ב־6 באפריל 1994, ערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה, בסביבות השעה 12:10 בצהריים, הגיע מחבל מתאבד של החמאס עם מכונית תופת לרחוב חטיבה תשע בעפולה. המחבל נצמד עם מכוניתו לאוטובוס של 'אגד' מספר 348 (קו עפולה־מגדל העמק), שעמד בתחנה ואסף נוסעים, ופוצץ את עצמו. שמונה בני אדם נרצחו ו־55 נפצעו.
סיגל יעקב, היום שייך, נפצעה אנושות בפיגוע שזעזע את המדינה ובמשך שבועיים התנדנדה בין חיים למוות. 25 שנים חלפו מאז היום הארור ההוא ולמרות ששייך הצליחה לשקם את עצמה, נישאה והביאה שלושה ילדים לעולם, הכאב הפיזי והנפשי אינו מרפה ממנה. הוא אפילו התעצם בחודשים האחרונים לאחר שאחיה יוסי ז"ל מצא את מותו בצירוף מקרים מצמרר באותו רחוב בדיוק, לא רחוק מהמקום שבו היא נפצעה קשה בפיגוע, בפיצוץ של מכונית.
שרדה כנגד הסיכויים
בשנת 1994 היתה שייך בת 12. תלמידת בית ספר 'אורן', ילדה יפה, חייכנית, מלאה בשמחה ואושר. בבוקר של יום הפיגוע היא הגיעה כהרגלה לבית הספר משכונת עפולה עילית. "סיימנו את הלימודים בשעה 12 בצהריים. זה היה יום קצר. בדרך כלל בסיום כל יום לימודים אני עולה על טרמפ עם ידידי מהלימודים. דווקא באותו היום לא עליתי על הטרמפ כי היתה איתי חברה טובה", שחזרה שייך את אותם רגעים גורליים ששינו את חייה, "צעדנו אל עבר התחנה. אני זוכרת שחציתי את מעבר החציה וזהו. לא זוכרת יותר כלום. אחר כך חברים סיפרו לי שהייתי קרובה מאוד למכונית התופת, שהגיע אוטובוס לתחנה ולא רציתי לעלות עליו כי הוא היה מלא ולא היה בא לי לעמוד. אני לא זוכרת כלום כי איבדתי את ההכרה מיד כשמכונית התופת התפוצצה. אני כל הזמן מנסה להיזכר באירוע עצמו ולא מצליחה. סיפרו לי שהייתי מתחת להריסות של התחנה. העמודים של התחנה נפלו לי על הראש. הייתי גחל. לא זיהו אותי. הייתי שרופה כולי".
שייך פונתה במסוק לבית החולים רמב"ם במצב אנוש עם פגיעת ראש קשה. הרופאים העריכו כי סיכוייה לשרוד נמוכים מאוד. "אמרו להורים שלי שנשארו לי כמה שעות לחיות. ביום של הפיגוע עברתי מוות קליני, אבל הרופאים הצליחו לייצב את מצבי. יומיים אחרי הפיגוע שוב עברתי מוות קליני ושוב הרופאים הצילו אותי. אני לא יודעת איך אני מדברת היום אחרי כל מה שעברתי כילדה. שבועיים שכבתי בבית חולים ללא הכרה. אבא שלי סיפר שכמה דקות לפני שהתעוררתי נכנס לחדר שלי רב שהוא לא מכיר שאמר: 'עוד חצי שעה היא תתעורר. הכל יהיה בסדר'. ובאמת אחרי חצי שעה התעוררתי. זה היה משהו מפחיד. במשך שנים אבא שלי ניסה למצוא את הרב הזה ולא הצליח".
היא הוגדרה כנס רפואי אחרי שהצליחה לשרוד את התופת ולחיות, אך השיקום הארוך עוד היה לפניה. "עשיתי המון ניתוחים. עברתי ניתוח ראש. מלא השתלות עור. זה היה סבל נוראי. הייתי ילדה עדינה בת 12 שלא ידעה מה זה לשתות כדור. שקלתי 30 קילו. בלי שיער. הייתי אדם גמור. כל מקלחת הייתי מרביצה לרופאים. כל הגוף כאב ושרף. לא הייתי ישנה. ההורים והאחים שלי עברו סיוט. כל החיים השתנו מאז. אבא שלי שנים לא עבד. זה פירק את כל הבית".
אחרי חודשי אשפוז ברמב"ם היא חזרה הביתה להמשך שיקום ועוד ניתוחים. "בתקופת השיקום רציתי למות. הייתי על הפנים. הייתי הילדה הכי יפה ושמחה. חיכיתי לעשות צבא. חלמתי להיות חיילת. כשהייתי רואה בפורים ילדה מחופשת לחיילת הייתי בוכה ונכנסת לדיכאון למשך שבועיים. היה לי גם חלום להיות רקדנית בטן. אהבתי לרקוד. ברגע אחד כל החלומות שלי התנפצו. חזרתי הביתה אבל זה כאילו לא חזרתי. כל החברות עזבו. אף אחת לא נשארה. לקח לי שנים לחזור להסתובב בשכונה כי אנשים היו בורחים ממני. הייתי מפחידה. בכיתה ח' חזרתי ללמוד, אבל זה היה קשה. שרדתי בזכות אבא שלי והאחים שלי יוסי, חזי וחגית ודוד שלי אלי יעקב, שלא עזבו אותי לרגע בבית החולים. היו תקופות שלא רציתי להסתכל במראה".
צירוף מקרים מצמרר
הפיגוע מעולם לא עזב אותה. החיים חזרו למסלולם רק לכאורה. לפני 12 שנה היא נישאה לרועי. מבחינתה זה היה ניצחון אישי מרגש ועוצמתי - הילדה שהצליחה לשרוד את מכונית התופת כנגד כל הסיכויים, קמה על רגליה, הקימה משפחה והפכה לסמל של הישרדות. לה ולבעלה נולדו שלושה ילדים והיו לה המון רגעים של אושר ושמחה, אבל בפנים, בתוכה, היא כל הזמן נאבקה לחזור לחיות כמו לפני ה־6 באפריל 1994.
"תמיד היה לי טרור בחיים. כל החיים שלי זה פיגוע אחד ארוך", היא אומרת, "נכון שהמשכתי עם החיים, אבל 25 שנה לא עליתי על אוטובוס. לקח לי הרבה זמן לעבור שוב ברחוב שבו היה הפיגוע. עד עכשיו כשאני נוהגת ועובר לידי אוטובוס אני מפחדת. אני אדם לחוץ וחרדתי. אני בת 38, אבל מרגישה כמו מישהי בת 90 אחרי כל הסבל שעברתי בחיים. שנים לא יצאתי מהבית. פחדתי שיקרה לי משהו. הרבה שנים הלכו לי סתם. היום אני רואה את החיים אחרת. אני חיה בשביל הילדים שלי וההורים שלי. בעלי אהובי תמך בי מאוד. לפעמים אני אומרת חבל לבכות על שטויות ולפספס את החיים. היום אני מרגישה חזקה".
לפני תשעה חודשים נחתה עליה מכה קשה וכואבת כשאחיה האהוב, יוסי יעקב ז"ל שתמך בה מאוד אחרי הפיגוע, מצא את מותו ברחוב שבו היה הפיגוע. "איך אפשר להכיל את זה? הוא הציל אותי אחרי הפיגוע. הרכב שלו התפוצץ ברחוב שבו אני נפצעתי בפיגוע. אפילו אלוהים לא מאמין. מה זה הצירוף הזה? מה זה החיים האלה?", היא אומרת בכאב, "קשה לי לראות את עפולה חיה בלי אחי. הוא היה מותג. הוא עבד ברווחה. תמיד עזר לכל אדם בעולם - כלכלית, פיזית ונפשית. כמו שהוא הרים אותי, ככה הוא הרים הרבה אנשים. היה איש הכי שמח בעולם. שטותניק ומצחיק. עזר להורים. אין אדם כמוהו. הוא נתן לילדים שלו את החיים. היתה לי תקופה שניצחתי, אבל היום החיים יותר מגעילים בגלל שלקחו לי את אחי. הייתי צריכה למות, ניצחתי את הטרור, עברתי את כל החיים האלה, הגעתי לגיל 38 ואז חשבתי שלא יקרה לי יותר כלום, שאלוהים לא יפגע בי יותר. לא תיארתי שיבוא עוד בום. לא דמיינתי שאאבד את אחי יוסי, שכל כך שמר עלי כל החיים".