איל בי (לשעבר בן משה) התברגן, אבל שלא כמו רובנו, הוא העדיף לעשות את זה בבית גדול בניו ג'רזי, שאליה היגר עם אשתו ועם שלושת ילדיו לפני כשנה וחצי.
כן, בי, 43, במאי, מעצב, מאייר, יוצר קומיקס, תסריטאי, צלם ועורך, שיצר לתוכניות כמו "ארץ נהדרת" ו"פרפר לילה", ירד מן הארץ עד הודעה חדשה, שכנראה לא תגיע בקרוב. טוב לו שם, בניו ג'רזי, בעיירה הפסטורלית טנפליי, הרחק מכל פרשיות ביבי ושרה למיניהן, הרחק מתופעות הגזענות שצרמו לו כל כך.
מהרצל ועד דדי דדון
בי גדל בהוד השרון ועד ההגירה חי בכפר סבא. הוא דמות מוכרת מאוד בתעשיית הטלוויזיה בארץ. מחוץ לגבולות הברנז'ה שמו אינו מוכר במיוחד, אבל אין ספק שראיתם את העבודות שלו. הוא החל את דרכו בתקופה המרדנית בחייו, כשהוציא לאור חוברות קומיקס בשם "סטיות של פינגווינים", שאופיינו בביקורת חברתית, בהומור פרוע ובאי־תקינות פוליטית, כמו האיור השערורייתי של הרצל שאיבר מינו שלוף.
האיור אולי זעזע אנשים, אך סלל את דרכו לטלוויזיה. הוא יצר לתוכנית הלילה הטלוויזיונית "פרפר לילה" את פינת המאנצ', עם פארודיות על סדרות הילדים "הלב" (נארקו) ו"הדרדסים" (דרדסטלנים), והמשיך לתוכניות כמו "התוכנית עם הבובות" ו"מיסטר מותק" וסדרת האנימציה הפארודית "אבישי ההורס".
בהמשך הגיעה סדרת המערכונים "הפרויקט הירוק", לערוץ קומדי סנטרל בהוט, בהשתתפות קובי מימון ועידו מוסרי, ואחר כך נמכרה לסין ולנורווגיה. את הרעיון לתוכנית הוא הגה וכתב עם צוות כותבים, ובכלל זה אחיו נמרוד אלדאה, שהוא בעל ערוץ יוטיוב פופולרי ולו יותר מ־150 אלף עוקבים.
משנת 2013 הוא עובד גם עם "ארץ נהדרת", בעיקר ביצירת העולם הוויזואלי של סרטונים רבים כמו דדי דדון (שביים, עיצב וערך), מלחמת הכוכבים, משחקי הכס, הנסיכה אלין לין, קליפ של ראובן ועוד.
התברגת היטב בתעשייה וניהלת קריירה מצליחה. מה היה דחוף לך לעזוב את הארץ, ולמה, שלא כמו כולנו, לא הסתפקת בתלונות?
"התשובה מורכבת", עונה בי בטלפון מביתו בניו ג'רזי. "קשה לומר בדיוק. הרקע היה האווירה הפוליטית בארץ, שעשתה לי לא טוב. הרגשתי שרעל מחלחל לתוכי. זה פחות עניין פוליטי, אלא יותר השיסוי, הריחוק, השנאה והמחנאות בין האנשים. הרגשנו שזה כבר יותר מדי בשבילנו".
היה טריגר מסוים ששכנע אותך לעזוב?
"מדי פעם הרגשתי שהבועה שלי מתפוצצת או נפגעת. בבית הספר של הבת שלי, באמצע כפר סבא, באזורים הכי חילוניים ושמאלניים, קרו דברים שלא מצאו חן בעיניי, כמו מבחן באזרחות שבו הם היו צריכים לפרש סטיקרים. הסטיקרים מהצד הימני של המפה היו עדינים, ואילו הסטיקרים השמאלניים היו קיצוניים, כמו תמונה של יונת שלום מוחקת את מדינת ישראל. חשבתי אז, 'אלוהים ישמור, זה דור שמחנכים אותו בדיוק ההפך ממה שאני חונכתי'.
"הזדעזעתי גם מזה שאנשים שעובדים איתי ביום יום כותבים בפייסבוק שהם שונאים אותי על רקע שמאלנות ומאחלים לי ולאשתי שנמות. היום להיות שמאלני בארץ זה קללה. בבחירות האחרונות הנוער שמזדהה עם מרצ בבית הספר שבו למדה בתי התבייש להצהיר על כך, בגלל אנשים אלימים וקולניים שתמכו במפלגות ימניות שלא עברו את אחוז החסימה. השמאל בארץ מתכווץ, מתבייש ומפחד, כי הוא יודע שיחטוף מקלחת קרה. זה נורא. זה לא היה בעבר. אני זוכר שהשמאל והימין עבדו יחד, והיו ממשלות רוטציה".
היו הרבה התלבטויות לפני המעבר?
"כשהרעיון התחיל ללבוש צורה התנגדתי, כי לא איבדתי כלום בארצות הברית. עברנו לשם בלי שום הבטחה. לא חיכה לנו פה כלום מבחינת קריירה. אשתי אמרה, 'גם ככה אתה עובד מהבית, וכל הקשר שלך עם העולם החיצון הוא דרך האינטרנט'. זה נכון. היום שגרת החיים שלי היא אותה שגרה, רק במקום אחר".
מתאקלמים יפה, תודה ששאלתם
המעבר של בי ומשפחתו לארצות הברית היה מורכב יחסית, בהתחשב בכך שגיל ילדיהם היה אז שש, 11 ו־16, וגרושתו ובתם המשותפת עברו גם הן לחיות בטנפליי. "לא רציתי לפצל את ההורים בשביל הבת שלי מנישואיי הקודמים, אז עברנו לפה יחד. הן גרות חמש דקות הליכה מאיתנו", הוא אומר.
למה דווקא טנפליי?
"יש כאן קהילה ישראלית גדולה ותומכת. טנפליי היא סוג של קיבוץ ישראלי בארצות הברית, סניף אחר של ישראל. זה מקל מאוד על הילדים, כי הם מדברים עברית עם החברים, ובצופים הפעולות הן בעברית".
המשפחה, לדבריו, התאקלמה היטב. אשתו ליאת לוינהר עובדת היום בחברת סטארט־אפ ישראלית שיש לה משרדים בארצות הברית, ושלושת ילדיהם כבר מקשקשים חופשי באנגלית.
עם המעבר פתח בי ערוץ יוטיוב בשם "אז איך זה לחיות באמריקה", ובמסגרתו הוא מעלה סרטונים שבהם הוא מדבר על יוקר המחיה במקום מגוריו, על רמת הביטחון האישי הגבוהה, הפסטורליות של המקום ועוד. "עשיתי את זה בשביל החברים שלי, אבל זה נהיה משוגע. יש לי 45 אלף צופים רק בפייסבוק, ועוד 15 אלף ביוטיוב".
איך אנשים הגיבו למעבר?
"לא נעים להגיד, אבל רבים שאלו, 'גם אתה?', כי יש נהירה מישראל. אני לא מגזים. אני רואה את זה. אני בקשר עם המון ישראלים שיורדים, ויש לא מעט שפונים אליי כדי לברר איך זה לחיות בארצות הברית".
מהחינוכית לשוק האמריקאי
היום בי ממשיך לעבוד עם הארץ כפרילנסר. הוא מתמחה באפקטים ויזואליים לתוכניות טלוויזיה ישראליות וגם לסרטי תדמית ולפרסומות. "אני יוצר חבילה שלמה, מכתיבת התסריט ועד צילום, עריכה ואפקטים", אומר בי. "לכן אין לי בעיה לעבור ממקום למקום. גם כשהייתי בארץ היו פרויקטים שהייתי מביים בסקייפ בזמן אמת, וזה מה שאני עושה גם היום".
הפרויקט האחרון שלו היה עיבוד הצד הוויזואלי של "אבודים בריבוע", תוכנית של הטלוויזיה החינוכית שתעלה בקרוב ויהיו בה 30 פרקים. התוכנית נועדה ללמד ילדים מתמטיקה באמצעות עולמות פנטזיה כמו "משחקי הכס" ו"עליזה בארץ הפלאות".
איך עובדים עם הטלוויזיה החינוכית כשאתה בארצות הברית?
"צילמו את השחקנים, שרובם מהתוכנית 'פיג'מות', באולפן על רקע מסך ירוק. שלחו אליי את החומרים, ואני ערכתי והתאמתי רקע ואפקטים כמו אנשים עפים. היו 400 דקות של חומרים, והכל נעשה בשלט רחוק, ללא משרדים או מפיק. היום הכל עובר בפס הרחב. לפני חמש שנים אי אפשר היה לדמיין את זה".
היום בי פוזל גם לשוק האמריקאי, והחודש עשה פיילוט לתוכנית בערוץ האוכל בארצות הברית.
לאן נעלם הצד החתרני שלך?
"עדיין יש לי קו מחשבה חתרני, אבל הבנתי שחומרים מהסוג הזה אולי עושים קצת רעש, אבל לא מביאים עבודה. להפך. זה מרחיק עבודה. חברות, גופים וערוצים שרוצים להשקיע מחפשים את הפוליטיקלי קורקט, דברים שפונים לכלל האוכלוסייה. זה קשור גם לגיל שלי אבל לא רק. זה גם עניין של פרנסה. את 'סטיות של פינגווינים' עשיתי בתקופת מרד הנעורים, אז לא היה אינטרנט ופייסבוק, ולא היה מקום שאפשר להעלות רעיונות כאלה.
"היום אתה פותח את הפיד ומוצף. אז היה ציבור גדול שמבחינתו זה היה חידוש מפתיע ומרענן, והיום אין טעם. זו בעיה שמוכרת גם ליוצרי 'ארץ נהדרת', שנלחמים נגד פייסבוק, כי היום מגיבים בפייסבוק בשניות לכל עניין אקטואלי. כשהתוכנית עולה לשידור, החומרים נעשים היסטוריה אחרי יומיים".
אתה מתוסכל מכך שאין מקום לצד החתרני שלך?
"ברור שיש תסכול. מגיע הגיל שבו אתה בודק לאן לקחו אותך חלומות הנעורים שלך ומה העולם מציע לך, ויש פער בין החלומות למציאות ולרצון לחיות טוב. צריך להתפשר, וזה נהיה יותר קל כשיש ילדים, כי אתה צריך לתת דוגמה של אבא. לא הייתי רוצה שאבא שלי יהיה מרדן. מצד אחד, עוברת שנה ועוד שנה, ופתאום אתה מוצא את עצמך בבית גדול, עובד בעבודות פחות מלהיבות מבחינה אנרגטית. מצד שני, זאת עשייה שמספקת עניין ואתגר. צריך אולי לעשות 'שיפט' קטן כדי לגשר על הפער הזה".
ה'שיפט' של בי הוא הרצון ליצור סרט מדע בדיוני וספר קומיקס. "אני רוצה להוכיח את עצמי לעצמי", הוא אומר. "אנשים אומרים לי, 'הגעת הכי גבוה כי אתה עובד עם "ארץ נהדרת"', אבל זה לא שלי. רק הצטרפתי ועשיתי ויז'ואל. אני רוצה משהו שהמצאתי ופיתחתי והוא 100 אחוזים שלי, ואת זה לא יצא לי לעשות הרבה. בארצות הברית יש הרבה פוטנציאל ואופק וקהל ענק ובלתי נתפס. אותי מעניין לעסוק בהומור, במדע בדיוני ובפנטזיה, וכאן יש שוק גדול בהשוואה לארץ".
צביעות זה נחמד
מביתו בניו ג'רזי לבי יש פרספקטיבה חדשה על ישראל, והיא בעיקר לא נעימה. "היתרונות והחסרונות של ישראל מתחדדים מאוד מפה", אומר בי. "רק אחרי המעבר הבנתי כמה צפוף, לחוץ ואגרסיבי בארץ וכמה נעים לחיות פה, במקום מנומס. הרבה יותר הגיוני לחיות כשכולם מנומסים אליך. הרבה ישראלים אומרים שהנימוס האמריקאי צבוע, שהם נחמדים בפנים ואז סוגרים את הדלת ושונאים אותך. יכול להיות, אבל בישראל מראים לך ששונאים אותך בפנים. עדיף שלא יראו לי".
איך אנשים מגיבים לכך שאתה ישראלי?
"אני בעיקר בקשר עם יהודים וישראלים, ואנשים פה הם מנומסים מאוד ולא יגידו דבר שיישמע כמו ביקורת. הם בפוליטיקלי קורקט מטורף. עכשיו לישראל יש יחסי ציבור טובים בארצות הברית בגלל גל גדות, שעושה שירות חבל על הזמן. ישראל מוזכרת פה בצורה חיובית".
למה אתה מתגעגע?
"להרבה דברים. למשפחה, לאירועים המשפחתיים, למזג האוויר. קשה לוותר על מזג אוויר קבוע של קיץ ולחיות בשלג. גם האוכל הרבה יותר טוב בארץ, מסעדות השפים המעולות והירקות והפירות. אין כאן שום ירק שיש לו טעם, אולי חסה אייסברג. גם דברים כמו בירוקרטיה, ביטוח רפואי וענייני קרדיט נוראים כאן".
איך אתה מסכם שנה וחצי של מגורים בחו"ל?
"זה קשה מאוד, אבל מזכך. אתה מתחיל מחדש, וזה גורם לך למדוד את עצמך ולחשוב מה אתה בעצם שווה, ולחשוב אם אני יכול לעשות את זה שוב, להביא משהו שיהיה מוצלח ויקבל חשיפה. בארץ זו היתה סוג של מלכודת דבש, גם כי כבר הייתי מוקף בקשרים. כאן צריך כל הזמן ללמוד ולהתחדש".
תישאר לגור שם?
"אני לא יודע. אני חושב שלא, אבל תלוי מה יקרה עם הילדים. הם התמקמו פה, אבל מתגעגעים מאוד לישראל. אני לא אמריקאי ולא אהיה אמריקאי. אני ישראלי שגר רחוק, והכל מרגיש אותו דבר".