אשר קשר //
"אני אגלה לך סוד", אומר ברנרדו בלחוביץ', הבעלים של רשת בתי הקפה 'גן סיפור', "אני לא מסוגל לשבת כלקוח במסעדות שלי. אני כל הזמן מבחין בתקלות. אין לי שקט".
בגלל זה אתה יושב עם הגב למסעדה?
"בדיוק".
אבל יש תקלות בכל מסעדה, זה טבעי.
"ברור, אבל לא משנה לי מה קורה אצל אחרים. אכפת לי כשזה קורה אצלי".
למרות שבלחוביץ' הוא מאתר בעיות סדרתי, האנשים שיושבים בסניף החדש שפתח בקריית אונו, נראים מרוצים.
המקום מצטרף לגני הסיפור שעובדים זה כחמש שנים בחולון, בראשון לציון ובהרצליה, סניף שנחנך לאחרונה בגן סאקר בירושלים, והשישי במספר, שייפתח בקרוב באשדוד.
נוסף על כך, בלחוביץ' הוא הבעלים של שתי מסעדות נוספות, סילו האיטלקייה הסולידית וגורדוס האקסטרווגנטית, בפארק פרס בחולון.
נשמע שאתה שועט קדימה אבל מלא בחרדות.
"צריך להכיר את סיפור החיים שלי ואת מה שעברתי בתחום העסקי, כדי להבין מאיפה זה מגיע".
הנפילה
את הקירות של סניף 'קפה גן סיפור' בקריית אונו מעטרים מדפי ספרים רבים: רומנים, עיון, אוטוביוגרפיות, וספרי ילדים כמובן.
אבל נדמה שהסיפור של בלחוביץ', איש גדל גוף בן 42, לא נופל מהם, במיוחד לאור שובו לעולם המסעדנות הישראלי, אחרי שנפל לשאול תחתיות אישי וכלכלי עם 'פיצה מטר'.
את האימפריה הקולינארית ההיא הוא הקים לפני 20 שנה, ואחרי שנסקה לגבהים של 24 סניפים ומחזור עסקי של מיליוני שקלים, התרסקה כעבור שבע שנים ברעש גדול.
"האמת היא שאף אחד לא חשב שפיצה מטר תצליח כל כך", מספר בלחוביץ', "את הסניף הראשון פתחתי כשהייתי בן 23 בכפר סבא והוא לא ממש הצליח. לא התייאשתי, לוויתי סכום כסף נוסף ופתחתי את הסניף בתל אביב, שהביא את הבום הגדול".
מה כבר אפשר לחדש בפיצה?
"רציתי לעשות משהו שונה מאחרים, אז הלכתי על פיצה מרובעת, על תוספות משוגעות וצבע כתום בסמל המסעדה, שהיה בניגוד גמור לצבעי איטליה שהיו על כל פיצה אחרת. אם בידול אז עד הסוף. ההצלחה שלנו היתה עצומה במשך כמה שנים".
אז מה קרה בשנת 2005? יותר מדי סניפים?
"זו היתה תקופה של מיתון קשה וכולם נפגעו. למרות שלא הייתי בזבזן והיה לי מטה רזה וחסכוני, היו טעויות ניהוליות שעשיתי.
"הייתי מאוד צעיר, השתחררתי מהצבא בלי ידע מינימלי ובלי רואה חשבון חזק שייתן ברקסים. סבלתי מחוסר ניסיון ומחוסר ידע ולדעתי גם הקדמנו את זמננו בכמה שנים".
בלחוביץ' לא היה היחיד שנפל, אבל בניגוד לאחרים, נותר ממש חסר כל. "היתה תקופה שרעבנו ללחם", הוא אומר.
"הבן הבכור שלי מתיאו היה אז בן חמישה חודשים ואמא של אשתי אריקה עשתה עבורנו קניות כי לא היה לנו מה לאכול. גרנו בדירה שכורה ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי. למזלי הגעתי להסדר חובות עם הנושים והצלחתי לשלם לעובדים".
איך מרגישים כשחוזרים, אחרי ההצלחה, לנקודת האפס?
"כאילו יורד החושך. האורות כבים, הייאוש כבד. זאת הרגשה איומה של חוסר ביטחון ומחשבות על לאן אפשר להמשיך מכאן".
הקאמבק
בגיל 28, כשהוא מלקק את הפצעים ושקוע בחובות אישיים של שני מיליון שקל וחובות חברה של שבעה מיליון שקלים, נשבע בלחוביץ' לעצמו ולרעייתו שלא ישוב עוד לעולם לעסקי המסעדנות כעצמאי והחל לעבוד אצל עדי עזרא כשכיר בקבוצת נטו.
"שש שנים עבדתי שם", הוא נזכר, "ובמשך כל שש השנים האלה קיבלתי אינספור הצעות לחזור לעסקים ולפתוח מסעדות. "פיצה מטר היתה עסק מצליח וחד פעמי", הוא אומר, "אנשים שמבינים בעסקים ידעו להעריך את זה למרות שנפלתי".
בסוף נשברת.
"בעיריית חולון פנו אליי בשנת 2011 עם הצעה להקים בית קפה בלב 'גן סיפור הכינה הנחמה' בחולון. זה היה שונה מכל ההצעות שקיבלתי, כי הרגשתי קשר מיוחד למקום הזה - גם כילד חולוני בעצמי, וגם משום שזה הפארק שאליו אני נוהג לקחת את הילדים שלי, מתיאו, 15, אלמה, 10 ואריאל, חמש.
"זו הסיבה שהגעתי לקונספט של קפה גן שממוקם בתוך פארק, מקום שמיועד לילדים ולהורים, והם יכולים לצייר, להיות במשחקייה, לבחור מתוך תפריט מנוקד. הרעיון היה ששום דבר לא יהיה בנאלי".
ואריקה רעייתך הסכימה אחרי כל מה שעברתם?
"הלכתי על זה רק כשקיבלתי את אישורה. הייתי הפעם הרבה יותר זהיר. לא רצתי קדימה. לקח זמן עד שפתחתי את הסניפים בראשון לציון ובהרצליה. לאחר מכן בקריית אונו ובירושלים ובקרוב באשדוד".
איך אתה מסביר את זה? זה חיידק? זה חזק ממך?
"רציתי להוכיח שאני יכול לעשות את זה. אחרי שאתה נופל לתהום אתה רוצה להראות לכולם שאתה יכול לטפס חזרה. אני לא הולך לפסיכולוגים אבל הבנתי שאני חייב תיקון לעצמי".
אבל למה בתחום שכבר נכווית בו?
"ניסיתי לברוח מהענף ליזמות בענפים אחרים אבל לא הצלחתי. לא היתה בי מספיק תשוקה לעשות את זה במקום אחר. עבורי החוכמה היתה לעשות את זה שוב באותו שוק קטן שנפלתי בו".
הנה אתה שוב מתרחב. אתה לא חושש משחזור הנפילה של פיצה מטר?
"ברור שחושש. איך אפשר שלא. אבל כיום אני הרבה יותר מבוגר וחכם. וגם פחות יהיר".
אז אתה ישן טוב בלילה?
"מה פתאום. איפה. לפני שפתחנו את הסניף בגן סאקר שבועיים לא ישנתי, וזה בטח יקרה בקרוב שוב, עם פתיחת הסניף החדש באשדוד. אין מה לעשות. אני לא יכול בלי זה. האדרנלין הזה מחזיק אותי".
הילדות
הוא הגיע לישראל מאורוגוואי כשהיה בן שש יחד עם הוריו ואחותו הצעירה לטיסיה. המשפחה התמקמה תחילה בתל אביב ובהמשך עברה לחולון.
"מאז שאני זוכר את עצמי, מלבד קשיי הקליטה סבלנו בלי סוף מבעיות כלכליות", הוא נזכר, "לא היה לנו פשוט. אבא עבד קשה וגם אני יצאתי לעבוד בגיל צעיר. רציתי שיהיו לי דמי כיס, וגם היה צורך לעזור בכלכלת המשפחה".
מה שהעיב בעיקר על חיי המשפחה הקטנה היו מחלותיהם של האב והאם. "כל הזכרונות שלי מאז בר המצווה הם בצל המחלות של ההורים שלי", הוא אומר.
"אבא שלי היא חולה סוכרת שהתלוו אליו מחלות נוספות, ולאמא שלי היה סרטן הרחם. זה לא היה מצב נורמלי. כשהייתי בן 19 אבא שלי נפטר ושנה לאחר מכן אמא".
נשארתם לבד?
"נשארנו עם סבתא, שנפטרה לפני כמה שנים, בגיל 95. אני הייתי בצבא ולטיסיה התגייסה בהמשך. תמיד היינו קרובים ואחרי מות ההורים התקרבנו עוד יותר.
"כשפתחתי את 'פיצה מטר' אחרי הצבא לטיסיה סייעה לי לעצב את הקונספט של המקום. גם היום אנחנו עובדים ביחד".
את אריקה הוא פגש בפיצה מטר בסניף אבן גבירול. "גם היא מאורוגוואי", הוא אומר, "אם היא נשארה איתי לאורך השנים הקשות של הנפילה הכלכלית שלנו, אז אין לי ספק באהבה שלה".
מה היה הכי קשה מבחינתה בתקופה ההיא?
"אריקה היא אדם לא חומרי. אני חושב שהכי הדאיג אותה אז שאשמור על השפיות ולא אתייאש".
המשקל
לבלחוביץ' יש מערכת יחסים ארוכה ומפותלת עם המשקל שלו. הוא היה ילד שמן שהפך למבוגר שמן. "הגעתי למשקל של 196 קילו, ממש לווייתן קטן", הוא מעיד על עצמו.
המספר המבהיל, שכמעט נשק ל־200, יחד עם הטראומה שמלווה אותו מאז מות הוריו בגיל צעיר, הביאה אותו, לפני ארבע שנים, לעבור ניתוח לקיצור קיבה.
"הבטחתי לעצמי שהילדים שלי לא יעברו מה שאני ואחותי עברנו", הוא אומר. לדעתי קניתי לי בניתוח הזה עוד 15 שנה לפחות להיות עם הילדים שלי. היום אני שוקל 124 קילו. זו הרגשה נהדרת".
שזה גם לא מעט.
"אני נמצא כל הזמן במסעדות שלי ואני אדם שאוהב לאכול. אני גם מאמין גדול באמרה שאי אפשר להאמין לשף רזה. אני אמנם לא שף, אבל אני טועם הכל ודי חסר עמוד שדרה. מה שכן, אני משגיח ומשתדל הרבה יותר מבעבר".
למרות שעשה כבר 70 ק"ג בדרך אל הרזון, בלחוביץ' ממשיך לגלות חיבה יתרה וסימפתיה לבעלי משקל.
במסעדת גורדוס שבבעלותו הוא מציע מנות מוגזמות וחסרות תקנה של אלפי קלוריות וקינוחים מושחתים במיוחד, כמו האטומיום, מגדל של ופל בלגי עם שוקולד לבן, ריבת תות, קוקוס קלוי, שטרוייזל עוגיות, עדשי שוקולד, שערות סבתא, חמצוצים ופירות, אבל כל זה כאין וכאפס לעומת קינוח מוס שוקולד עם קונפיטורת אננס שמוגש בתוך אסלה.
בתוך אסלה?
"זו מנה שעולה 75 שקלים ומתאימה לארבעה סועדים. מדובר בשתי אסלות חדשות שנקנו במיוחד לטובת הגשת הקינוח. הן עוברות תהליך ניקוי ידני בנוסף למדיח, כמו כל כלי חרס אחר במסעדה".
לפני כשנה היה שותף בהפקתו של לוח שנה שהצטלם במקום בשיתוף המגזין 'בלייזר', בכיכובן של דוגמניות יפהפיות מלאות, בפרויקט שנועד לקרוא תיגר על הרזון.
"מי שלא היה ילד שמן שצחקו עליו לא יבין את זה. היחס איום ונורא לגברים ולנשים בעלי משקל. אז לקחתי על עצמי בכל מיני דרכים להראות ששמן זה יפה וזה לא בושה", הוא אומר.
זה עומד בסתירה לכל הטרנד הבריאותי ששוטף אותנו. אתה עושה דווקא?
"ממש לא. זה לא משהו שאני ממליץ לאכול כל יום. מדי פעם כיף להתפרע. אגב, 'גורדוס' בספרדית זה שמן".
במסגרת הבעת האמפתיה וההזדהות עם כבדי המשקל, יזם בלחוביץ' את הצ'ופר של גורדוס: "מי ששוקל 99 קילו ומוכיח את זה בעלייה על המשקל אצלנו, מקבל מילק שייק חינם על כל המבורגר".
זה לא קצת משפיל?
"אני האחרון שישפיל אנשים שמנים. אני בא לצ'פר אותם ולהזדהות איתם".
אז בעיניך שמן זה באמת יפה או שסתם גימיק שיווקי?
"ברור שיפה. אי אפשר להוציא ממני את השמן. במהלכים האלה חיבקנו את השמנים ורצינו לתת להם מקום של כבוד".
השאיפות של בלחוביץ' לא מסתכמות בתחום הקולינארי. לאחרונה הוא החל לפתח לעצמו אחת נוספת, כשהחליט לצאת בגלוי בדף הפייסבוק שלו נגד מוטי ששון, ראש עיריית חולון המכהן.
"אני יודע שזה לא טוב לעסקים, אבל כזה אני", הוא מסביר, "ההסתכלות שלי היא לא רק כלכלית. אני אוהב את הילדים שלי הרבה יותר מאשר את העסקים שלי וחשוב לי שיגדלו בעיר הרבה יותר טובה.
"ראש העירייה הנוכחי עשה המון דברים טובים למען העיר והוא ראש עיר טוב, אבל חולון זקוקה כיום למישהו שיחליף דיסקט".
אתה נשמע כמו מי שמתכונן לעשות את זה יום אחד.
"אני לא פוסל את זה. אני מעורב פוליטית מגיל צעיר. בתיכון הייתי יו"ר מועצת התלמידים העירונית והובלתי שביתת תלמידים שהגיעה לכל הארץ. אני לא מסוגל לעמוד מנגד כשאני רואה עוול חברתי או פוליטי".
גם בעלי המסעדות טוענים שנעשה להם עוול עם חוקים שפוגעים בפרנסה. מסעדות בישראל נסגרות בקצב מסחרר.
"יש בענף שלנו שתי בעיות מרכזיות: הראשונה היא חוסר מקצועיות. כל אחד יכול לפתוח מסעדה בלי ניסיון ובלי הכשרה ומכאן החובבנות.
"הבעיה השנייה היא המיסים הגבוהים שמשלמים בעלי מסעדות, שגורמים לפגיעה קשה ברווחים ולפתיחתן של מסעדות אוכל רחוב במקום מסעדות טובות ורציניות".
בתור מי שהיה שם וחזר, יש לך עצה לבעלי מסעדות איך לא ליפול?
"להשקיע בעובדים. זו העצה הכי טובה שאני יכול לתת. הם המשאב הכי חשוב שלכם".