כמעט שנתיים וחצי אחרי שהצליח לנטרל מחבל שתקף אותו בזמן שאבטח את הר הבית, שוטר רס"ל דודי כהן ממגדל העמק קיבל לפני כשבועיים את עיטור המופת על הפעילות ההיא. "אין לילה שאני לא חושב על האירוע הזה", הוא אומר. "כל לילה כשאני הולך לישון הוא עובר לי בראש, אבל התחושה היא מספקת. תחושה שנתתי את כל כולי, והצלחתי".
כהן (27), נשוי ואב לשניים, הוא יוצא חטיבת גולני ובוגר מבצע 'צוק איתן'. הוא התגייס ליס"מ העמקים ביוני 2018. "הייתי לוחם בצבא, וזה נתן לי את הדחיפה להמשיך את המקצוע הזה" - הוא מסביר מדוע החליט להתגייס למשטרה, "החינוך בבית היה תמיד לתת מעצמך, ולהיות לוחם עונה על ההגדרה הזו. לוחם זה לא רק בזמן משמרת, אלא 24/7". חודשיים בלבד אחרי שהתגייס הוא נאלץ להתמודד עם אירוע שאף שוטר מתחיל לא מייחל לו - עימות ישיר עם מחבל שתקף אותו ואת חבריו למשמרת. במזל ובזכות תושייה גדולה, זה הסתיים בסוף טוב.
"מיד לאחר שהוסמכתי להיות שוטר העלו אותנו לתגבר את הר הבית", הוא מסביר את הרקע לאירוע ההוא, שכמעט הסתיים באסון. "תגברנו אותו כמעט שבוע ימים, מראשון עד שישי. היינו עולים למשמרת וחוזרים ללון במכללה הלאומית לשוטרים. הכינו אותנו לכך שבכל רגע יכול להתפתח משהו, גם אם נדמה לנו שהעניינים רגועים יחסית - כי בכל זאת מדובר במקום אולי הכי נפיץ במזרח התיכון, ואין לדעת מתי השקט יופר".
גם העובדה שרק שנה קודם לכן היה אירוע דומה בהר הבית - אז ירו מחבלים לעבר שוטרים ורצחו שניים מהם - לא הותירה מקום לשאננות. "לא היה פחד, אבל בהחלט יש דריכות", אומר כהן. "כבר חוויתי את זה כלוחם ב'צוק איתן', שם נוכחתי לגלות שלאויבים שלנו יש יכולות. שנה קודם לכן, ב־2017, נרצחו שוטרים שלנו בהר הבית, אז מי אני שאפקפק באירוע. בכל רגע נתון זה יכול לתפוס אותנו, בוודאי שבהר הבית. גם כשאני יוצא מהבית במגדל העמק אני מוכן לתרחיש כזה, לכן אני תמיד דרוך וחמוש. כל פעם שאני יוצא מהבית אני יוצא עם נשק, כי פיגוע יכול לתפוס אותנו בכל מקום".
זה לא קצת מעייף, להיות בדריכות גבוהה כל הזמן?
"הפוך. זה רק מסקרן ומחדד את החושים, להיות ערני בכל רגע".
"הייתי בטוח שנדקרתי"
על האירוע ההוא מספר כהן, "זה היה ממש לפני כניסת השבת. התחלנו סבב של ארוחות ערב: כל פעם שוטר אחד יורד מהעמדה והולך לאכול, ואז מתחלפים. בעמדה שלנו היינו שלושה שוטרים מהקורס ושלושה שוטרים מקומיים, שמאבטחים את הר הבית באופן קבוע. כששאלו אותנו מי רוצה לאכול היה ויכוח מי יילך. אני בחור מאמין ושומר שבת אז אמרתי להם שאני נשאר פה ואלך לאכול עוד שעה, לקראת קבלת השבת. אז נשארנו בעמדה אני, חבר שלי מהקורס דניאל נעמני ועוד שני שוטרים מקומיים. היה מין מתח באוויר. כביכול הכל היה שלו ושקט, אבל משהו פנימי הרגיש לי שמשהו הולך לקרות".
כהן מתאר עמדת שמירה קטנה ומתוחמת שבה שהו השוטרים. "על הגדר עמד אחד השוטרים המקומיים, ואני ודניאל עמדנו מאחוריו. פתאום שמעתי את השוטר צועק, 'מחבל'. הסטתי את הראש ואני קולט את המחבל אוחז ביד ימין בסכין ויד שמאל שלו מאוגרפת. כמו הוריקן הוא התחיל לתקוף וניסה לדקור את השוטר שהיה על הגדר, וכל זה קורה סך הכל במרחק של שלושים סנטימטר ממני. התחיל כאוס על העמדה. לשמחתי, המחבל הצליח לפספס את השוטר ולא פצע אותו.
"אני הייתי הבא בתור", ממשיך כהן. "הוא הגיע בתנופה אליי, במרחק של כמה סנטימטרים, עם סכין ענקית שלופה באוויר, שהיתה מיועדת לדקור אותי בצוואר. בגלל הסיטואציה נאלצתי לזרוק מהיד את האקדח (שהיה קשור לגופו - ר.ש), כי אם הייתי מנסה לדרוך אותו לא הייתי מספיק לבצע ירי והוא כבר היה מוריד לי את הראש. ידעתי שאצטרך לנטרל אותו בידיים חשופות. הסכין כבר היתה עשרה סנטים מהצוואר שלי. הדבקתי לו את היד לקיר, ותוך כדי שאני מאגרף אותו חבר שלי, דניאל, ירה במחבל כמה כדורים. ישבתי על קו המותניים שלו כדי לנטרל אותו, ולמרות שהוא היה ירוי הוא עדיין ניסה לדקור אותי".
מאותו שלב התערב באירוע גורם שלישי, שהעמיד את כהן בסכנה גדולה. "תוך כדי, אני שומע ירי שמבוצע לעברי", הוא משחזר. "לא הבנתי מאיפה הירי מגיע. הכדורים שרקו ממש מתחתיי. הבנתי שאני חייב לנטרל את המחבל כי הייתי בטוח שזה פיגוע משולב ומדובר בעוד מחבל שיורה לעברי. לקחתי את הנשק, שהשרוך שחיבר אותו אליי הספיק להתלפף סביב היד של המחבל, דרכתי אותו ונטרלתי את המחבל". מיד אחר כך הוא התפנה לאירוע הבא, אך מהר מאוד הבין שמדובר בכוחותינו, שניסו לעזור - ולמרבה המזל לא פגעו בו. "קלטתי שמדובר בשוטרים וסימנתי להם לחדול מהירי".
גם לאחר סיום הירי, לא הסתיימו עדיין רגעי האימה: במקום התחיל 'עליהום' על כהן וחבריו. "התחילו להתקהל אנשים במקום", הוא אומר. "לקחתי שתי גדרות אבטחה, גידרתי את העמדה וממש בגופי מנעתי מאנשים להיכנס, גם כדי שלא יעלימו ראיות מהזירה. בו זמנית שאלתי את השוטרים אם נדקרתי, כי הייתי מלא בדם. הדיווח שרץ בקשר היה ששוטר נפצע, וזה בעצם אני. באותו רגע האדרנלין היה בשמיים אז לא הרפיתי מהזירה, למרות שהייתי בטוח שנדקרתי. רק אחרי שהגיעו כוחות נוספים התחילו לבדוק אותי. גם החובש וגם הפרמדיק בדקו אותי מכף רגל ועד ראש ואמרו לי שהכל בסדר. התברר שכל הדם היה מהמחבל. לשמחתי ולשמחת משטרת ישראל, האירוע הזה הסתיים ללא שריטה אפילו, אצל אף שוטר".
"תחושה של ניצחון"
אז מה עובר בראש בזמן תקיפה כזו? על מה חושבים? "בעיקר על הילד שלי ועל אשתי, שהיתה באותו זמן בהיריון מתקדם", משיב כהן. "הבנתי שזה או שאני חוזר אליה הביתה כבנאדם חי, או בארון. זו מאית שנייה שאני מחליט לבחור בחיים, ואז פועל על אוטומט, עם המון קור רוח ונחישות. אני בנאדם מאמין ובטוח שהקדוש ברוך הוא שמר עליי וגם אבא שלי ז"ל הגן עליי. המחבל הגיע לרצוח. חד וחלק. אבל הסיכון היה לא רק ממנו אלא גם מהשוטרים שירו מהצד. הרגשתי שהיתה שם השגחה עליונה".
"אירוע בסדר גודל הזה, ממש לראות למחבל את הלבן של העיניים, לא קרה לי לפני כן. אבל לשמחתי, זה לא משהו שנשאר כטראומה. אם יגיע מקרה כזה גם בעתיד, ככה ארצה לנהל את האירוע. בלי פחד, לחתור למגע ועם המון נחישות"
על הרגע שבו הבין שהכל נגמר בשלום הוא מספר, "היתה תחושה מספקת של ניצחון, שהצלחתי להציל גם את חיי וגם את חייהם של השוטרים הנוספים. כי אם חלילה זה היה נגמר אחרת זו תחושה שלא הייתי מצליח לחיות איתה. התקשרתי לאשתי מוריה ואמרתי לה שאם היא שומעת משהו בחדשות או מקבלת איזה טלפון על פיגוע שהיה בהר הבית, שתדע שהיה משהו אבל זה רחוק מאיתנו ולא קשור אלינו. אמרתי לה 'תנתקי את הטלפון ושתהיה שבת שלום', וככה אמרתי גם לאמא שלי. לא רציתי להדאיג אותן והעדפתי לעשות להן שבת שקטה ורגועה. לא חזרתי הביתה באותה שבת, וכבר למחרת חזרתי לאבטח את המקום. כשיצאה השבת עדכנתי את המשפחה בכל הפרטים ואמרתי שברוך השם הכל בסדר. הם היו גאים בי, אבל כמובן חששו מאוד מכל מה שקרה. זה החזיר אותם כמה שנים אחורה, כשהייתי ב'צוק איתן'. כל משמרת מעלה אצלם חשש, אבל זה המקצוע שבחרתי בו והמשפחה תומכת".
לא היו סיוטים או פלאשבקים אחרי האירוע?
"אירוע בסדר הגודל הזה, ממש לראות למחבל את הלבן של העיניים, לא קרה לי לפני כן. אבל לשמחתי, זה לא משהו שנשאר כטראומה. כל לילה אני חושב על האירוע הזה, אבל כמשהו חיובי שאני לומד ממנו. במידה שיגיע מקרה כזה גם בעתיד, אני יודע שככה ארצה לנהל את האירוע. בלי פחד, לחתור למגע ועם המון נחישות".
חשוב לציין כי במהלך האירוע, השוטר דניאל נעמני - חברו של כהן שקיבל אף הוא את עיטור המופת - חיפה עליו מבחוץ. "אחרי שדניאל ירה במחבל הוא יצא לאבטח את המקום, בידיעה שאני אנטרל את המחבל סופית. דניאל הוא חבר לנצח, אח שלי. אנחנו שומרים על קשר הדוק ויומיומי אחרי האירוע הזה".
את עיטור המופת קיבל כהן ב־14 בדצמבר, בטקס שהתקיים במכללה הלאומית לשוטרים בנוכחות השר לביטחון פנים אמיר אוחנה וממלא מקום המפכ"ל מוטי כהן. הוא לא הסתיר את התרגשותו: "זה אירוע של פעם בחיים", הוא אומר. "מעין סגירת מעגל עבורי, ומעמד מאוד מרגש. הטקס הזה הוא מבחינתי חתימה שהאירוע עבר בהצלחה. בכלל, זה נותן סיפוק שסומכים עליך ומעריכים אותך. עוד דרייב להמשיך לתת מעצמי כמה שיותר".
קראו גם >>>
"רוצים יחס הולם"
כשהוא נשאל איך הוא מרגיש לנוכח היחס המשפיל ששוטרים נתקלים בו בתקופת הקורונה, כהן מתקן: "מאז ומתמיד היחס הוא כזה שאנחנו מעין שק החבטות של העם. זה מתחיל בזה שהאמא אומרת לילד שלה, 'אם לא תאכל יבוא שוטר'. תמיד השוטר מצטייר כדמות הרעה. אבל בסוף אנחנו, השוטרים, נאבקים באופן יומיומי בפשע שמסכן את הציבור בכל רגע נתון, ועכשיו אנחנו גם נאבקים בנגיף שסמוי מהעין. עצוב לראות שבזמן כזה השוטרים מקבלים יחס כזה מהעם. אני מקווה שזה ישתנה, בזכות שוטרים שנותנים מעצמם יומם ולילה".
אתה לא אומר לעצמך לפעמים, אם זאת התודה, למה אני צריך את זה?
"המשפחה אומרת את זה, אבל אני לא צריך טובות. פשוט שלא יגדפו את השוטרים בשטח. החיילים, כוחות הביטחון והשוטרים בסוף נותנים לאזרחים את האפשרות להתקיים בלי שיירו עליהם או יקלקלו את הילדים שלהם. מספיק שתפסתי בנאדם שהוא סוחר סמים, אני יודע שמנעתי מהסמים האלה להגיע לילדים. אנחנו לא צריכים תודות כי זו העבודה שלנו, אבל כן היינו רוצים יחס הולם".
עוד כתבות - חדשות מיינט העמק