כשחנה איסקוב (40) מעפולה היתה ילדה היא היתה מסתכלת על נהג האוטובוס שמסיע אותה וחולמת שיום יבוא והיא תשב בכיסאו. לפני שנה וחצי הגשימה איסקוב את החלום, וכיום היא נהגת בחברת סופרבוס בקווים בין עירוניים, במסלול שכולל את נצרת וגן נר. "כשהייתי ילדה קטנה תמיד רציתי להרגיש מה זה לנהוג באוטובוס. זה כלי גדול ומפחיד, אבל היה לי את החשק הזה. הייתי סוג של טום בוי, נמשכתי לדברים גדולים וחזקים", היא אומרת.
איסקוב היא אם חד־הורית לשלושה ילדים. לפני שעשתה הסבה לנהגת היתה סייעת בגני עירייה. "באיזשהו שלב במהלך הגירושים שלי עשיתי העצמה נשית", היא מספרת. "היינו אמורות להחליט שם מה אנחנו רוצות לעשות עם עצמנו. החלטתי לעשות רישיון על כל כלי רכב שיש באפשרותי. תמיד רציתי לעשות רישיון על אוטובוס. זה התחיל כתחביב, אבל כשהתחלתי ללמוד את הנהיגה על האוטובוס נדלקתי על זה.
"אני אוהבת מאוד לנהוג, להרגיש על הגובה באוטובוס. זה ממש כיף. וכמובן האינטראקציה עם האנשים, לראות דברים חדשים וסביבה חדשה, להכיר כבישים חדשים".
למה אין הרבה נהגות אוטובוס?
"יש סטיגמה שזה מקצוע של גברים, אבל אני לא חושבת ככה. אנחנו הנשים בדרך כלל הרבה יותר רגועות על הכביש. גברים שואלים אותי למה בחרתי במקצוע הזה. אני קוראת לעוד נשים להיות נהגות בתחבורה הציבורית. בחברה שלנו, בעפולה, אנחנו רק ארבע נהגות".
היו לא מעט מקרי אלימות כלפי נהגי אוטובוס. יצא לך להיתקל במקרים כאלה?
"חוויתי שני מקרי אלימות, אבל עצרתי אותם בזמן כי אני יודעת להגן על עצמי. אין עלינו הגנה. הקושי שלנו בעבודה הוא שהנוסעים לעתים עולים עצבניים לאוטובוס ומוציאים את הכעס על הנהג, כאילו אנחנו שק אגרוף שלהם".
לאיסקוב יש כמובן גם חוויות טובות שצברה בעבודה. נסיעה אחת שהיא זוכרת במיוחד: "יש לי רמקול קטן ואני תמיד שומעת מוזיקה. יום אחד עלו לאוטובוס חבר'ה לפני גיוס. בהתחלה הם ישבו מאחורה ואז התקרבו לכיווני והתחילו לרקוד יחד עם המוזיקה. מאוד נהניתי".
מה הציפיות שלך מהמקצוע?
"שאמשיך ליהנות ממנו. אני מקווה שבעתיד יכירו בנו כעובדי ציבור, כי אנחנו מסיעים את הציבור ממקום למקום".
בחברת סופרבוס יש שש נהגות, ולאחרונה יש פנייה של נשים להסבה מקצועית ומימון רשיון נהיגה לאוטובוס. בחברה, תחת ניהולה של המנכ"לית קרן אצלאן, מעודדים נשים להצטרף לשורותיה.