?
"באמת הייתי בלחץ מזה, לא היה קל, אבל יותר מדי דברים שקרו בחיינו היו קשורים בתמונה הזאת, לכן קיבלנו החלטה, עזבנו הכל ובאנו. החלטנו על תקופת ניסיון של שנתיים, וממנה התגלגל כל השאר".
12 שנים הלוך וחזור
הדה־יונגים שכרו דירה במושב אמירים ואָבֶּל החל לעבוד כמסגר. "ואז קרה משהו מדהים", מספרת רות.
"בחדר המתנה של רופאת שיניים פגשתי נשים חרדיות שהתרגשו מהעובדה שאני בהריון בגילי ושאלו הרבה שאלות.
"סיפרתי להן על התמונה שהבאנו איתנו, והן אמרו שיבואו אלינו הביתה כי הן זקוקות לעזרה שלי. הראשונה שהגיעה היתה הרבנית של מירון, וכשעמדה מול תמונתו של רשב"י אמרה שמאחר שאני בהריון והגעתי עם תמונתו, אני ודאי שליחה.
"היא הסבירה שקברו, שנמצא בהר מירון, לא רחוק מאמירים, הוא האתר הדתי השני בחשיבותו בארץ".
בתוך חודש החלו להגיע אנשים מכל רחבי הארץ, ובהם רבנים, לטיפול בבקתה הקטנה באמירים. "הם הרגישו שאני יכולה לעזור עם הכוחות של רבי שמעון, ואני טיפלתי בהם בדיקור, בעצות טובות, בתנועה, בדיאטות.
"היתה פרנסה בשפע, ובשל עומס המבקרים נאלצנו לעבור למקום גדול יותר. הלידה התקרבה, וכשהגיע הזמן הכפר החילוני התמלא חסידים שהתעקשו לעשות את טקס ברית המילה.
"היה לי ברור שאקרא לילד בעז, כי על פי מגילת רות בעז הוא שהשאיר את רות בארץ ישראל".
השמחה לא האריכה ימים, ואחרי שנתיים וחצי חזרה משפחת דה־יונג להולנד.
"לגבריאל היו קשיים, והוא רצה לחזור", מסבירה רות. "ארזנו ונסענו, אבל לי היה קשה לשאת את המרחק מהארץ. במשך 12 שנים נסעתי הלוך וחזור, עבדתי כאן וחזרתי לליידן, וחיפשנו בית לקנייה בישראל".
אָבֶּל: "זה לא היה פשוט ולא מצאנו שום דבר מעניין. בערים יש המון דירות שדומות זו לזו, והכפרים בדרך כלל משעממים.
"ואז, במסיבת יום הולדת בחיפה, רות פגשה מישהו שסיפר שיש להם בית בפקיעין. כשהם נכנסו לכפר רות נדהמה לגלות שהבית צמוד למערת רשב"י.
"היא שלחה לי פקס, וכמעט נפלתי מהכיסא כשקראתי אותו. זה היה בית שעמד סגור במשך 15 שנה. מדי פעם אנשים התגוררו בו באופן זמני. לא היתה בכלל התלבטות. קנינו את הבית ב־1999 ועברנו לגור בו באופן קבוע ב־2007".
ביצים תמורת פירות
דה־יונג בנה שער ברזל מרשים שדרכו יורדים מהרחוב אל הבית, ולצדו התקין מצפור שמשקיף על הנוף. גרם מדרגות צר מוליך אל בית האבן ואל המערה הסמוכה אליו, ועצי חרוב אדירי ממדים מצלים מעל.
דונם אדמה מקיף את הבית במפלסים ובגבהים שונים. הבית המקורי הוא מבנה מרובע שהורחב עם השנים, ובכניסה אליו עדיין עומדים אורווה קטנה ושירותים חיצוניים. מעליו בנו בני הזוג תוספת חדשה של סלון, מטבח ושירותים.
מדרגות חיצוניות מחברות בין הבתים, ובחורף צריך מטרייה כדי להגיע אל חדר השינה, שנמצא במבנה התחתון.
"הבית נבנה מאבנים של סוחמאתא, כפר ערבי סמוך שתושביו נמלטו במלחמת העצמאות", אומרת רות. "קנינו את הבית ממשפחת סבאג, שכל עשרת ילדיה נולדו בו. קבענו את המזוזה סמוך לצלב שהם חרטו על האבן, שמרנו גם על הארונות המקוריים".
במרחק מטרים אחדים מהבית נמצאת מערת רשב"י שבה, על פי המסורת, הסתתרו רבי שמעון בר יוחאי ובנו אלעזר מאימת הרומים במשך 12 שנים ואכלו מהחרובים ושתו ממי המעיין.
מהמערה עצמה נותר רק פתח צר שאליו מגיעים מבקרים וחסידים, ומאמינים מדליקים נרות, מתפללים ורוקדים ברחבה שלפניה. שלט מסביר בשלוש שפות מה התרחש כאן על פי המסורת.
רות אוספת את שיירי הנרות ובדלי הסיגריות שהשאירה קבוצה גדולה בלילה הקודם.
"פה ושם אנשים תולים כתובות מחאה או כרזות פוליטיות, ואנחנו מורידים אותן", היא אומרת. "לפעמים אני עוד מטפלת באנשים, אבל רוב הזמן אני עסוקה כאן בשטח. אנחנו מנקים, מטאטאים את הרחבה ומטפלים בגינון.
"אף אחד לא עושה את זה, ואנחנו פשוט חיים כאן ועושים הכל בהתנדבות מתוך תחושת שליחות. יש המון עבודה בכל יום, וקורים כאן דברים מיוחדים כל הזמן, כמו למשל הרב הראשי של בריטניה, שפרש לגמלאות, ששינה את חייו בעקבות חיזיון שהיה לו כאן".
בעז, היום כמעט בן 30, חזר להולנד, והוריו נוסעים לבקר אותו ואת אחיו פעם או פעמיים בשנה. גבריאל הוא היחיד מארבעת בניהם שקבע את ביתו בישראל, ויש להם חמישה נכדים ישראלים.
אתם מרגישים בבית בפקיעין?
רות: "בהחלט, יש לנו קשר עם קבוצות הולנדיות בארץ וגם קשר מצוין עם השכנים, אבל המנטליות הישראלית והמערבית שונות כל כך, וזה לא תמיד קל".
כלומר?
"תמיד היינו אחרים בסביבה שבה חיינו. גם כיהודים בהולנד היינו היחידים. רק אנשים שחיו ככה מבינים על מה אני מדברת. זאת בדידות, אבל אנחנו מחבקים את הבדידות הזאת".
איך מסתדרים יחד, בית ליד בית, יהודים, דרוזים, נוצרים ומוסלמים?
"אני מכירה את כל החמולות שחיות כאן ואנחנו מדברים על החיים ועל הילדים, אבל לא על פוליטיקה. אני נותנת לשכנות ביצים מלול המטילות שלנו, והן נותנות לי פירות מהעצים שלהן.
"אני אוהבת את המאכלים המקומיים, אבל המטבח שלי נשאר הולנדי. לא היתה לי תמונה ברורה בראש כשהגענו לכאן. פשוט ידענו שזה הדבר הנכון וחיינו יום אחרי יום. בזמן האחרון אנחנו מסתכלים קצת רחוק יותר".
ומה אתם רואים?
"כרגע הבריאות עדיין בסדר ואני יכולה לעבוד קשה, אבל חשוב לנו שגם בעתיד יישאר מקום יהודי שקשור למערה.
"הלוואי שמישהו מהילדים שלנו ירצה לבוא לחיות כאן, אבל אני מבינה אותם, קשה לגדל כאן ילדים קטנים. אולי ניתן את הבית למרכז קבלה".
אתם מרגישים שהפכתם לסמל?
"כן. אנחנו צריכים למלא את חלקם של היהודים בסיפור היישוב שבו חיים בני ארבע דתות. פקיעין תמיד היה מקום שבו האנשים, כמו שאומרת השכנה שלי, שותים מאותו המעיין.
"אָבֶּל ואני עוד הספקנו לראות את אלה שהביאו מים מהמעיין בפח שנשאו על ראשם ושמענו נעירות חמורים. זה היה רומנטי מאוד.
"הצליל הזה נעלם מהנוף, ורק יחידים מתפרנסים מהעדרים שלהם היום. הזמנים משתנים".
השכנה מרגלית
לא רחוק מביתם של אָבֶּל ורות מתגוררת השכנה שלהם, מדליקת המשואה מרגלית זינאתי, בת למשפחת כוהנים שחייתה בפקיעין מימי בית שני.
היא המודל שלכם?
רות: "מרגלית היתה אחת הפלאחיות בעבר. היא נולדה כאן, שמרה על בית הכנסת מתוך אמונה ונחשבה לשומרת הגחלת היהודית בפקיעין.
"מאז היא הפכה לחלק ממנגנון שכולל מוזאון וצוות מקצועי, והיום היא פוגשת אנשים ונותנת להם ברכה. זה אולי נחמד לתיירים, אבל פחות אותנטי בעיניי, וזה חסר למי שהכיר אותה קודם.
"שאלתי אותה איך השינוי בשבילה, והיא אמרה שהכל בסדר. מרגלית נמצאת במוזאון, ועכשיו אנחנו מספרים את הסיפור היהודי האותנטי של החיים המשותפים ביישוב".
מרגלית זינאתי: "רות ואָבֶּל נחמדים מאוד ואנשים טובים, הם חברים שלי, אבל הם עולים חדשים.
"את הסיפור של יהודי פקיעין יכולים לספר רק יהודי פקיעין, לא מישהו אחר. טוב שהם באו, הם מנקים את המקום ושומרים עליו, אבל אנחנו נספר את הסיפור הזה, לא הם".
מי זה אנחנו?
"כרגע זאת רק אני, ובקרוב יבוא האחיין שלי, אבי, הבן של אחי שאול, וימשיך לספר את סיפור המשפחה".