"אנחנו חיות, לצערי, בחברה פטריארכלית, שמצרה מאוד את צעדינו ובכל רגע נתון אנחנו חייבות לעמוד על המשמר ולהילחם למען עצמאות וזכות להימצא במרחב הציבורי", כך אומרת נאילה עואד-ראשד, המשמשת כמנכ"לית עמותת נשים נגד אלימות בנצרת, לרגל היום הבינלאומי למאבק באלימות נגד נשים, שמצוין בסוף השבוע (שישי).
נשים מתמרה: "אנחנו נמנע את הרצח הבא"
מעבר למאות שיחות הסברה בשנה ופעילות להגברת המודעות עוסקת העמותה שבראשה עומדת עואד-ראשד, בהפעלה של מקלט לנשים ערביות שמצליחות לשבור את מעגל האלימות ושל מרכז סיוע לנשים.
"41 אחוז מכלל הנשים ששוהות במקלטים מוגנים בישראל, הן ערביות", מדגישה ראשד, "בישראל פועלים 14 מקלטים לנשים מוכות, אבל רק שניים מהם מיועדים לנשים ערביות ושניים אחרים הם מעורבים. במילים אחרות: אנחנו נלחמות לא רק באלימות, אלא גם בדיכוי, מעצם היותנו מיעוט. כך למשל, 60 אחוז מקרב הנשים הערביות שמחזיקות בתואר ראשון, לא מוצאות עבודה. כ־11 אלף מורות ערביות מוצאות את עצמן מחוץ למעגל העבודה, אף שיש מחסור במורים בבתי ספר יהודיים. כך שהמאבק שלנו כפול - גם נגד הפטרונות בחברה שלנו וגם נגד האפליה בחברה הישראלית".
לא סומכות על המשטרה
לדברי עואד-ראשד, חלק מהנשים שמגיעות לעמותה אוזרות אומץ ופונות בעצמן אחרי ששמעו על רצח במשפחה קרובה, ראו כיצד משתיקים מקרי אונס קשים ונשבעו לעצמן ולילדיהן שלא עוד. אחרות מגיעות באמצעות לשכות הרווחה ברשויות המקומיות. ומה לגבי המשטרה? "רק מתי מעט מתוכן יגיעו לכאן אחרי שפנו למשטרה", היא מציינת, "וכאן יש נקודה חשובה נוספת שיש לתת עליה את הדעת: הנשים הערביות פשוט לא נותנות אמון במשטרת ישראל והן לא סומכות על השוטרים שיגנו עליהן. אז נכון, גם נשים יהודיות לא תמיד יפנו למשטרה, אבל בקרב נשים ערביות המצב חמור פי כמה".
עואד-ראשד מדגישה שלמרות שהמודעות בקרב נשים ערביות עלתה והן מעזות היום קצת יותר לשבור את קשר השתיקה, המצב עדיין רחוק מלהיות משביע רצון. היא אף מפנה אצבע מאשימה כלפי אנשי הדת של החברה שלה.
"עמדתם של רוב אנשי הדת בנושאים הללו מוכרת לנו היטב ואף שהפעילות שלנו נעשית לעתים בניגוד לדעתם, אנחנו בכל זאת מצפות מהם לצאת נגד התופעה הזאת בכל צורה ובכל הזדמנות, כי הם לא עושים מספיק. יותר מזה, חלקם אף יוצאים בגלוי נגד פמיניזם באשר הוא, על כל צורותיו וכך יוצא שבמקום לגנות תופעות של אלימות, הם יוצאים נגד נשים שנלחמות בהן ומנסים למנוע מאיתנו להשמיע את קולנו. אנחנו כמובן לא נרשה שזה יקרה ונמשיך להילחם בכל דרך אפשרית".
שני אנשי דת שפנינו אליהם סירבו בתוקף להתייחס לסוגיה.
חייבות להילחם
נארימאן מרואת (48), תושבת נצרת, מבינה היטב על מה עואד-ראשד מדברת. מרואת, אקדמאית ומורה למתמטיקה לעיוורים על פי שיטת ברייל, הקימה יחד עם חברותיה קבוצה שנקראת 'פורצות דרך', הכוללת כמה עשרות נשים ערביות, רובן תושבות הצפון, שהחליטו להתאגד כדי לתמוך זו בזו בעקבות משברי גירושים. "גירושים בחברה שאני גדלתי בה הם סטיגמה", היא אומרת, "אני זוכרת שכשסיפרתי לאבא שלי שאני רוצה להתגרש לפני יותר מעשור, הוא אמר לי בלי היסוס: 'עדיף לי שתמותי מאשר שתתגרשי', ואני לא היחידה ששמעה משפטים מהסוג הזה. לכן, אני לא הייתי היחידה שנזקקה לתמיכה.
"בשלב הראשון היינו נפגשות בבית קפה או במסעדה ומארגנות לעצמנו סדנאות כאלה ואחרות. 'החידוש המרגש' היה טמון בכך שיצאנו זו עם זו, כל אישה הייתה יכולה לצרף את בנותיה וככה גם נמנע מאיתנו הצורך המביש שיתלווה אלינו בן משפחה, גבר, אם היינו יוצאות מהבית לבד אחרי שהתגרשנו".
אלא שלפני חודשים ספורים נפל דבר בקבוצה, כשאחת מחברותיה נרצחה על רקע חילול כבוד המשפחה. "ימים ספורים אחרי הרצח נסענו כולנו אל הבית שלה, שהיה ריק ונעול", מספרת מרואת, "יצרנו מעגל של נשים. חלק מאיתנו ניגנו על כלי נגינה וכולנו הצטרפנו בשירים שקטים ועצובים, אלא שזמן קצר לאחר מכן יצאו אלינו שכנים זועמים, קיללו אותנו, צעקו עלינו וגירשו אותנו מהמקום, תוך שהם צועקים שאילו התנהגה כראוי, סביר שלא הייתה נופלת שערה משערות ראשה.
"זה היה הרגע שבו הבנו, שארוחה במסעדה או קפה של אחה"צ, הם מותרות בשבילנו. הבנו שאנחנו פשוט חייבות להילחם במצב הזה בכל דרך אפשרית. באותו הערב הבנתי שאסור שבתי ובנות אחרות יגדלו לתוך מציאות כזאת, לתוך פחד משתק שכזה".
אחרי הרצח של חברתן הידלדלו השורות בקבוצת 'פורצות דרך'. חלק מהנשים חששו לחייהן והעדיפו לשמור מרחק, האמיצות שבהן נשארו כדי להילחם. "היכולות שלנו מוגבלות, אבל ככל שאנחנו יכולות אנחנו מנהלות רבי שיח עם תלמידים, מספרות את הסיפורים האישיים שלנו ומשתפות אותם בסיפור הרצח שאירע.
במקביל, אנחנו פונות לחברי הכנסת הערבים ו