לאחר עשר שנות עבודה כשוטרת, החליטה ריקי דדיה (42) מקרית שמונה שהגיע הזמן לשינוי. היא עזבה את המשטרה והחלה בלימודי קונדיטוריה.
"במשך עשר שנים הייתי שוטרת בתחום הסיור ואגף הקהילה. אחרי שהתחתנתי ונולד הילד השני הרגשתי שדי, ועזבתי את המשטרה. זה לא היה קל, זה היה צעד מאוד משמעותי וקשה, אבל החלטתי שהגיע הזמן לעשות קריירה אחרת", היא נזכרת.
כל זה קרה לפני עשר שנים. אחרי כמעט שנה של לימודי קונדיטוריה, רגע ההארה הגיע רק בשיעור האחרון של הקורס: אז היא נחשפה לעבודה עם שוקולד, והבינה שזה העיסוק החדש בחייה. "הבנתי ששוקולד זה הכיוון שלי".
דדיה החלה להתמקצע בכל הקורסים המובחרים שהצליחה למצוא: אחרי הכשרה מקצועית אצל אסטלה היא המשיכה ולמדה אצל טובי השוקולטיירים מהארץ והעולם - בהם מישי בלוג ופיליפ ון קויזל (מנהל האקדמיה לשוקולד 'קליבו' בבלגיה). היא התמחתה בפיסול בשוקולד וביצירת שוקולד ממותג.
"אחרי תקופה קצרה התחלתי כבר לטוס לחו"ל להשתלמויות", היא נזכרת. "למדתי בבלגיה, בפריז, בקייב ולפני שבוע חזרתי מאיסטנבול. אני כל הזמן לומדת ומחדשת. זה מאוד חשוב. אם אני רואה איזושהי טכניקה שחסרה לי או משהו שאני רוצה ללמוד, אני אטוס עד סוף העולם כדי לדעת את זה".
בעשר השנים האחרונות, מאז עשתה את ההסבה, הספיקה דדיה לפתוח את 'ריקולטה - שוקולד גורמה'. היא מייצרת שוקולד בעבודת יד בלבד, ומוכרת לפי הזמנות. היא גם מעבירה סדנאות ליצירת שוקולד, למתחילים ולמתקדמים: "אני מלמדת אנשים את המקצוע. לא מעט באו ולמדו אצלי. חלק עובדים בזה היום וחלק עוסקים בזה כתחביב".
למה דווקא שוקולד?
"נורא קשה לי להסביר את זה. זו שאלה שהמון שואלים אותי ועדיין לא מצאתי את המילים להבין מה קרה שזה תפס אותי בצורה כזו. זה משהו בחומר הגלם, בסבלנות, ביצירתיות שגיליתי שיש בי. השוקולד הביא לי המון דברים. עבודה במשטרה זה יותר חוקים יבשים, ובשוקולד אתה מקבל איזה מעוף לייצר דברים משלך. אני כל הזמן משנה, מתחדשת ומייצרת דברים חדשים. פשוט עולם ומלואו".
גילית ריקי שונה מזו שהכרת?
"לגמרי. ריקי יצירתית, סבלנית. מצאתי בשוקולד סוג של שלווה. אי אפשר להסביר את זה".
"השאיפה היא לשלמות"
על התגובות מצד המשפחה להסבה המקצועית היא אומרת, "יש לי בעל ומשפחה שנמצאים מאחוריי בכל צעד. אני טסה לחו"ל כמה פעמים בשנה להשתלמויות ותמיד המשפחה מפרגנת ועוזרת לי. כשאני נוסעת לשבוע-שבועיים של לימודים אני יודעת שיש פה מישהו שמטפל בילדים ומחזיק את הבית כאילו אני פה. כל הפרגון מגיע להם, כי זה לא פשוט לעזוב ארבעה ילדים".
היו רגעים שהתגעגעת לימים שעבדת כשוטרת?
"לא. אפילו לרגע לא. אני עובדת המון בלילות ובבוקר צריכה לדאוג לצורכי הבית והילדים, אבל מעולם לא התייאשתי. אף פעם לא הרמתי ידיים ולא אמרתי, למה אני צריכה את הלילות האלה, או את העבודה הקשה על הרגליים. תמיד נהניתי מכל צעד שעשיתי, כי כזו אני. כשאני בוחרת קו אני הולכת איתו עד הסוף ועושה את הכי טוב שאפשר.
"מה שכן, היו המון התלבטויות אם להישאר בסטטוס הקיים של חדר סדנאות וייצור שוקולד או להתפתח ולצאת החוצה לעיר הגדולה; אם לפתוח חנות או לא. החלטתי שכרגע אני משלמת איזשהו מחיר, נשארת בסטטוס הקיים ולא פותחת חנות, כי כרגע זה תואם את הצרכים שלי. הכל הולך מצוין בינתיים, ואולי בעתיד אחליט כן לפרוץ החוצה".
דדיה מייצרת מגוון של פרלינים: "הדבר שאני הכי אוהבת בעשיית השוקולד זה הפרלינים", היא מגלה, "כי שם יש מעוף ליצירתיות ולדיוק, שאצלי זה הדבר הראשון. השאיפה היא לשלמות. אין דבר כזה שייצא מוצר שהוא פחות ממאה אחוז נראות וטעם, לכן יש תשומת לב לכל פרלין ופרלין". עוד אהבה שלה: להכין שוקולד בעיצוב אופנתי (בצורת נעלי עקב, תיקים אופנתיים ועוד). הכל כאמור בעבודת יד.
בימים אלה מתכוננת דדיה לפסטיבל השוקולד, שמתקיים מדי שנה בסוכות בנוף הגליל. זו השנה הרביעית שהיא משתתפת בפסטיבל, ובכל פעם היא מתרגשת מחדש: "אני מציגה שם את מיטב היצירות שלי, מפרלינים ועד צורות מטורפות משוקולד - מחיות ועד נעלי עקב. לא היה לי יותר מדי זמן להתכונן, גם בגלל החגים שיש באמצע וגם בגלל שחזרתי מהשתלמות בחו"ל, אז אני הולכת לעשות ימים כלילות כדי להספיק".
מה החלום הגדול?
"אני בדרך כלל נוטה להציב לעצמי כמה מטרות, ומגשימה אותן לאט לאט. אולי אני צריכה לגבש את ההחלטה הסופית שאני מתרחבת ופותחת אקדמיה או מרכז קולינרי, אפילו בינלאומי, ולאט לאט אני אהיה שם".
לסיום, חשוב לדדיה להעביר את המסר הבא: "להעז להגשים ולא לפחד משינויים. זה מוליד לפעמים דברים טובים ופותח עולמות חדשים".