בשנות ה־80 וה־90 הבילוי המועדף על תושבי נצרת עילית היה ההרקדה העירונית. כל שבוע, מאות ואפילו אלפי רוקדים, מכל הגילאים, היו נוהגים לפקוד את רחבות הריקודים במקומות שונות בעיר כמו בית הלהקות, מתנ"ס ברקוביץ', מתנ"ס לבון ועוד.
באותם ימים היו שני מרקידים שסחפו אחריהם גלים של רקדנים - דוד בן נעים ממגדל העמק ואלי אוחיון מנצרת עילית. ההרקדות התקיימו במסגרות שונות כמו מקומות עבודה, בתי ספר וגם חופשיות לקהל הרחב, שאימץ את התחביב כמקום בילוי, כמפגש עם חברים ואפילו כאופציה להיכרויות. "בזמנו לא היה אינטרנט כמו שיש היום ולא היה טלפון סלולרי שאנשים דבוקים אליו. גם לטלוויזיה לא היו מכורים. אנשים פשוט יצאו לרקוד", מסביר בן נעים.
בן נעים מרקיד כבר כמעט 40 שנה. "איך שהשתחררתי מהצבא הלכתי לקורס מדריכים ונכנסתי לזה חזק", הוא מספר, "הדרכתי בנצרת עילית ובכל האזור. באותה תקופה ההרקדות היו משהו מטורף, אין אחד שלא הגיע, מבני נוער ועד מבוגרים, זה היה מקום הבילוי. זכור לי במיוחד סיפור אחד, שארגנתי ב'רסקו' הקטן הרקדה ברחבה וסידרו לנו שם אפילו חשמל. הגיעו אלפי אנשים לאירוע, אבל האיש עם החשמל לא הגיע מסיבותיו שלו. ביקשתי מאחת המוכרות במזנון שתספק לי חשמל, אבל היא סירבה והודעתי לאנשים שאין הרקדה. כשהיא ראתה את זה היא הסכימה פתאום לחבר לי חשמל, ובאותו יום כל הסחורה שהיתה לה במזנון נגמרה. היא אמרה שהיא מוכנה לתת לי כל שבוע חשמל, העיקר שיבואו", הוא נזכר בחיוך.
ההרקדות לא רק שימשו כאמור כמקום מפגש, אלא גם כקרקע פורייה להיווצרות של חברויות וזוגות. "במשך השנים הוזמנתי לעשרות חתונות של אנשים שהכירו בהרקדות שלי, היו המון כאלה, וזה תמיד ריגש אותי מחדש", אומר בן נעים.
לאחרונה פרש בן נעים מההרקדות אחרי שיצא לפנסיה, אך הוא עדיין מגיע לפגוש את החברים הוותיקים.
יש חברויות שממשיכות עד היום. שושנה כהן, אשת קבע לשעבר מנצרת עילית, נמצאת עדיין בקשר עם חברות שהכירה בהרקדות, ואפילו עדיין רוקדת איתן. "זו חברותא שאי אפשר להסביר אותה, זה ממש הווי", היא מספרת, "חוגגים יחד ימי הולדת במסגרת הרקדה, מציינים אירועים שונים ומביאים כיבוד. זו ממש הפכה להיות משפחה קטנה".
כהן רוקדת כבר מעל 30 שנה. "התחלתי ב־79', רקדתי בכל מקום אפשרי בעיר ועכשיו מחוצה לה. היתה תמיד תחושה של משפחה. בן נעים היה המרקיד שלנו והיינו רוקדים שעות על גבי שעות, אוחזים ידיים. גם זוגות יצאו מההרקדות", משחזרת כהן, שלדבריה לא היתה מפספסת אף מפגש.
ההרקדות היו נמשכות שעות, משבע בערב ועד חצות, כשבזמן הזה כולם היו פעילים על הרחבה. "היינו רוקדים במשך שעות ואף אחד לא הרגיש עייפות", מספר אריה פסקרו, שרוקד מגיל 15. "בכל הזדמנות הייתי הולך. גם אם הייתי חולה עם חום, לא הייתי מפספס אף הרקדה. אחרי שההרקדה היתה נגמרת, כבר הייתי מחכה להרקדה הבאה. כל נצרת עילית היתה נפגשת יחד, היית רואים את כולם שם. אני עדיין רוקד כבר 30 שנה. זה היה מפגש חברתי לכל דבר, ממש חוויה. היינו יושבים בין לבין, מדברים ומתעדכנים. אז היתה תקשורת ללא האמצעים הטכנולוגיים של היום. היינו מתכוננים לקראת כל הרקדה, מתארגנים ומתלבשים כמו לבילוי. אחר כך היינו יוצאים יחד לארוחה או לבית קפה", נזכר פסקרו בחיוך.