שי יזרעאלי ויורם רז
סגן ראש המועצה האזורית עמק יזרעאל שהוקסם מהעוצמה של מנהל בית הספר
שי יזרעאלי (כפר יהושע): "הייתי בן 15, בכיתה י', כשיורם רז היה המנהל וגם המורה שלי בתיכון מרכז טכנולוגי יזרעאל, היום בניין המועצה האזורית. ברקע היתה מלחמת לבנון הראשונה שבה נהרג אחי עודד ז"ל. הוא היה מורה ששידר שליטה ועוצמה. הוא היה דמות סוחפת וזה השפיע עליי, כי הוא אמר תמיד שצריך לשאוף להישגים ולהצלחה. הוא השפיע עליי הכי הרבה בקטע של להאמין ולדבוק במטרה. הדמות שלו ליוותה אותי הרבה שנים, כי הוא היה איש עקרונות שלא פחד מכלום. הוא ניהל אז בית ספר עם חבר'ה לא קלים".
יורם רז (72, קיבוץ מרחביה): "אני זוכר את שי כנער רגיש. לימדתי אותו שנה אחרי שאחיו נהרג במלחמת לבנון הראשונה. היה לו שיער ארוך והוא היה לרוב עצוב, כי אז לא טיפלו באחים שכולים. לימדתי אותו היסטוריה ואזרחות. כשהייתי מדבר בשיעורים על ענייני אקטואליה הוא תמיד הביע את עמדותיו. הוא היה פעיל בתחומים של החברה הישראלית. אחרי כ־40 שנה, באיזה אירוע בעמק, הוא ניגש אליי והזכיר לי שהוא היה תלמיד שלי, וחשף בפניי שהייתי עבורו מנטור. היום הוא הסגן של אייל בצר וממלא מקום ראש הוועדה לתכנון ובנייה יזרעאלים. אני יחד איתו בוועדה הזו".
רפי בוסקילה ומיכל אבר־כהן
המורה לחינוך גופני שבזכות רכזת השכבה שלו הצליח להוציא תעודת בגרות
רפי בוסקילה (40, מגדל העמק): "כשעליתי לכיתה ז' סבתא שלי, עליזה פינטו ז"ל, עבדה בתיכון 'רוגוזין'. היא באה למורה לחינוך גופני מיכל אבר־כהן, שבדיוק חזרה משליחות באנגליה, הציגה אותי בפניה וביקשה ממנה לשמור עליי. שש שנים היא היתה רכזת השכבה שלי. היום זה תפקיד של שלוש שנים לכל היותר. לא אשכח את היומן החום שלה, שבו היא רשמה הכל. היא לא ויתרה לי לרגע והתעקשה שתהיה לי בגרות מלאה. ברגעים הקשים היא תמיד היתה שם, לעזור וללחוץ במובן החיובי. היא הרשימה אותי בסדר המופתי שלה ובמשמעת. הערכנו אותה מאוד. היא היתה מארחת אצלה בבית לישיבות את הנהגת השכבה, שזה לא דבר מובן מאליו. היא ידעה לעשות הפרדה בין הרצינות בזמן הלימודים להווי חברתי בשעות אחר הצהריים. השנה אהיה גם אני רכז שכבה, והרבה דברים אקח ממנה".
מיכל אבר־כהן (61, תל אביב): "רפי הוא בוגר 1996. עברו כבר 23 שנים ואני עדיין זוכרת אותו, כי הוא היה מאותם תלמידים שביטאו שאיפה למצוינות אישית ומקצועית. הוא היה תלמיד פעיל ומעורב בכל מה שהשכבה עשתה. היה לו חיידק להצליח. שמחתי לראות אותו הופך למורה, ואני גאה בו מאוד. אני גם שמחה לראות את ההתפתחות שלו בתחום הספורט כמאמן. שש שנים ליוויתי אותו. הוא היה תלמיד שלא פחד מאתגרים, וגם היום כמורה הוא לא פוחד מאתגרים. זו תכונה חשובה מאוד. היום הוא גם רכז שכבה, תפקיד שאין הרבה קופצים עליו. אני בטוחה שהוא יעשה אותו מצוין".
יניב בוגנים ועליזה טל
מנהל אגף התרבות בעירייה לא שוכח את המורה שחשפה אותו להצגות
בוגנים (45, עפולה): "למדתי בבית הספר 'רמות' בגבעת המורה. עליזה היתה המחנכת שלי בכיתות א'-ב'. היא היתה מורה אימהית והצליחה להוציא את המיטב מכל הילדים. היחס האישי שלה והעובדה שהיא גרמה לנו לשאוף גבוה, גרמו לכולם לאהוב אותה. תמיד רצינו להצטיין תחתיה. זה משהו שאני זוכר טוב ושמושרש אצלי עוד מאז. את ההצגות הראשונות שלי מול קהל עשיתי בכיתות א'-ב' מול הכיתה, בזכות עליזה שנתנה לי את הבמה. ההצגה הראשונה שאי פעם הפקתי היתה בכיתה א' כשאני הייתי בתפקיד העיפרון. דרך ההצגות האלה הבנתי שאני הולך להתעסק בתחום הזה של המרחב התרבותי. כנראה שלא סתם היא היתה מורה שמאוד אהבתי, כי בסוף יש לנו הרבה מן המשותף. עד היום אני ועליזה בקשר. היא מנויה בהיכל התרבות ותמיד אומרת לי כמה היא גאה בי".
טל (72, עפולה): "אני לא זוכרת את כל התלמידים שלי אבל את יניב אני זוכרת וזה מצחיק, כי הוא היה תלמיד שלי בכיתות א'-ב' ולא בכיתות גבוהות יותר. מדובר פה על לפני 50 שנה אבל יניב לא השתנה הרבה ונשאר חמוד כמו שהיה. אני זוכרת אותו היטב גם בגלל ההורים המדהימים שלו; אבא שלו היה מתנדב כל שנה להיות הורה מלווה ואמא שלו היתה שולחת כל שבוע עוגה או ממתקים לקבלת שבת, אז אי אפשר היה לשכוח אותם. יניב היה ילד מתוק ותלמיד טוב. עד היום אני רואה אותו כשאני באה להצגות ואנחנו מתכתבים בטלפון. כל כך שמחתי שדווקא יניב מתעסק בכל הפעילות הזו של התרבות שאני כל כך אוהבת, כמו תיאטרון וסרטים. אני מאוד גאה בו ומתהדרת בו בפני החברות שלי".
אייל בן ברוך וציון דהן
המורה לחינוך גופני שקיבל טיפים מהמורה לחינוך גופני שלו
בן ברוך (47, בית שאן): "ציון הוא הרבה מעבר למורה בשבילי, הוא מנטור. אני למדתי בבית ספר 'אורט אמירים' וציון לימד אותי חינוך גופני בכיתות י'-י"ב. ציון הוא אישיות. כילד לא התחברתי לכל מורה, אבל ציון היה משהו מיוחד. היה כיף להיות לידו ונעים לדבר איתו על כל דבר, כי יש לו ידע עצום. אחרי הצבא, כשהלכתי ללמוד חינוך גופני, הוא תמיד היה נותן לי טיפים והכוונה, ואחר כך כבר לימדנו יחד באותו בית ספר שבו הוא לימד אותי עד שיצא לפנסיה. הוא כבר הפך להיות קולגה שלי וחבר. אנחנו נפגשים הרבה. זה בנאדם שבכל פעם שאני יושב איתו או מתקשר ושומע את הקול שלו, הוא עושה לי טוב על הלב".
דהן (70, בית שאן): "אייל היה ילד מקסים. תמיד דאג שכולם ישתלבו בשיעורים ושגם החלשים ישתלבו במשחקים. לא נתן לאף אחד לשבת בצד, כדי שתהיה הרגשה טובה לכולם. הוא לקח ברצינות כל משחק בכל תחרות ובכל פעילות שהיינו עושים ועשה את המקסימום. היתה לו אהבה גדולה לספורט. תמיד היה כיף לשוחח איתו כי זה הרגיש כמו לדבר עם בנאדם בוגר. לא הייתי צריך 'ליישר' אותו כי הוא ידע ליישר את עצמו בזמן, בלי התערבות חיצונית. אני ואייל עד היום בקשר. אחרי שעשה צבא ראיתי אותו בסמינר למורים ובהמשך התחלנו לעבוד יחד כמה שנים. אחר כך יצאתי לפנסיה, אבל אני עדיין מתעדכן במה שהוא עושה ואיפה הוא נמצא. זה בהחלט נותן סיפוק לראות תלמיד שלך מגיל צעיר מתפתח ככה".
נגה שרון ולאה שחל
חברת מועצת העיר עפולה לא שוכחת את המורה שהיוותה עבורה השראה
שרון (49, עפולה): "לאה לימדה אותי בבית הספר 'רמות' בכיתה ד'-ה' והיוותה עבורי דמות חינוכית והשראה. לאה היתה עורכת לנו מדי שבוע שעת סיפור והיתה סוחפת את כל התלמידים בקריאתה המרתקת. הסיפור שהשפיע עליי במיוחד, שאותו אני זוכרת עד היום, הוא סיפורה של שרה אהרונסון גיבורת ניל"י. הסיפור נגע בי מאוד כי סבתא שלי היא ילידת זכרון יעקב, ותמיד היתה מספרת לי את הסיפורים על מחתרת ניל"י במושבה. כשלאה סיפרה לנו את הסיפור הזה חשתי גאווה שסבתא שלי ראתה את כל ההיסטוריה הזו מול עיניה. כמורה אי אפשר היה להתעלם מנוכחותה של לאה, שהיתה גבוהה וטמירה, לבושה למשעי ויציבתה אמרה כבוד ודרך ארץ. בנה של לאה, חן, היה בן גילי ולימים למדנו יחד באותה כיתה. בכיתה י"ב הוא נהרג בתאונת דרכים, ובמסיבת הסיום הנחיתי את הטקס לזכרו. במהלך השנים אני דואגת לבקר אותה מעת לעת ולשמור על קשר מסוים איתה. בסיום הצבא, כשהחלטתי ללכת ללמוד, הלכתי ללאה הביתה, ישבנו במטבח ושיתפתי אותה בהחלטתי".
שחל (עפולה): "נגה היתה תלמידה חרוצה מאוד, מאורגנת ומסודרת, גם במחברות וגם בציוד. תמיד היתה אסתטית במראה ובלבוש. היא היתה אהובה מאוד על חבריה בכיתה. נגה היא מנהיגה מלידה, וכבר מגיל צעיר ריכזה סביבה את חבריה בכיתה והובילה אותם ליעדים שנקבעו בפגישות החברתיות והכיתתיות. כולם היטו אוזן לעצותיה והחלטותיה, שהתקבלו פה אחד - תכונה שאנו רואים אצלה עד היום. כשאני רואה את ההישגים של נגה היום, בוודאי שזה גורם לי גאווה. אני לא לוקחת לעצמי קרדיט אבל אני מאוד גאה בה. דרכינו הצטלבו גם מעבר ללימודים, כאשר בילינו תקופה מסוימת לצד יקירינו בבית החולים והקשר שם התחזק. התיידדנו והיינו מדברות הרבה".
עובד נור ומירי שפירו
ראש המועצה האזורית הגלבוע הוקסם מהטיולים של המחנכת שלו
נור (48, גן נר): "מירי היתה המחנכת שלי בכיתות ד'-ו' בבית ספר יסודי 'עמק חרוד', והיא זכרה את מה שכתבתי לה באלבום סוף השנה כילד. כתבתי לה שבזכותה למדתי לאהוב את הטבע, דבר שאני מחובר אליו מאוד עד היום. אין ספק שגם בזכותה התחברתי לחוזקות שלי, שלא בהכרח רואים אצל תלמידים אחרים שהיו בגילי. היא אפשרה לי להתחבר לעולם שקרוב אליי ולהתחזק דרכו. שני דברים שאני זוכר היטב ממירי זה הטיול לפני הזריחה, כשהיא לקחה אותנו לשמוע את ציוץ הציפורים, והדבר השני הוא הבעיה בכתב היד שהיתה לי. מירי סיפרה לי שיש לה עט קסמים, וביקשה שבכל פעם שאני מתחיל לכתוב אבקש אותו ממנה - וזה משהו שעזר לי. היה לי חיבור טוב מאוד איתה. היא נתנה לי תחושה של ביטחון ושייכות. מדי פעם אנחנו בקשר בפייסבוק, וכשביקשתי את רשותה להשתתף בפרויקט הזה היא מאוד התרגשה וסיפרה לי עד כמה היא גאה בי".
מירי שפירו (72, תל אביב, במקור עין חרוד): "עובד היה ילד שהולך עם האמת שלו מגיל קטן. כשהוא רוצה משהו ומאמין בו הוא יילך עם זה, ולא חשוב מה אומרים או חושבים סביבו. הוא אהב לרקוד אז, וגם אם הבנים צחקו קצת הוא עדיין רקד. כשכולם עשו עבודה לסתיו על הנחליאלי, הוא בחר את הציפור שלו. הקו המנחה באישיות שלו זה ללכת עם האמת שלו, וזו תכונה פנטסטית. בסוף כיתה ו', כשהילדים נפרדו ממני, הם הכינו לי אלבום עם תמונה של כל אחד ומשפט שכל אחד מהם כתב. עובד כתב: 'תודה שלימדת אותי לאהוב טבע'. במשך השנים סיפרו לי שעובד, שהיה מפקד בצבא, ברגע שהיה רואה ציפור הוא היה עוצר את כל הסיירת, יורד לראות את הציפור ואחר כך חוזר אליהם. גם אבא שלו הוא חובב טבע גדול, אז אני מאמינה שהוא קיבל השראה גם ממנו".
ניקול רזניקוב ואיריס סויסה
מלכת היופי שהפכה את המורה שלה לחברתה הטובה
רזניקוב (19.5, עפולה): "למדתי בבית ספר 'גוונים' ואיריס לימדה אותי בכיתות ד'-ה'. אני ואיריס זה סיפור אהבה. היא החיים שלי. קודם כל, היא ובעלה היו שכנים של סבתא שלי בבלוק, כשהייתי תינוקת. כשהתחלתי ללמוד אצלה נוצר בינינו משהו כל כך מיוחד בשנים האלה, שקשה להסביר. היא היתה כמו אמא בשבילי, ואפילו אחרי שסיימתי ללמוד אצלה הקשר לא נותק. עד היום אנחנו מדברות ובקשר קרוב, ברמה שבימי שישי כשאני בעפולה אני הולכת לעשות אצלה שבת. קשה לי להסביר ממה נוצר החיבור כי לא היה איזה משבר או קושי במהלך שלוש השנים שהיא לימדה אותי. זה פשוט קרה. יש אנשים שמתחברים בנפש וככה קרה לי ולה. בכלל, מי שהיה רואה אותה מהצד כמורה, איך התייחסה לתלמידים שלה, זה היה משהו מיוחד. כשהיא היתה מחבקת אותי בבוקר כשהייתי מגיעה לבית הספר זה היה נותן לי 'דרייב' לכל היום. אני בנאדם מאוד אימפולסיבי ולא פעם הייתי מתחצפת למורות, אבל איריס היתה כמו אלוהים בשבילי. מה שאיריס אומרת זה קדוש - הבנאדם היחיד שהיה אומר לי משהו והייתי מקשיבה לו. ומאז, בכל מה שעברתי בחיים אני מתייעצת ומדברת איתה, עד עכשיו".
סוויסה (50, עפולה): "חינכתי את ניקול במשך שלוש שנים ואני יכולה להגיד שהיא היתה תלמידה מאוד דומיננטית, מובילה, אסרטיבית ומוערכת על ידי צוות המורים והתלמידים. תמיד היה לה מה לומר, אבל גם תמיד ידעה איך לומר. עם ה'בוק' של הבת מצווה שלה הסתובבתי בכל מקום כמו אמא גאה. כבר אז היה לה יופי יוצא דופן עם נוכחות, וכשהיתה נכנסת לחדר אי אפשר היה לפספס אותה. הקשר שלנו מאז לא פסק לרגע, ואני מלווה אותה לאורך השנים גם בחטיבת הביניים, בתיכון, בתחרות מלכת היופי, בהתלבטויות שלה ובכל צעד. היא בת בית אצלי היום. היא הזמינה אותי לטקס מיס יוניברס ולמדה אצלי בבית איך לבשל דגים מרוקאיים. היא תמיד נשארה צנועה ולא שכחה מאיפה הגיעה, וכשביקשתי ממנה להגיע ולהרצות בבית הספר לתלמידים היא מיד התייצבה בשמחה. אני מאוד גאה על הדרך שעשתה ועוד תעשה. היא תמשיך לכבוש עוד פסגות שמחכות לה בדרך. אני מבחינתי הרווחתי עוד בת והיא יודעת שמה שהיא תצטרך, אני כאן בשבילה. אני תמיד אומרת שכל ילד צריך מבוגר אחד אחראי שיאמין בו כדי שהוא יצליח".