כמו בשיר הידוע של חיים חפר, שלפיו לא משנה מה יקרה פה במדינה - המסים יעלו, הסוכר והבנזין יתייקרו ובאו"ם ימשיכו להצביע נגדנו, אבל "אנחנו לא נפסיק לשיר" - כך גם במקרה של ניקה ברזק מקיבוץ גבע. לא משנה אם עכשיו חורף או קיץ, אם קשה והגיל כבר עושה את שלו, היא לא מתכוונת להפסיק לשיר - לפחות לא בקרוב.
בגיל 87 הגברת הראשונה של להקת 'הגבעטרון' המיתולוגית עדיין מגיעה לחזרות השבועיות, לומדת שירים חדשים ומופיעה בכל פינה בארץ. ברזק, שמזוהה כל כך עם השיר 'אִילו אוהבים', היא מדור המייסדים. למעשה, היא חברה ב'גבעטרון' למן היום הראשון ובמשך 70 שנה רצופות.
"אני עדיין מופיעה ושרה כי אני אוהבת את זה. זה העיסוק שלי, וטוב לי עם זה", היא מצהירה בחיוך. "התחלתי לשיר בגיל 18. בתחילת הדרך שרתי במקביל גם בלהקת 'האיחוד' במשך 25 שנה. עשיתי את זה כי אני אוהבת לשיר. יום אחד אמרו לי ב'איחוד' שלום - ומאז אני רק ב'גבעטרון', כבר 70 שנה. בשבילי 'הגבעטרון' זו דרך חיים. לא הפסדתי הופעות או חזרות".
איך מתַחזקים קריירה של 70 שנה?
"לפעמים, כשאני עומדת על הבמה אני אומרת לעצמי שאני כבר בת 87, שאני זקנה מאוד, אבל מצד שני - אני לא מרגישה ככה. בראש שלי אני חושבת אחרת, חושבת צעיר. אני לא חושבת על הכאב ברגל או במקום אחר וגם לא נאנחת אם צריך לטפס במדרגות. אלה החיים שלי - גידלתי חמישה ילדים, אחר כך באו נכדים ונינים - ותודה לאל, הכל בסדר. מדי פעם אני יושבת ושואלת את עצמי אם הייתי אמא מספיק טובה, כי נסעתי הרבה. אני תמיד עונה לעצמי שאם לי היה טוב, אולי גם לילדים היה טוב - כי כשהייתי בבית, הייתי אמא במאה אחוז - אבל נסעתי המון. 'הגבעטרון' היה קדוש".
איך הכל התחיל?
"אני בת מחזור ה' של הקיבוץ, ילידת 1930. היתה לנו חבורה ששרה, ומתוך זה נוסדה 'הגבעטרון'. השם נולד בהשראת 'הצ'יזבטרון', שהיתה להקה צבאית פופולרית מאוד בתקופת מלחמת השחרור".
זוכרת את ההופעה הראשונה?
"זה היה בחנוכת מגרש הכדורסל. אני זוכרת את ההופעה, אבל לא זוכרת מה שרנו. בגבע היו אז הרבה חברים שכתבו פזמונים למנגינות שאולות. לכל מסיבה או אירוע היו כותבים שיר מתאים".
"הרבה אנשים גדלו עלינו"
מאז ההופעה הראשונה עברה 'הגבעטרון' תהפוכות ושינויים רבים, וברזק היתה עדה לכולם: מהפריצה הגדולה עם נחום היימן בתחילת שנות ה־60, דרך העבודה עם חיים אגמון, שהולידה את שני הלהיטים הגדולים 'ים השיבולים' ו'עמק שלי', השינויים הרבים בהרכב חברי הלהקה, והעזיבה של המנהל המוזיקלי צביקה כספי - ועד בואו של אילן גלבוע.
"בתחילת הדרך ניגנו איתנו יובל גוריון באקורדיון ולפעמים חיים קארו עם הפסנתר. אהבנו מאוד לעבוד עם נחצ'ה. שרנו את השירים שלו יחד עם 'חמישיית גלבוע'. נחצ'ה שינה אותנו מוזיקלית - הוא הפך אותנו למקצועיים יותר. זה הוביל לכך שרצו שנשיר בכל מקום - במשקים, בערים ובפני חיילים", נזכרת ברזק.
"כשרצינו לעלות מדרגה במקצועיות צירפנו במאי, והראשון היה בני פורת", הוסיפה לספר, "כיום הבמאי הוא חבר הלהקה גדעון גוריון. בשנת 1989 עזב צביקה כספי, המנהל המוזיקלי, ובעקבותיו עזבו גם כמה חברים מהלהקה. היה צריך למלא את השורות, אז חברי להקת 'האשכולית' מבית השיטה הצטרפו. היתה תקופה שב'גבעטרון' שרו רק חברי קיבוץ גבע - הילדים שלי שרו איתי, זוגות שרו וגם גיסות. כשהיה חסר זמר, רינה היתה דואגת להביא מישהו, לרוב קרוב משפחה של אחד הזמרים.
"כולם רצו לשיר ב'גבעטרון', זה היה כבוד גדול; אך כבר שנים שרים בלהקה זמרים מכל מיני מקומות. משום מה, הצעירים בגבע של היום לא באים לשיר. כיום נשארנו רק שבעה גֶבַעים. האמת שבהתחלה היה קצת קשה להתרגל לשינויים האלה".
שיא הצלחתה של הלהקה היה בשנות ה־80, אך אין עוררין על כך שלאורך כל 70 שנות פעילותה זכתה 'הגבעטרון' לאהבת הקהל. סגנונה המיוחד הפך אותה לשם דבר ובשנת 2008 זכתה הלהקה בפרס ישראל למפעל חיים.
"אני חושבת שסוד ההצלחה שלנו הוא שהיינו ראשונים וייחודיים. קראו לנו להופיע בכל קיבוץ בארץ. כיום יש בכל מקום להקת זמר משלו, אבל אז רק אנחנו היינו", מסבירה ברזק. "הרבה אנשים גדלו עלינו. גם הוצאנו הרבה תקליטים. השירים ששרנו היו מיוחדים רק לנו. אני חושבת שזה מה שכבש את הקהל הישראלי. הגדוּלה של 'הגבעטרון' לאורך השנים היתה שלא היו אצלנו סולנים".
והיתה לכם גם רינה פירסטנברג ז"ל, "האמא של 'הגבעטרון'".
"רינה היתה המארגנת. אני הייתי חיילת פשוטה, מה שאמרו לי עשיתי. רינה דאגה שנופיע המון בפני חיילים. היא ידעה לקשור קשרים. היא לקחה על עצמה להחזיק את 'הגבעטרון' במשך 30 שנה. אני מתגעגעת אליה מאוד. היא חסרה לי, בעיקר בחיים בקיבוץ - להגיד שלום וסתם להיפגש. היא בת כיתה שלי. מתוך 17 בני מחזור שלי נשארו רק שבעה. זה נורא עצוב".
למה השיר 'בת 60' הצליח כל כך?
"כשקיבלנו מדידי מנוסי את מילות השיר, הוא התקבל מיד, כי הרגשנו איתו בבית. הוא הצליח כי הוא פשוט יפה - וגם כי הוא מתאים לכל מי שחוגג יום הולדת 60. הקהל דורש אותו כל הזמן. אין הופעה שאנחנו לא שרים אותו והקהל מתמוגג. אבל למען האמת, לפעמים נמאס לשיר אותו".
"הקהל אוהב אותנו ואת ירדנה"
לפני שנתיים וחצי התחברה 'הגבעטרון' עם הזמרת ירדנה ארזי למופע משותף, שכבש את הארץ והפך לסיפור הצלחה אדיר. התקיימו כבר יותר מ־140 הופעות, והביקוש והצמא של הקהל הישראלי למופע הזה לא מפסיק.
"זה התחיל כשהתקבלה החלטה לעשות משהו אחר, אז ישבו וחשבו עם מי להתחבר. לא הייתי שותפה להחלטה הזאת. כשהודיעו לנו שנשיר יחד עם ירדנה, לא ידעתי איך זה יקרה, כי לא הכרתי אותה. חששתי שאולי זה לא יצליח", מספרת ברזק. "אחרי ההופעה הראשונה הרגשנו שכבשנו את הקהל. יש מקומות שכבר הופענו בהם חמש פעמים. אין מקום בארץ שלא הופענו עם ירדנה. אפילו באילת".
מה יש בחיבור ביניכם לבין ירדנה שהוליד מופע כל כך מוצלח?
"ראשית, לקח זמן עד שהיא הכירה אותנו. בהתחלה אפילו חששנו שהיא תשיר שירים על חשבוננו. בהופעות היא נוהגת לומר לנו: 'גדלתי עליכם'. ירדנה היא זמרת גדולה. יש קטעים בהופעה שהיא שרה סולו ואנחנו יושבים בצד. תמיד בקטע הזה אני אומרת שיש פה שילוב מוצלח, כי זה הופך את ההופעה למעניינת ולמגוונת. הקהל אוהב אותה וגם אותנו. היא טובה ואנחנו טובים - ואני אומרת את זה בלי להתרברב. יש לה גם תזמורת נהדרת. לאחרונה היו כמה פעמים שהופענו בלעדיה, רק בליווי פסנתר - וזה היה כזה קטן פתאום, אפילו מוזר. כרגע אנחנו מופיעים רק איתה".
איך ירדנה ברמה האישית?
"נחמדה מאוד. אנחנו כולנו היום חברים טובים. גם עם חברי התזמורת שלה".
לא היו ויכוחים בבחירת השירים?
"אני לא הייתי בתוך העניין הזה. בהתחלה שרנו שירים מסוימים ואחר כך לא שרנו אותם עוד, כי ראינו שהם לא מתאימים".
אילו תגובות קיבלת בעקבות ההופעה הזאת?
"אנשים אוהבים את זה, כי זה ישראלי מאוד".
"אני לא מרגישה סלב"
כבר 28 שנים שהמנהל המוזיקלי של 'הגבעטרון' הוא אילן גלבוע. זהו חיבור מוצלח ומיוחד, ולברזק יש לכך הסבר: "אילן אדם חרוץ. אני לפעמים לא מבינה מאיפה יש לו כוח לעבּד בלי סוף", היא אומרת בהערצה. "נראה לי שהוא אוהב את זה. המוזיקה הישראלית היא בדמו. הוא מוציא שירים מהקבר ועושה להם עיבודים יפים".
מתי נשמע את 'הגבעטרון' שרים שיר מזרחי? הרי היום הזמר הים־תיכוני שולט.
"זו אחת השאלות, זה עלה הרבה פעמים. אני לא יודעת למה עוד לא שרנו. לי אישית אין בעיה לשיר שיר מזרחי אם הוא יפה - כמובן, בעיבוד ובסגנון של 'הגבעטרון'".
אחרי ירדנה, מי הזמר או הזמרת שהיית רוצה שהלהקה תשתף איתם פעולה?
"יהודה פוליקר. אני אוהבת אותו כל כך. גם שלמה ארצי יכול להתאים".
מזהים אותך מחוץ לגבע?
"לפעמים, אבל אני לא מרגישה סלב. כל עניין הכוכבות לא קיים אצלי. אדם הוא רק אדם".
יש מקום שאת לא רוצה להופיע בו?
"ביהודה ושומרון. מבחינה אידיאולוגית, אני לא רוצה שנשב בשטחים, ולכן אני לא רוצה להופיע שם".
את עוד נהנית להופיע?
"כן. תראה, לא תמיד קל לי גופנית, ואז ילדיי היקרים אומרים לי לא לנסוע. אני בכל זאת נוסעת וחוזרת עייפה, אבל אני יכולה לקום מאוחר בבוקר".
עד מתי תשירי?
"לא יודעת, אולי עד גיל 90. הילדים שלי רוצים שאפסיק. האמת שזה לא פשוט, כי יש הרבה הופעות. איך אומרים, הרגליים גילו את הגיל. בהופעות, כשירדנה שרה סולו יש הזדמנות לנוח קצת. תבין, בהופעה אני עושה כל מה שכולם עושים. במפתיע, לפעמים לא כואב לי כלום - אבל אחר כך זה בא".