בתקופת נעוריו במושב כפר יהושע בעמק יזרעאל, אי שם בשנות ה־70 של המאה הקודמת, התאהב עודד יזרעאלי בצילום. את המצלמה הראשונה שלו קיבל כשחגג בר־מצווה. זו היתה מצלמת פלסטיק לבנה, קטנה ופשוטה לתפעול, שבאמצעותה תיעד חברים, מקומות, משפחה, את המשק וכמובן את עצמו. הצילום משך אותו, גם בהיבט התיעודי וגם בקטע האמנותי, ולכן המצלמה לא נפרדה ממנו - גם אחרי שהתגייס באוקטובר 1981 לשירות הצבאי כלוחם בגדוד 890 של הצנחנים. גם כשהיא נשברה במהלך הטירונות הוא רכש במקומה מצלמה חדשה, קצת יותר משוכללת, והם תמיד היו בלתי נפרדים.
יזרעאלי אהב לצלם והמצלמה תמיד היתה עליו - חלק מהפק"ל האישי, שמורה במקום טוב באפוד. בעזרתה תיעד את אחת הצניחות שלו, כשהוא תלוי בין שמים לארץ, את אימוני השטח בתקופת הטירונות והמסלול, את חבריו לנשק ומקומות שהיה בהם.
ב־5 ביוני 1982 החל מבצע שלום הגליל ויזרעאלי ויחידתו עלו לחזית בלבנון. הוא השתתף בקרבות ובפעילויות מבצעיות מגוונות כשכל הזמן המצלמה עליו – מצלם ומצטלם. מתעד רגעים ומקומות. בונה אלבום מלחמה אישי ויחידתי. בחופשות מהחזית הוא מסר את הפילם לפיתוח ובני משפחתו יכלו דרך התמונות להתחבר לחוויות המלחמה שלו בארץ הארזים. הם לא שיערו שהתמונות הללו יהיו בבוא העת הזיכרונות האחרונים ממנו.
סבא וסבתא נשברו
יזרעאלי נולד ב־2 בינואר 1963 בכפר יהושע. בנם השלישי של מיכל ואורי. שני אחים היו גדולים ממנו, זוהר וצביקה, ואח ואחות קטנים ממנו, שי ועידית. הוא למד בבית הספר היסודי האזורי ובבית הספר התיכון המקצועי במזרע, במגמת מכונאות רכב. הוא למד לנגן על אקורדיון, אהב ים, סירות וגלשני רוח. אהב לבלות בחברת ידידים וידידות.
"אחי היה בחור יפה תואר. מקובל חברתית ואהוב על הבנות. הוא היה ספורטאי. היינו רבים הרבה כילדים", נזכר השבוע האח השכול שי יזרעאלי, "הוא אהב לשמוע פינק פלויד ושירי ארץ ישראל וכמובן עזר בעבודה במשק, ברפת ובלול. היינו אחים קרובים".
השירות בצנחנים הגיע בהשראת דודו, אח של אביו, צביקה יזרעאלי ז"ל, בן כפר יהושע שנפל במהלך מבצע קדש בקרב על פריצת מיצרי המיתלה בסיני. "נפילתו של הדוד יצרה בבית אווירת צנחנים. אבא בכלל היה שריונר", הוסיף שי, "בבית הסבא והסבתא, יפה ויעקב יזרעאלי זיכרונם לברכה, היתה תמונה של הדוד הצנחן, שהיה לוחם אמיץ. לאחר מבצע 'קלקיליה' הוא קיבל ציון לשבח מאלוף פיקוד המרכז על גילוי עוז רוח ומנהיגות למופת. אגב, הסבא והסבתא היו ממקימי אנדרטת הצנחנים בתל נוף. השקיעו מכספם כדי שהאנדרטה תקום".
לאחר שפרץ מבצע שלום הגליל, יזרעאלי ויחידתו עלו להילחם בלבנון. ב־13 בספטמבר 1982 הם היו בבית בעירייה עאלייה, מזרחית לביירות. באותה העת התקיים תדרוך של מפקד הפלוגה סרן ניר ברקת (ראש עיריית ירושלים לשעבר והיום חבר כנסת מטעם הליכוד) לקראת יציאה לביקורת מחסומים על כביש ביירות-דמשק. לאחר התדרוך נשאר יזרעאלי עם קבוצת חיילים במבנה שבו חנו, ותוך כדי שיחה אירעה תאונת נשק. צרור כדורים נפלט, יזרעאלי נפגע ומת במקום. בן 20 היה במותו.
"מותו של אחי היה הלם. אחרי האירוע אבא תחקר את המפקד סרן ניר ברקת, שנכח באירוע עצמו. הוא נתן עדות לאבא והביע צער. הוא לקח אחריות על המחדל, שנבע מתאונת נשק ושחיקה של לוחמים. אבא מחל לו ואימץ אותו ללבו", סיפר שי, "אני גדלתי בבית שהשכול החשיך את סבא וסבתא ופתאום עוד פעם שכול. זה ממש כיבה אותם. סבתא הלכה לעולמה שנה אחרי שאחי נהרג וסבא הלך לעולמו אחרי ארבע שנים. הוא כבר לא היה יכול לעמוד במעמסה. ההורים בחרו בערך החיים. קיבלנו חיבוק מניר ברקת והחיילים שהוא לא יתואר, עד היום. ביום הזיכרון וביום האזכרה כל חיילי הפלוגה מגיעים. זו רעות שרק בארץ ישראל אפשר לראות".
37 שנים חלפו מאז מותו. מה מרגישים היום?
"מרגישים את אותו כאב כאילו אתמול הוא נהרג. זה רק יותר מטושטש. החוסר הוא חוסר, הכאב הוא אותו כאב. הכאב הכי גדול שיש לי תמונה בבית של בחור צעיר שלא מזדקן. כל מבט בתמונה דוקר אותי ומחזיר אותי 37 שנים אחורה. יש כל הזמן תחושה של החמצה".
6 צפייה בגלריה
תורנות תצפית לעבר ביירות | צילום: מתוך האלבום האישי
(תורנות תצפית לעבר ביירות | צילום: מתוך האלבום האישי)
אח שכול
האח השכול שי, סגן ראש המועצה האזורית עמק יזרעאל (ללא שכר), יו"ר הוועדה לתכנון ובנייה יזרעאלים ובעבר יועצו של ראש הממשלה אריאל שרון ז"ל, היה תלמיד תיכון, בן 16, כשאחיו נהרג. הוא לא דיבר מעולם על מה שעבר עליו כנער מתבגר וכמי שהיה שם לצד ההורים אחרי האובדן. הוא אפסן את הרגשות והכאב בתוכו עד השבוע, כשבאירוע, שארגן המפקד של אחיו, ח"כ ניר ברקת בביתו בירושלים, הוא פתח את אשר על לבו.
"התגייסתי שנתיים אחרי שאחי נהרג. זו היתה תקופה רגישה. צה"ל עוד שהה בלבנון ומדי יום דיווחו על לוויות של חיילים שנהרגו", מספר שי, "רציתי לשרת כלוחם בחיל הים, אבל ההורים סירבו לחתום לי. הם ביקשו ממני שלא אעז לבקש. שירתי כאיש אמצעי לחימה ביחידה מובחרת. זו לא היתה הרגשה אישית טובה לא להיות לוחם, וזה מלווה אותי כל החיים. התחושה הזו של להיות ליד. כיבדתי את ההורים, לא הבנתי אותם. היה מבאס לא להיות קרבי. השבוע בשיח אחים שכולים שאלו אותי איך מרגיש אח שכול וסיפרתי מה הן התחושות. לא משהו שאתה מתגאה בו מצד אחד, ומצד שני זה משהו שאתה קם וישן איתו. חינכתי את הילדים שלי לערכים האלה. בתי הבכורה התגייסה כלוחמת חילוץ והצלה ובני התגייס לפני כחודש כלוחם בגבעתי. נתתי לגורל והמזל להוביל אותם לבד להישגים בכוחות עצמם. בעיניי זו גאווה.
6 צפייה בגלריה
מנוחת שבת באחת ה'וילות' בלבנון | צילום: מתוך האלבום האישי
(מנוחת שבת באחת ה'וילות' בלבנון | צילום: מתוך האלבום האישי)
"במשך 35 שנה אני זה שליווה את ההורים, בהתחלה יחד עם אחותי הקטנה עידית, כי נשארתי במשק בכפר יהושע. המשימה הזו נפלה עליי. הייתי זה שעוזר להורים לארח את החיילים שמגיעים לאירועי הזיכרון והאזכרה. כשההורים הלכו לחתונות של חיילי הפלוגה, הייתי זה שמלווה אותם לכל המקומות. אף פעם אף אחד לא שאל אותי איך זה להיות אח שכול. הרבה שנים לא היתה מודעות לנושא של אחים שכולים. מעולם לא השתמשתי בזה. ההורים חינכו אותנו לתת, לעזור ולא לבקש תמורה כדי לשמור על צניעות".
המצלמה נעלמה
השבוע הוא חזר להביט בחלק מהתמונות שאחיו צילם, אחרי הרבה זמן שלא הביט בהם. "מצמרר לראות את התמונות", אמר והתמקד בתמונה אחת שבה אחיו יושב בתוך BMW אדומה בלבנון.
התמונות שאחיו צילם וכמה אלבומים שמורים אצלו. חלק מהתמונות נמצאות אצל שאר האחים, שעזבו את העמק והתפזרו ברחבי הארץ.
מה עלה בגורל המצלמה?
"המצלמה ושלושה פילמים שצילם נעלמו. לא נמצאו מעולם. אבא תחקר בפלוגה, אבל כלום. כנראה שמישהו רצה את הזיכרון הזה אצלו. כל הציוד שלו חזר חוץ מהמצלמה. אפילו השופר שהיה עליו חזר. סבי היה זה שתוקע בשופר בבית הכנסת במושב וגם אחי היה אחד התוקעים בשופר. זה היה שופר שסבי נתן לו כשיצא ללבנון. אחי נהרג שבוע לפני ראש השנה. הוא למעשה ההרוג האחרון של מבצע שלום הגליל, ואחרי שהוא נהרג המעמד של המהלך הצבאי הזה שונה ל'מלחמת לבנון הראשונה'".
6 צפייה בגלריה
במכונית לבנונית במחסום | צילום: מתוך האלבום האישי
(במכונית לבנונית במחסום | צילום: מתוך האלבום האישי)
לפני שנתיים נפטרה האם. האב נפטר לפני עשר שנים. מאז מותו האם השכולה סידרה את התמונות ושמרה אותן באלבומים. "חלק מהתמונות אמא ציירה. היא למדה ציור, אולי כאיזה מפלט", מציין שי, "אבא התהלך כל השנים עם תחושה שיש לו פצע בלב. היה להם קשה, אבל הם בחרו בחיים. לא התעסקו בקטע של ההנצחה או בקטע של המוות יותר מדי. התמודדו".
חשבתם פעם לעשות משהו עם התמונות? תערוכה או אולי ספר?
"אף פעם לא יצא לנו לשוחח על זה. זה די הונח בצד. גם אני לא חשבתי על זה. יכול להיות שיום אחד נציג אותם".