אחרי סבב הופעות בארץ בביקור מולדת שערכה בסוף פברואר, הפסנתרנית ויוצרת הג'אז המוכשרת הילה קוליק הספיקה לחזור לעיר מגוריה, ניו־יורק - לשבוע בלבד. כשנגיף הקורונה התחיל להתפשט וקוליק ראתה שלעיר הגדולה לוקח קצת יותר מדי זמן להיערך לקראתו, היא תפסה את המטוס הראשון בחזרה לארץ. מאז היא פה, מחכה שהווירוס שהשבית את כל העולם יחלוף והיא תוכל לחזור לשגרת חייה.
"חזרתי לניו יורק בשמונה במרץ ושבוע אחר כך כבר נחתתי שוב בארץ", היא מספרת, "כל ההופעות שתוכננו לי בוטלו, כמובן. אבל הסיבה שבגללה חזרתי היא שקלטתי מהר מאוד שהמצב שם על הפנים ושזה הולך להחמיר. אם בארץ היו לפחות נהלים, עשו סגר, קנסות, מבקשים לצאת מהבית עם מסכה וכפפות, בניו־יורק לא היה כלום. רק לפני כחודש הנהלים האלה נכנסו, בסך הכל כהמלצה. כשהגעתי לשם ראיתי שכולם מתנפלים על הסופרמרקטים ולא היתה סחורה בכלל. נוסף על כך היה מחסור עצום במסכות, בכפפות ובאלכוג'ל. אז הבנתי שאני חייבת לחזור לארץ".
על הדרך חזרה היא אומרת, "ברור שהיו לי פחדים. החברים שלי שם אמרו לי, 'אם תחזרי עכשיו לשדה התעופה ותעלי על מטוס זה סיכון גדול יותר מאשר להישאר'. הייתי צריכה גם לקחת שתי רכבות כדי להגיע לשדה. אבל הבנתי שאין ברירה. אני שמחה שזיהיתי את זה בזמן ולא הייתי שאננה; כרגע אני שמחה שאני פה ולא שם".
כשחזרה לארץ שכרה קוליק, בעזרתה של חברת האופוזיציה בעיר נגה שרון, דירה ברובע יזרעאל, שם שהתה בבידוד במשך שבועיים. "האמת, זה היה סיוט", היא אומרת. "קודם כל, מבחינת ג'ט־לג - הגוף שלי לא הבין למה אני מתעללת בו בצורה קיצונית כזו. אפשר להגיד שבימים הראשונים הייתי קצת בשוק. אבל העברתי את הזמן בעזרת הרבה שיחות וידאו עם חברים. עבדתי על המחשב, כתבתי הרבה מוזיקה. כתבתי קטע מיוחד לבידוד. והכי חשוב, אבא שלי דאג לארגן לי פה קלידים, אחרת הייתי מתחרפנת. כשסיימתי את הבידוד חזרתי לבית של ההורים".
עכשיו היא נמצאת פה לזמן בלתי ידוע: "מפחיד אותי מה יהיה. המצב שם עדיין גרוע. כרגע אני עושה הופעות פעם בשבועיים דרך 'זום' לבית הכנסת הרפורמי שאני מופיעה בו בניו־יורק, וזה ממש יפה ומרגש. הכנתי להם שירים ליום הזיכרון וגם ליום העצמאות. אבל חוץ מזה, הכל מושהה כרגע. ביוני אמור להיות לי כאן בארץ סבב הופעות מחווה למלחין הגדול ג'ורג גרשווין, ואנחנו מחכים לשמוע מה יקרה עם זה. ברור לי שהופעות התרבות והאמנות יחזרו אחרונות, בהדרגה ובקבוצות קטנות, ושלא יהיו מופעים גדולים באולמות".
"לא ויתרו לי"
סבב ההופעות האחרון של קוליק בישראל, בחודש פברואר, נערך בחסות 'שמיים הפקות - הוט ג'אז', יחד עם ה'ביג בנד' של אייל וילנר. גם אז ביקשנו לראיין אותה, כדי לשמוע איך גידל 'בית האמנויות' במזרע את אחת הפסנתרניות הכי גדולות שצמחו כאן.
"קלטתי שהמצב הולך להחמיר. אם בארץ היו לפחות נהלים, עשו סגר, קנסות, מבקשים לצאת מהבית עם מסכה וכפפות, בניו־יורק לא היה כלום. אז הבנתי שאני חייבת לחזור לארץ"
קוליק בת ה־34 נולדה וגדלה ממש פה, בעפולה. אחרי הצבא עברה לתל אביב וב־2014 עלתה על מטוס לניו־יורק, משם חזרה רק לביקורי מולדת - עד פרוץ הקורונה. "השתדלתי להגיע לביקורים בארץ פעמיים בשנה", היא מספרת ומוסיפה, "זה החלק הקשה בחיים בניו־יורק, להיות רחוקה מהמשפחה. יש לי שם הרבה חברים, אבל זה לא כמו חיבוק של אמא".
כשהיתה בת שבע התחילה קוליק ללמוד נגינה בפסנתר קלאסי, המשיכה למגמת מוזיקה בבית הספר 'בן גוריון' ומשם ל'בית האמנויות' במזרע. "למדתי אצל שני מורים מדהימים, אלי קלמן וישראל קסטוריאנו. היו לנו מורים ברמה ממש גבוהה, שהגיעו פעם בשבוע מהמרכז".
את האהבה שלה לנגינה היא זוקפת לזכות אביה, יהושע, שהקיף אותה בצלילים מאז שהיתה קטנטונת: "אבא שלי מתכנת מחשבים במקצועו, אבל ניגן תמיד על פסנתר, קלידים ואקורדיון. תמיד היו צלילים בבית. הוא היה מתיישב בחלק התחתון של הפסנתר ומנגן אקורדים מסוימים, והיה אומר לי לשבת ולנגן לפי השמיעה".
בגיל ההתבגרות, כמו כל נערה מתבגרת, קוליק התמרדה והחליטה ש'לא בא לה' יותר על הפסנתר. את הקריירה שלה היום היא חבה להוריה, יהושע ואריאלה, שהבינו שיש להם יהלום ביד ולא אפשרו לה להפסיק לנגן: "אני זוכרת שבאתי ואמרתי לאבא שאני רוצה להפסיק ושלא בא לי לנגן יותר, אבל הם פשוט הכריחו אותי. הם התעקשו. היו ימים שממש בכיתי. לא רציתי להתאמן, אבל הם לא ויתרו לי. אז זה היה קשה. היום אני מודה להם על זה. לפני כמה שנים שאלתי אותם, 'איך יכולתם לעמוד בפני ילדה בוכה שלא רוצה לנגן?' והם אמרו, 'ראינו שיש שם כישרון ולא רצינו לוותר על זה כל כך בקלות'. אני חייבת להם, כי היום אני לא יכולה לדמיין את החיים שלי בלי המוזיקה".
"יום אחד קיבלתי טלפון"
כיום (עד שפרץ משבר הקורונה) הופיעה קוליק עם אמני ג'אז מפורסמים בארץ ובעולם - בהם הזמרת סיריל איימי; החצוצרן ווין טאקר; הטרומבוניסט יונתן וולצ'וק; החצוצרנית בריה סקונברג; הזמרת פאולין ג'ין; המתופף שי זלמן ועוד. למוזיקת הג'אז היא נחשפה לראשונה כשלמדה ב'בית האמנויות' במזרע: "ארז בר־נוי, שהוא סקסופוניסט מהמובילים בארץ, עשה בזמנו הרכב לנוער שלמד ג'אז. אני זוכרת שהייתי הולכת במסדרון ושומעת מוזיקה שלא יכולתי להגדיר אותה, כי לא היו לי אז את המושגים של עולם הג'אז, אבל נהניתי להקשיב לה מבעד לדלת. יום אחד ארז הפתיע אותי וביקש שאכנס לכיתה. ראיתי שזה מושך אותי והחלטתי לקחת הפסקה מהמוזיקה הקלאסית ולעבור לעולם הזה".
מלבד 'בית האמנויות' במזרע, קוליק היא גם בוגרת של האקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים; למדה בבית הספר לג'אז ולמוזיקה בת זמננו 'רימון' וכן בקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה בתל אביב - שם הספיקה ללמוד במשך שנתיים אצל עמית גולן ז"ל, שאותו היא מתארת כ"פסנתרן ומורה דגול". היא בעלת תואר שני במוזיקה מ'קווינס קולג' בניו־יורק, זכתה בכמה מלגות הצטיינות וכן בתחרויות מוזיקה שונות - בהן תחרות 'נגן הג'אז' המשותפת ל'רימון' ולאקדמיה למוזיקה בירושלים.
אחד הרגעים הזכורים לה בקריירה היה ב־2012, כאשר הזמרת אחינועם ניני ביקשה שתלווה אותה בהופעות. "יום אחד קיבלתי טלפון מגיל דור, גיטריסט והשותף של אחינועם ניני. הם חיפשו פסנתרן לכמה הופעות והציעו לי לבוא לסוג של אודישן". האודישן, כצפוי, הצליח וקוליק הצטרפה אליהם למסע הופעות.
שנתיים לאחר מכן, ב־2014, היא כבר עשתה את המעבר לחו"ל: "נהניתי והתקדמתי בארץ אבל תמיד הרגשתי שמשהו חסר לי", היא מתוודה. "היו לי חברים שחוו את עולם הג'אז בניו־יורק, ששם זה 'הלב' של הג'אז, ורציתי להרגיש את זה גם".
"חוזרת הביתה ובוכה"
בין שאר האמנים הבינלאומיים שאיתם היא הספיקה להופיע נמצא גם הסקסופוניסט הנודע אנטוניו הארט, שהיה המורה שלה ב'קווינס קולג'': "בהתחלה פחדתי ממנו כי הוא דרש ממני הרבה", היא מספרת. "הייתי חוזרת הביתה ובוכה. אחר כך הבנתי שזה רק בגלל שהוא האמין בי. היום הוא אחד החברים הטובים שלי והבאתי אותו גם להופיע בארץ במסגרת סדרת 'הוט ג'אז'".
האמנת שתגיעי לרמות כאלה כשהתחלת?
"לא באמת. בניו־יורק יש כל כך הרבה מוזיקאים מכל ז'אנר אפשרי. יש המון תחרות והמון אגו, אבל אם את מאמינה במה שאת עושה ויש לך את הפאשן והתשוקה הזו, את תצליחי".
בימים אלה, אחרי שסימנה "וי" כמעט על כל במה אפשרית, היא מתפנה לחלום הבא: "התחלתי לכתוב ולייצר מוזיקה משלי. האתגר שלי ל־2020 הוא להקליט את האלבום הראשון שלי ולצאת איתו לסיבוב הופעות. אני עובדת קשה וחוסכת בשביל זה".
"אין לי ספק שכמו שהווירוס הגיע הוא יחלוף ואני ושאר המוזיקאים נחזור לעבוד. זה פשוט ייקח קצת זמן. אני מאוד מתגעגעת להיות על הבמה, לקבל אנרגיה מהקהל ולתת לו בחזרה"
גם אצלה, כמו אצל אחרים, הקורונה הקפיאה את כל התוכניות: "כמובן שכרגע הכל באפלה. אבל אני מקווה שבקרוב נראה לאן הדברים הולכים. אין לי ספק שכמו שזה הגיע זה יחלוף ואני ושאר המוזיקאים נחזור לעבוד. זה פשוט ייקח קצת זמן. בינתיים אני מחפשת דרכים להישאר יצירתית. בתקופה הזו הקלטתי שיר ליום הזיכרון יחד עם עומר שיש, 'מקיץ אל חלום', שעלה לרשתות החברתיות. אני בישראל והוא בלוס אנג'לס, אבל מוזיקה היא חוצת יבשות. אנחנו מנסים להמשיך ליצור במסגרת המצב הקיים. אין ספק שזה קשה כי אני רגילה לנגן עם אנשים, אבל אני אופטימית".
למרות האופטימיות, קוליק, כמו כל אמן, משתוקקת לחזור להופיע. "אני מאוד מתגעגעת להיות על במה, לקבל אנרגיה מהקהל ולתת לו בחזרה". עד שזה יקרה, אפשר להתרשם מהמוזיקה שלה ביוטיוב וברשתות החברתיות.
יש לך מחשבות לחזור לעפולה?
"אני אוהבת מאוד את העמק. האולפנה במזרע ('בית האמנויות') היא ממש כמו בית שני עבורי. בכל ביקור שלי בארץ אני הולכת לשם להתאמן על פסנתר. כשאני באה לעפולה, לעמקים ולירוק, אני מתמלאת באנרגיה שאין לי בניו־יורק. שם החיים זה נון סטופ. עיר ללא הפסקה. אם אחזור לפה? אני לא יודעת. אני חיה את ההווה והעתיד הקרוב. נראה לאן החיים והמוזיקה יקחו אותי".
פורסם לראשונה: 15:58, 18.05.20