בזמן שמשפחות שכולות רבות יתייחדו עם יקיריהן שנהרגו במערכות ישראל, ובזמן שעם ישראל יחגוג את יום העצמאות, רוז אוחיון - אלמנתו של חנן אוחיון ז"ל שנספה באסון הכרמל - תהיה בפעם הראשונה מעבר לים. בימים הקשים הללו היא תהיה הרחק ממנו, וזאת במטרה אחת - להנציח את זכרו ולספר לקהילה היהודית בארצות הברית על האסון הגדול שפקד אותה ואת ביתה. בסוף השבוע היא המריאה עם שני ילדיה, שגב וכרמל, לדטרויט, לשם הוזמנה על ידי הקהילה היהודית כדי לספר את סיפורה האישי. "קשה לי מאוד לא להיות לידו ביום הזיכרון וביום העצמאות, אבל הבנתי שחשוב שיכירו אותו גם מחוץ למדינה", היא אומרת.
הזמנה מהפדרציה
שמונה שנים וחצי עברו מאז אותו יום נורא שבו איבדו רוז וילדיה את חנן, האב והבעל האהוב, באסון הכרמל. שנים שבהן מסרב הכאב להרפות, שנים שבהן היו שותפים מלאים לטקסי יום הזיכרון, הן העירוניים והן בבית העלמין. במקום בטקסים בישראל, ישתתפו השלושה השנה בטקס מיוחד בקהילה היהודית בדטרויט. בטקס, וגם בבתי ספר וברחבי הקהילה, הם יספרו על חנן ז"ל ועל האסון שפקד אותם ואת שירות בתי הסוהר בכלל.
ההחלטה לא להיות לצד חנן ביום כזה לא היתה פשוטה. “הכל התחיל אחרי ששגב חזר ממשלחת של פרויקט 'טמראק' בדטרויט", מספרת אוחיון, "היה לנו קשר מצוין עם המשפחה שאירחה אותו שם, קשר שהתחיל עוד לפני שהוא טס. שוחחנו עם בני המשפחה והם שמעו את הסיפור שלנו - שלשגב אין אבא כי הוא נספה באסון הכרמל. נוצר קשר מיוחד מאוד לאורך כל המסע שלו שם וגם אחרי שהוא חזר, הם ממש התאהבו בו והוא בהם. בינואר יצרה איתי קשר מנהלת המשלחת נינה ואמרה שהפדרציה היהודית שם רוצה להזמין אותנו לספר את הסיפור הטרגי שפקד את ביתנו".
כבר בשיחת הטלפון הבינה אוחיון כי המועד נופל על יום הזיכרון ויום העצמאות, ומיד אמרה שלא תוכל להגיע. "באותה נשימה שנעתקה הן מהכבוד שבהזמנה והן מהידיעה שמדובר ביום הזיכרון, הבנתי שאני נמצאת בנקודה רגישה מאוד. אמנם אני פועלת יום יום וכל השנה להנצחתו של חנן, אבל לפספס את יום הזיכרון ויום העצמאות ולהיות רחוקה ממנו? בשום אופן", היא מסבירה את הקושי.
מנהלת המשלחת ביקשה ממנה שתחשוב על זה שוב, ואוחיון הלכה מיד הביתה לשוחח עם בנה שגב. "סיפרתי לשגב על שיחת הטלפון ואמרתי לו שזה נופל על יום הזיכרון ושלא נוכל להגיע. שגב לקח נשימה עמוקה ושתק. שאלתי אותו מה הוא חושב והוא ענה לי: 'אמא, את מנציחה את אבא בכל מקום אפשרי. את כזו קטנה, את לא עייפה? אם יש הזדמנות להנציח את אבא בחו"ל כשאחרים שהם רחוקים ישמעו את הסיפור, אז לא תנציחי?' ואז הבנתי שהוא צודק. כשליוויתי את חנן בדרכו האחרונה הבטחתי לו שאנציח אותו כל הזמן - בכל מקום ובכל דרך. יום הזיכרון אצלנו הוא כל השנה, וזו ההזדמנות. הסתכלתי על שגב וראיתי פתאום שהוא גדול, שהוא שותף מלא לזה. פעם הוא היה נחבא ומתחמק מהמקום הזה של יתום, הוא לא אהב את המעמד הזה ולא רצה שירחמו עליו. הוא היה בן שש כשקרה האסון, ופתאום הוא גדל והבין", מתארת אוחיון.
היא הלכה לישון עם עם המחשבות ובבוקר החליטה שעם כל הקושי שבדבר, היא תיסע. "הכנתי כבר את כל החברים והמשפחה שיהיו עם חנן בימים הקשים הללו, שהוא לא יהיה לבד", היא אומרת בעצב.
את ההחלטה על הנסיעה היא קיבלה, לדבריה, יחד עם חנן - זה מה שהיא עושה מאז שאיבדה אותו. "אנשים חושבים שאני דפוקה, אבל אני מרגישה שחנן איתי, במיוחד בזמן ההחלטות החשובות", היא מסבירה, "גידלתי את ילדיי כחד־הורית ויש הרבה החלטות חשובות שצריך לקבל, במיוחד כשאת לבד, וחנן תמיד איתי ברגעים הללו. הוא היה חלק גם מההחלטה הזו".
תחושת שליחות
אוחיון, שהתגייסה לשורות השב"ס אחרי האסון, החליטה כי היא מנציחה באותה הזדמנות גם את המקום שבו עבד חנן ושממנו יצא אל מותו. "אני חלק מארגון גדול מאוד, והאובדן הפרטי שלי הוא בעצם האסון הכי גדול שפקד את הארגון הנפלא הזה שהיום אני חלק ממנו, ושגם חנן היה חלק ממנו", היא אומרת.
היא פנתה למפקדה האישי, גנ"מ גרשון שמליאשוילי, שסייע לה לפנות לגורמים הבכירים ולקבל אישור לייצג את הארגון בדטרויט, כשהיא במדים. “קיבלתי תמיכה אדירה. הם קיבלו את הרעיון שלי בחום ובראש פתוח ומיד קיבלתי את ברכתו של ממלא מקום נציב שירות בתי הסוהר ובכירים נוספים. זה חימם את לבי והבנתי שאני יוצאת לשליחות גדולה", היא מציינת.
בשירות בתי הסוהר מתרגשים מאוד ממסע ההנצחה של אוחיון. "זה מרגש לדעת שאני עטופה בכל כך הרבה תמיכה מהארגון הזה שנקרא שירות בתי הסוהר, זה לא מובן מאליו. לחנן היו הרבה תקוות, הוא היה אחד האנשים המבריקים בארגון וצפו לו עתיד מזהיר, שנקטע לצערנו", היא אומרת בכאב.
את התקופה האחרונה היא בילתה בהכנות אינטנסיביות למסע ההנצחה: היא כתבה נאום מרגש, עבדה על האנגלית שלה עם מורה פרטית שלקחה לצורך העניין, הפנתה שאלות לנציגי הקהילה היהודית והבינה היטב את סדר היום ואת המצופה ממנה. "זו קהילה גדולה ומגובשת. הילדים ירצו בבתי ספר של הקהילה ויספרו את סיפורם כילדים של גיבור שנספה באסון כזה; איך זה להיות ילד של גיבור ואיך מתמודדים עם השכול. נוסף על כך, הילדים הכינו מצגת מרגשת שאותה הם יציגו בפני ילדי הקהילה היהודית", מסבירה אוחיון.
הימים שלפני הנסיעה, כאמור, קשים לה מאוד. היא יודעת שהחברים יגיעו להיות עם בעלה בבית העלמין, אך הכאב לא מרפה. "חנן הוא האהבה שלי. עברו הרבה שנים מאז ואני עדיין מאוהבת בו. היה בינינו קשר מיוחד מאוד, היינו מדברים עם העיניים בלי מילים. אני כל כך מתגעגעת אליו, כל יום בשנה. כולם יודעים שהיינו חלק ממשהו מיוחד", היא מספרת בעיניים בורקות, אוהבות ובעיקר כואבות מאוד.
באותו יום נורא שבו השתנו חייה של המשפחה הם אימצו לעצמם את המשפט 'חיה את היום כאילו זה היום האחרון', וכך גם התקבלה ההחלטה לנסוע. "אמרתי 'כן', אבל הוא לא שלם. הלב שלי מושך להישאר", היא מודה ימים ספורים לפני שעלתה על המטוס עם ילדיה.
על אף הקושי היא שמחה בסופו של דבר על ההחלטה לנסוע. "אני יודעת שאחרי הביקור שלי שם, אנשים יידעו מי היה חנן אוחיון - האבא, הבעל והגיבור, מי היו חבריו שנפלו יחד איתו ומה זה הארגון שאנשיו נתנו את חייהם בעבור המדינה", היא מסכמת.