מבנה בית הספר של מושב ציפורי שבעמק יזרעאל נמצא על גבעה שמשקיפה על בתי היישוב הפסטורלי, גגות הרפתות, הלולים והמצודה המפורסמת של האתר הארכיאולוגי. שנים שהמקום נטוש. רק המבנה הישן ופתחי המקלטים נשארו עדות לימים שבו למדו בו ילדי המושב. אך היום, חג שבועות, הגבעה ההיסטורית תתמלא שוב בצחוק ובשמחה, כשמאות מתושבי המקום, ותיקים וצעירים, יתכנסו בה כדי לחגוג 70 שנה למושב. זה יהיה אירוע חגיגי ומיוחד, שיכלול מופע מרהיב ומושקע תחת הכותרת 'ציפורי מאז ולתמיד' ויבוסס על טהרת כוחות מקומיים ובהשתתפות מעל 100 איש.
בימים האחרונים התמרק המושב לקראת האירוע המושקע. הצוות המארגן התרוצץ שעות על גבי שעות כדי לדייק בכל פרט ופרט. הקהילה התגייסה לרגל האירוע החשוב - גם כי 70 שנה זו סיבה למסיבה וגם כדי שעוד הרבה שנים ידברו על חגיגות ה־70 של ציפורי. המשתתפים הרבים, כאמור מעל 100, הקדישו כל זמן פנוי שלהם כדי להגיע לחזרות ולעזור כדי שהאירוע יצליח.
התחלה קשה
מושב ציפורי הוקם ב־10 ביוני 1949, כשנה אחרי הקמת המדינה. המייסדים היו עולים חדשים: כ־20 משפחות מבולגריה שהגיעו ממחנה פרדס חנה ועוד כ־20 משפחות מתורכיה שהגיעו ממחנה עתלית.
הם הגיעו למקום קסום - עמק וגבעות, עצי רימונים רבים, גפנים, תותי בר ועצי זית. השפה הספרדית היתה משותפת לשתי קבוצות העולים, שלמרות חוסר הוודאות והקשיים הכרוכים במעבר למקום חדש הם היו מלאים בתחושה של הגשמת החזון הציוני – יישוב הארץ ועבודת אדמה.
בשנתיים הראשונות חוו מייסדי ציפורי לא מעט בעיות; תחילה הוקם מטבח משותף וחדר אוכל ציבורי והסוכנות היהודית דאגה למשלוחי מצרכים ליישוב. אך לאחר שהמטבח המשותף נסגר, כל משפחה היתה צריכה לדאוג לכלכלתה וזה יצר לחץ גדול, שכן רוב המייסדים לא עסקו בעבר בחקלאות.
בימיה הראשונים של ציפורי בכל משק היה בית קטן מלבני שכלל שני חדרים ומטבח, רפת עם 8-7 פרות ושטחים חקלאיים. התושבים גידלו בהם תלתן ותירס כדי להאכיל את בעלי החיים. היות שמרבית המשפחות לא ידעו כלל לעבוד בחקלאות, הגיעו מדריכים ממושב נהלל להכשיר אותם. אחת המדריכות היתה דבורה דיין, אמו של משה דיין, שלימים היה לרמטכ"ל ושר הביטחון.
9 צפייה בגלריה
אפשטיין מהלשכה הראשית בשיחה עם חברי ציפורי| צילום: קורט מאירוביץ, ארכיון הצילומים של קק"ל
בין המשפחות הראשונות שהגיעו להקים את המושב היתה משפחת דניאל, שהגיעה מבולגריה. ההורים בנימין ואסתר והילדים אידה, דינה וחיים. "כשהגענו לציפורי לא היה פה כלום. אני זוכרת רק את הכניסה למושב. היא היתה מלאה בעצי רימון", סיפרה השבוע דינה כרמלי, שהיתה בת 13 כשהגיעה לציפורי, "המדינה רצתה להקל על המשפחות אז אותי שלחו לפנימיית עין כרם ואת אחותי לקיבוץ גבת. אחי הקטן חיים נשאר עם ההורים. אהבתי מאוד אז את ציפורי. בחופשים הייתי באה הביתה ועוזרת במשק. אז כולם כמעט עבדו במשתלת קרן קיימת לישראל. הם שתלו את כל יער ציפורי. אחרי הלימודים חזרתי למושב וכאן הכרתי את נתן כרמלי שהגיע עם הוריו מרומניה. התחתנו, נולדו לנו שתי בנות, שושי ודסי. ניהלנו רפת הרבה מאוד שנים".
אביה של דינה, בנימין, עבד כמנהל בניית בתי המשקים, שנבנו בחלק המערבי והמזרחי של המושב. האם אסתר עבדה במשתלת קרן קיימת לישראל שבכניסה למושב.
"כשבאתי לציפורי הייתי בן 11. היינו בסך הכל עוד ארבעה ילדים בני גילי. בשנה הראשונה לא למדנו, אז כל היום היינו מטיילים באזור", נזכר חיים דניאל, אחיה של דינה, "בית הספר הראשון היה בבית של שמליק'ה, שם למדנו חצי שנה. לאחר מכן עברנו למקום אחר. בכיתה ח' עזבתי והלכתי ללמוד בכפר הירוק. הייתי המחזור הראשון של בית הספר החקלאי שם".
הווי חקלאי
השנתיים הראשונות למושב היו קשות בגלל הרבה סיבות, בין היתר בגלל שלא לכולם התאים לעסוק בחקלאות וגם בגלל שהיישוב היה מבודד (נצרת עילית טרם הוקמה) וכתוצאה מכך משפחות עזבו. כדי לאושש את המצב הדמוגרפי של המושב הצעיר הגיעו עליו בשנת 1952 קבוצת עולים מרומניה, שלרובם היה ידע בחקלאות. כמו כן יצאה המדינה בפרויקט בשם 'מהעיר לכפר' שעודד עירוניים להגיע ליישובים חקלאיים.
9 צפייה בגלריה
עגלון ברחוב הראשי של המושב, ינואר 1961 | צילום: אלכס סטרז'מיסטר, ארכיון הצילומים של קק"ל
מבין קבוצת העולים מרומניה הגיעה משפחת זילברמן, חנה ויוליוס, שהיה מגדל גפנים ברומניה. בנם סנדו עלה לפניהם לארץ ובאותה העת למד באוניברסיטה העברית בירושלים פיזיקה ומתמטיקה. היות שהדרישה היתה שבלי בנים אין אפשרות להתקבל למושב, עזב סנדו את לימודיו כדי שהוריו יוכלו להתקבל לציפורי.
סנדו הכיר במושב את לאה (מאדי) לאופמן, שהגיעה לציפורי יחד עם הוריה קלרה ומרדכי ואחיה פרדי, שנאלץ לוותר על קורס טיס כדי שהוריו יוכלו להתקבל למושב. סנדו ולאה היו לזוג הראשון בני המושב שנישאו. בשנת 1953 נולד בנם הבכור חייני. "ההווי אז היה נטו חקלאי. מי שהיה חרוץ היה לו יותר ומי שפחות חרוץ היה לו פחות. גידלו תלתן ותירס כדי להאכיל את הפרות", סיפר השבוע חייני זילברמן, "היו פה רק חקלאים ועוד כמה עובדי ציבור. היינו חולבים את הפרות עם כד ועוברים מפרה לפרה".
הצטרפותם של עולים חדשים ועירוניים אוששה את המושב, שהחל להתפתח ולהתבסס. באוגוסט 1954 חגג המושב חמש שנים להקמתו. לאירוע שהתקיים בבוקר יום שישי הגיעה שרת העבודה גולדה מאירסון (לימים מאיר וראש ממשלת ישראל), שמואל דיין מנהלל, נציגי מוסדות ואורחים מיישובים שכנים.
בעיתון 'הַבֹּקֶר' (עיתון יומי שיצא לאור בין השנים 1934-1965, וייצג את השקפת עולמם של הציונים הכלליים) סיקרו את האירוע. הכתב מרדכי טננבוים ציטט את דבריו של דיין באירוע שאמר כי המושב ראוי לשמש דוגמה ושאותם אלה שהשתרשו במקום נשאו את סבלם בדומייה ועבדו בשקידה עד שבאו על שכרם. עוד אמר דיין כי "אנשי ציפורי לא באו בטרוניות נגד המדינה". באותו מעמד של חגיגות חמש שנים למושב הונחה אבן הפינה להקמת בית העם.
עזיבה המונית
מושב ציפורי הלך והתפתח כיישוב חקלאי של עובדי אדמה חרוצים. בשנות ה־60, לצד הרפתות, הלולים והדירים שקמו גידלו בו בעיקר אבטיחים. "אדמות ציפורי נמצאות בבקעת בית נטופה, שזה אחד השטחים הפוריים ביותר בארץ הן מבחינת סוג הקרקע והן מבחינה אקלימית. לא חם פה מדי כמו בעמק יזרעאל", סיפר חיים דניאל, "אנחנו היינו קוראים לאדמות שלנו 'עמק הפוריות וההצלחה'. הגידול המוביל בשנים הראשונות היה אבטיחים. בשווקים בתל אביב כינוי את האבטיחים שלנו 'אבטיחי בטוף' – האבטיחים מבקעת בית נטופה. נעשו אז עסקאות במיליונים סביב האבטיחים".
אחרי שנים טובות של יציבות והתפתחות חווה המושב שוב משבר דמוגרפי בתחילת שנות ה־70, כשמשפחות רבות עזבו. ממושב עם כ־70 משפחות הוא נשאר עם 37 משפחות, כשרק שתיים שרדו מדור המייסדים – דניאל ואורלנדס. "זו היתה תקופה של שפל", נזכר חיים דניאל, "אנשים עזבו בלילה עם המיטלטלין שלהם כדי לא לשלם את החובות שלהם. אבל זו גם היתה נקודה של תפנית חיובית שהובילה את המושב מאז למסלול של עלייה. הסוכנות ותנועת המושבים יזמה בניית בתים חדשים, נקלטו משפחות חדשות ונתנו לילדי המושב שלא היו נשואים משקים בחינם רק כדי שיישארו".
חייני זילברמן זוכר את אותה תקופה היטב: "אנשים היו קמים בבוקר ומגלים שהשכן שלהם עזב. אז היה קשה מאוד עם החקלאות. בשנת 1975 השתחררתי מהצבא וכדי שאשאר נתנו לי משק בחינם. קיבלו המון אנשים מבחוץ וזה הציל את המושב מקריסה כלכלית וחברתית".
החקלאים החדשים, לצד הוותיקים, החלו לגדל עגבניות ובתחילת שנות ה־80 ציפורי היה יישוב שגידל הכי הרבה עגבניות לתעשייה בארץ.
כניסתם של תושבים חדשים הביאה שוב לתנופה, שלמעשה נמשכת עד עצם היום הזה. חיים דניאל היה קרוב ל־20 שנה חבר ועד, מתוכן 12 שנים כראש הוועד. "אחרי התנופה של סוף שנות ה־70 חיפשנו איך להגדיל את המושב. בשנת 1985 הכנו תוכנית מתאר ראשונה להרחבת המושב שאושרה רק ב־1990. מכרנו אז מגרש בגודל דונם ב־5,000 דולר. היום מגרש של חצי דונם בציפורי עולה כבר מעל מיליון שקל. אחר כך הוספנו עוד שכונת הרחבה ובימים אלה עובדים על הרחבה נוספת בצד המזרחי של המושב", סיפר דניאל.
מקום מבוקש
היישוב החקלאי שעבר לא מעט טלטלות ב־30 שנותיו הראשונות הוא היום אחד היישובים המבוססים והמבוקשים בעמק יזרעאל בפרט ובצפון בכלל. כמו שאר המושבים בארץ, גם בציפורי התמעטו המשפחות העוסקות בחקלאות והיום הוא יותר דומה ליישוב קהילתי, שאנשיו מתפרנסים ממקצועות חופשיים או עובדים כשכירים.
האזור הטופוגרפי שבו שוכן מושב ציפורי הוא זה שהפך אותו למקום ייחודי, לפנינת טבע. גם הקשר היהודי של המקום - בציפורי העתיקה פעלו כמה מראשי חכמי המשנה ומשם ניהל רבי יהודה הנשיא את הסנהדרין, חתם וערך את המשנה - הוסיפו למקום הילה היסטורית. "ציפורי בת 70 אבל מה שתמיד קובע זה האוכלוסייה", אמר חיים דניאל, "האנשים הם אלה שעושים את המקום והלוואי שהיו יודעים להעריך את אותן 30 משפחות שהצליחו להחזיק את היישוב בתקופות הכי קשות. חשוב לי להגיד שכל אלה שנשארו לעסוק בחקלאות במושב, שמונה משקים, הם לתפארת מדינת ישראל. כל אחד בתחומו הוא הטוב ביותר בארץ".
דינה כרמלי, אחותו של חיים, מוסיפה: "חבל לי שבעלי נתן לא איתנו כדי לחגוג. הוא היה איש ועד פעיל מאוד במושב. חבל שהוא לא יכול לראות את זה. אני שמחה שהגענו לשנת ה־70. המושב התפתח יפה, יש פה חברות ועזרה הדדית והדור השלישי חזר לגור פה. בשבילי ציפורי זה אחד המקומות היפים בעולם".
לפני 15 שנה עזב גיל ברעם עם משפחתו את נצרת עילית ועבר לגור בציפורי כדי להעניק לילדיו חיי קהילה וחינוך טובים יותר. ברעם הגיע למושב יחד עם עוד הרבה תושבים מבחוץ, שלמעשה היוו שלב נוסף בהתפתחותו של המקום. "כילד ביליתי הרבה במושב. היו לי שם חברים שלמדו איתי בנצרת עילית. זה היה טבעי מבחינתי שאבוא לגור פה", סיפר ברעם, "התושבים החדשים הביאו לתנופה גדולה למושב. הוקמה בריכת שחייה, נפתחו יותר גנים ופעוטונים, הכבישים השתדרגו ובכלל כל הפיתוח. המושב נסק והפך לאחד הנחשקים בארץ. ציפורי הוא המושב הכי יפה בארץ בגלל המיקום הטופוגרפי שלו".
כאמור, היום יעלה המושב מופע לרגל שנת ה־70, שהמוטיב המרכזי בו יתמקד בהיסטוריה הארוכה של המקום – מימי החשמונאים ועד שנת 2019. המופע יכלול מערכונים, שיר מקורי שנכתב לרגל שנת ה־70, שלושה קליפים (איך זה לגדול בציפורי, על קהילת המושב וקליפ נוסף שבו ותיקי המושב עונים לשאלות של ילדי כיתה א'), ריקודים ושירים. אחד המערכונים שיוצגו יעסוק בעובדה שאין קליטה סלולארית במושב עם עקיצה על איך בעבר היה קשה להביא אנשים לגור בו והיום הוא מבוקש מאוד.
"ציפורי היא בירת הגליל. היא פנינת חמד. היא לא אליטה ולא מתנשאת, היא פשוט יפה מבפנים ויפה מבחוץ", סיכמה בת המושב ששותפה לארגון המופע.