"מגיל 11 אבא קנה לי את המצלמה הראשונה שלי ודחף אותי לזה ומאז אני מצלמת בלי הפסקה", אומרת נעמי פרץ מעפולה. לפני כשבוע מלאו שנתיים לפטירתו של דודי מולסון, אביה. פרץ, בת 30, נשואה ואם לשניים, היא צלמת בעלת סטודיו 'מג'יק פלאש' בעיר שנחשפה לעולם הצילום כבר בגיל צעיר בעקבות אביה ז"ל, שהיה חובב צילום מושבע וצילם הרבה בשעות הפנאי. פרץ התאהבה גם היא במקצוע והפכה לצלמת בעצמה.
מאז שהיתה קטנה נחשפה בבית לעולם הצילום. "זה תמיד היה בבית, אבא למד צילום ומאוד אהב את זה", היא מספרת איך הכל התחיל, "הוא היה מאוד אמנותי. אני זוכרת עד היום את הצילומים שלו בשחור לבן. הוא היה דואג לתעד כל דבר בבית והיו לנו מלא תמונות. אם אבא לא היה קונה לי מצלמה ולא הייתי נחשפת לאהבה שלו לצילום, כנראה שלא הייתי נחשפת בכלל לעולם הזה".
עם זאת, בהתחלה היא פנתה למסלול אחר ועבדה כמה שנים כמורה למתמטיקה. "לא מצאתי את עצמי במערכת הזו", היא מעידה, "הצילום זה משהו שכל החיים עסקתי בו. אבא ידע שאני מתחברת לצילום הרבה יותר מללמד מתמטיקה".
לפני כשלוש שנים, שנה לפני שאביה נפטר מהתקף לב קשה בגיל 55, היא פתחה סטודיו משלה בעפולה. אביה זכה לראות את בתו פותחת עסק עצמאי כצלמת.
"הוא היה מאוד גאה בי על הדרך שעשיתי - לצאת ולהיות עצמאית ולהחליט יום אחד שאני קמה ופותחת סטודיו, זה שימח אותו. אלו גנים שקיבלתי ממנו, לקום ולעשות משהו מבלי להתמהמה יותר מדי ולחשוב מה יהיה, אלא לעשות את מה שאת אוהבת. אמרה פרץ והוסיפה, "הוא מאוד התרגש מהצילומים שלי וגם הספיק לבקר כמה פעמים בסטודיו, זה תמיד היה ריגוש בשבילו כשנכנס לכאן".
מה את מרגישה כשאת מחזיקה את המצלמה ביד ומצלמת?
"מרגישה כאילו אני מישהי אחרת. זה סיפוק מאוד גדול. אני ממש טוטאלית לצילום. כשאני מצלמת פתאום לא כואב לי הגב והכל טוב, זו התרפיה שלי".
אחרי שאביה נפטר, הצילום שכה אהב עזר לה להתמודד עם האובדן. "מהרגע שהוא קיבל את ההתקף, עשיתי איזושהי הפסקה עם הצילום. הוא היה מאושפז שלושה שבועות ואחר כך היתה השבעה. כשקמנו מהשבעה אחי התגייס וישר חזרתי למצלמה. החזרה הזו היתה נחיתה משמחת וכואבת ביחד", היא מסבירה.
באזכרה במלאת שנתיים למותו, חזרו הרגשות הקשים. "עשינו צילומים משפחתיים באזכרה וזה היה צילום לא נעים. מצד אחד זו חוויה וחיבור, אבל מצד שני כולם נכחו ורק אבא שלי, שהוא ראש המשפחה, לא היה שם".