גונדר שרון שואן, תושב אחוזת ברק שבעמק יזרעאל, נכנס השבוע לתפקידו החדש כמפקד המחוז הצפוני של שירות בתי הסוהר אחרי שקיבל לידיו שמונה מתקני כליאה בהם שני בתי סוהר ביטחוניים, שני בתי מעצר, אגף אסירות ביטחוניות ובית סוהר שיקומי. מדובר במגוון סוגי מתקנים, דבר המעיד על מורכבות התפקיד ועל חשיבותו במניעת פשיעה בחלק הצפוני של הארץ.
הראיון נערך בכלא מגידו. המפקד הטרי הוא איש מרשים, חסון, מלא ביטחון וכריזמטי, בעל רזומה מרשים מאחוריו ודרגות 'כבדות' על הכתפיים ועם זאת משדר בעיקר צניעות וחברמניות. כשהוא מתחיל לדבר על התפקיד החשוב הוא נכנס ל'מוד' רציני כשניכר על פניו כי הוא מבין היטב את גודל האחריות המוטלת על כתפיו. "הבחירה בי זו הבעת אמון משמעותית גם של ממלא מקום הנציב וגם של השר לביטחון פנים", הוא אומר, "מאוד רציתי את זה ואני שמח שהגעתי לתפקיד ואעשה הכל כדי להצליח. יש לי 1,900 אנשי סגל שלכולם יש משפחות. זה מצריך הרבה אחריות מטורפת ושואב ממך הרבה, אבל צברתי הרבה ניסיון לאורך הקריירה וכל תפקיד שעשיתי נתן לי עוד ידע וביטחון לתפקיד הבא".
כתובת למפקדים
שואן (50), נשוי ואב לארבעה, התגייס למשטרה הצבאית בשנת 1987 ושירת בקבע עד 2003 במגוון תפקידים בהם מפקד תחנות ומתקני כליאה של המשטרה הצבאית, בין היתר בטול כרם ובעופר כשהיה בן 22 בלבד. "כשהתגייסתי לצה"ל הבנתי שאני רוצה להיות מפקד. מאוד התחברתי לזה ועשיתי הכל כדי להצטיין בכל דבר. מושך אותי האחריות, השליחות, הערכיות והעובדה שיש לך את המסוגלות להוביל אנשים אחריך לא מכורח הדרגה אלא מכורח האישיות. זה דבר שריתק אותי", הוא מתאר את תחילת הדרך, "אתה לומד להיות מפקד עם הזמן. מנהיגות זו אמנם תכונה שנולדים איתה, אבל היא מתפתחת עם השנים".
בשנת 2004 עבר לשירות בתי הסוהר ובתפקידו הראשון כיהן כמפקד בית הסוהר הביטחוני 'מגידו'. "במהלך השנתיים שלי פה העברנו את האסירים מאוהלים למבנים. תוך כדי עשו פה חפירות ארכיאולוגיות וגילו פה ממצא מדהים", הוא מספר. לאחר הגילוי הוחלט לפנות את כלא מגידו לטובת מיזם תיירותי באזור.
לאחר מכן פיקד על כמה בתי סוהר צפוניים נוספים בהם בית הסוהר הביטחוני 'גלבוע' ובית הסוהר והמעצר הפלילי 'צלמון'. כמו כן פיקד על יחידת 'נחשון', יחידת הליוויים המיוחדת של שירות בתי הסוהר ובהמשך כיהן כסגן מפקד המחוז הצפוני וראש אגף המבצעים של שב״ס. "זה היה תפקיד מטורף עם שלל אירועים", הוא אומר.
שואן בוגר תואר ראשון במדעי ההתנהגות מאוניברסיטת בן גוריון, תואר שני במדעי החברה מאוניברסיטת חיפה ובוגר המכללה לביטחון לאומי. "במקור אני מהדרום, גדלתי באשקלון ובהמשך עברתי לאלי סיני (יישוב ברצועת עזה). הגעתי לצפון עם המשפחה בגלל 'ההתנתקות'. זה היה מאוד מורכב ולא פשוט כל מה שעברנו בתקופה ההיא, אבל אנחנו אנשים מאמינים וכנראה שזה מה שהיה צריך לקרות".
איזה מפקד אתה?
"אני נותן לאנשים סביבי את ההרגשה שהם מסוגלים כי אתה לא יכול לסחוב את העגלה לבד. זה נכון לגבי אחרון הסוהרים ועד מפקד בית הסוהר. אני לעולם לא שוכח מאיפה באתי, לכן כמפקד מחוז אני זוכר איך הרגשתי כמפקד בית סוהר וככה אני רוצה שיתנהגו אליי. אני רוצה להיות כתובת למפקדים תחתיי כי אנשים זקוקים גם למילה טובה וגם לגבולות ואם אתה יודע לעשות את זה במינון הנכון אתה תצליח. אותו הדבר לגבי האסירים; אם אתה ערכי איתם ומהווה דוגמה אישית, זה משפיע גם עליהם".
תן הצצה לניהול בתי כלא.
"אתה שולט בסדר היום של האסיר: קובע מתי הוא קם, לאן הוא הולך, מה הוא לובש ומה הוא אוכל. יש פה אסירים שחלקם הגדול חי חיים מאוד קשים ועשה עבירות מאוד קשות ואתה צריך לגרום לאנשים לא נורמטיביים להתנהג בצורה נורמטיבית וזה מאוד קשה כי אצל רובם הדרך העיקרית לבוא לידי ביטוי היא אלימות. לפעמים הם מתגרים בך בכוונה ואתה צריך לדעת להתאפק. לא פשוט לגרום למישהו בן 30 או 40 שמעולם לא עבד לקום בבוקר לספירה, לעבודה וללימודים. מצד אחד אתה צריך הרבה חמלה שבלעדיה אתה לא יכול להיות סוהר ומצד שני צריך גם לדעת להגיב וחייב שתהיה הרתעה. יש לך כוח גדול בידיים ואתה צריך להשתמש בו בתבונה".
אתה מצליח לנתק את הרגש מהעבירה שהאסיר עשה?
"זה מאוד קשה, לכן אני חושב שלא צריך להסתכל על התיק של האסיר. צריך להבין על מה הוא שפוט וכמה זמן נשאר לו ואיזה מאמץ אתה עושה כדי להחזיר אותו פחות מסוכן לחברה".
מה צריך לשפר בבתי הכלא?
"את הקשר עם הקהילה דבר ראשון. אני רוצה שלעבודה שלנו תהיה אפקטיביות. כל פעם שאני רואה אסיר שחוזר לכלא אני מרגישה תחושת פספוס גדולה. יש אנשים שעוברים אצלנו כברת דרך, מגיעים כמסוממים קשים ואנחנו משקיעים הרבה מאוד משאבים כדי לשחרר אותם נקיים ובסוף הם חוזרים כי לא הצליחו להשתלב בחוץ. בגלל העובדה שהם אסירים משוחררים לא נותנים להם להשתלב בעבודות בחברה".
מה הפחד הכי גדול שלך כמפקד?
"שלום הסוהרים שלי".
הפחד הכי גדול של התושבים זה בריחה של אסיר מסוכן.
"כל מפקד שישאלו אותו יגיד בריחה, אבל להיות סוהר זה דבר מאוד מורכב וקשה. יש פה אסירים מסוכנים ושלום הסוהרים שלי בראש ובראשונה מעניין אותי. כמובן שמניעת פגיעה בבני אדם בכללי זה אותו דבר בשבילי. אנחנו עושים הכל ומשקיעים המון משאבים כדי למנוע אירועים חריגים ובריחות מתוך בתי הסוהר".
שואן מודה כי יש מקום לשפר את התנאים שבהם האסירים מוחזקים. "תנאי המחיה שלהם זה נגזרת ישירה של תקציב. צריך תקציב ראוי לתחזק את המקום ולבנות גם תאים חדשים כי יש פה מבנים מתקופת הבריטים, וגם אלה שנתפסים כחדשים כמו צלמון וחרמון הם כבר יותר מ־20 שנה. אם מדינת ישראל לא תבין את המצוקה הזו, לא נצליח להתקדם לשום מקום. כמובן שהתנאים האלה גם מקשים על שיקום האסירים. במקום מצוחצח וראוי אתה תתנהג בצורה ראויה לעומת מקום עם תנאים ירודים".
יש אסירים כבדים מוכרים במתקני הכלא שאתה אחראי עליהם?
"בהחלט. יש פה גם אסירים ביטחוניים וגם פליליים. כמובן מחבלים שיושבים על תקופה ארוכה ומשפחות פשע. את התקשורת מעניין איפה האסירים המתוקשרים נמצאים. אני יותר דואג איך לא יסחטו אותם או יעשו להם משהו בפנים".
גם בעניין ראשי משפחת פשע, שרובם ממשיכים לנהל את העסק מבתי הכלא, יש לו דעה מוצקה. "אם הוא לא מנוע מטלפון, אין אפשרות למנוע את זה. כל אסיר זכאי לשיחת טלפון. יש כאלה שמתקשרים לילדים ויש כאלה שמנהלים אימפריה. אין לנו את היכולת לבודד אותם מהעולם החיצון".
חל בך שינוי כאדם מהעבודה לצד אנשים כאלה?
"אתה רואה כל כך הרבה רוע סביבך וכמפקד בית סוהר הייתי גם קורא את התיקים של האסירים ומקבל אותם. כשאתה רואה מה אדם מסוגל לעשות זה פשוט מזעזע. המלחמה הפנימית היא לא לקחת את זה איתך הביתה".
מה מחזיק אותך בתוך כל הדבר הזה?
"האנשים - המפקדים והסוהרים שמתחתיי. אתה מקבל אנרגיה כל פעם כשאתה דורך בכלא ומקבל אותך סוהר, מצדיע, מחייך ושואל לשלומך. וגם כשבא אסיר ואומר תודה רבה ומבטיח לא לחזור לפה. אתה מגיע לביקורי משפחות ורואה את האסיר אומר לאשתו בחיוך 'זה המפקד'. אין יותר מזה. זה מספק".
לאסירים שיושבים על הפשעים החמורים ביותר מגיעה הזדמנות שנייה?
"זו שאלה מורכבת. זה קונפליקט גדול כי אני מכיר את העבירות. מצד אחד לכל אדם מגיעה הזדמנות שנייה, אבל כל אחד צריך להיענש על מה שעשה. מצד שני יש כאלה שלא הייתי רוצה לראות בחוץ. לוקח זמן כדי לשכנע אותי שהבנאדם באמת השתנה והוא יכול להיות בחוץ".
מכה קשה
עם כל הקריירה הענפה והחזות הקשוחה, דבר לא הכין את שואן לטרגדיה המשפחתית שחווה לפני כשנתיים וחצי עם אובדן בתו טליה למחלת הסרטן כשהיא בת 17 בלבד. כששואן מדבר על בתו ארשת הפנים הרצינית מתרככת ועיניו הכחולות בורקות מצער ומכאב. "אני וטליה היינו מאוד מחוברים", הוא משתף, "היא היתה ילדה חייכנית ויפה בצורה יוצאת דופן ועשינו הכל כדי שתמיד תהיה שמחה סביבה. היא היתה ילדה מאוד חזקה ואופטימית. אחד התהליכים הקשים זה השתלת מח עצם. לצורך העניין היה צורך להכניס את טליה לבידוד טוטאלי למשך שלושה שבועות כשאסור להיכנס ולצאת. נכנסתי איתה לשם, היינו יחד בבידוד שלושה שבועות ודיברנו על הכל. בסוף היא אמרה לאשתי 'אני מכירה את אבא יותר ממה שאת מכירה'", הוא מתקשה להוציא את המילים מהפה.
כשטליה חלתה שואן היה בשלהי תפקידו כמפקד יחידת נחשון. לאחר מכן עבר להיות ראש חטיבת הביטחון והמבצעים. "זו היתה תקופה מאוד מורכבת - גם לנהל את המבצעים של שב"ס וגם להיות עם הילדה. דווקא הילדה התחזקה מכך שעבדתי כי היא היתה מאוד גאה במה שאני עושה ורציתי להראות לה ששום דבר לא נפגע. להיות בארגון ביטחוני דורש ממך הרבה מאוד זמן ותשומת לב ולנהל את שתי הזירות האלה במקביל זה לא פשוט וכשיש משבר הבית צריך אותך. כולם ידעו שזה קודם הילדה ואחר כך העבודה. כשהייתי צעיר הייתי לוקח את העבודה הביתה, אבל היום אני יודע למצוא את האיזון הפנימי ביניהם".
ה'צלקת' שנותרה בו בעקבות אובדן הבת הפכה אותו, הוא מודה, לרגיש יותר ומאז הוא מנסה לסייע בנושא מניסיונו האישי. "כל תקופת המחלה הייתי מאוד חזק ואשתי קצת פחות ואחרי שהיא נפטרה התחלפו היוצרות. היא מדברת על זה הרבה והיו לה כוחות יוצאי דופן להרים את עצמה. היא גם הולכת לבית העלמין, אני לא מסוגל. לא האמנו שזה ייגמר ככה וכשהגיע הסוף אף אחד לא הכין אותי לזה. היום כשאני רואה אנשי צוות שנתקלים בדבר הזה אני מנסה לעשות הכל כדי להקל עליהם ולתת להם כלים להתמודד כי לנו לא היה מי שייתן 'טיפים', בטח לא עם האובדן. זו מכה שאני לא יודע מאיפה היו לי כוחות להמשיך להתמודד ולהמשיך לחיות ולא סתם לחיות אלא לתפקד ברמה של לפקד על בתי סוהר. אני מאמין שאלוהים נתן לי את הכוחות לזה".