בית המשפט המחוזי בנצרת ביטל צו הפקעה שהוציאה עיריית עפולה למגרש בבעלות פרטית בשטח של כ־4,300 מ"ר, המצוי בסמוך לקאנטרי קלאב, ששימש כחנייה לבאי המקום והופעל במשך השנים בידי החברה הכלכלית לפיתוח עפולה.
העירייה הפקיעה שטח ציבורי בו פועלים בתי כנסת
על פי פסק הדין, העירייה החלה לעשות שימוש באותו מגרש מאז שנת 2000, כאשר בשנים הראשונות לא דרש ממנה בעל המגרש כל תשלום עבור השימוש בו; אך ב־2008 החל לדרוש מהעירייה דמי שימוש, וכעבור שנתיים אף הגיש תביעה בנושא. על רקע זה סוכם בין הצדדים, במסגרת הסכם גישור, כי העירייה והחברה הכלכלית ישלמו לבעל המגרש דמי שימוש בסך 5,000 שקל בחודש. אולם במהלך שנת 2014 התגלעה מחלוקת נוספת בין הצדדים באשר לתנאי השימוש במגרש, ועל רקע זה התנהל משא ומתן בין התובע לחברה הכלכלית לצורך סיכום התנאים להמשך השימוש של החברה במגרש.
לטענת התובע, במהלך המגעים שניהל עם החברה הכלכלית קיבל להפתעתו הודעה מהוועדה לתכנון ולבנייה בעפולה, שבה נמסר לו כי בכוונת העירייה להפקיע את המגרש כדי לעשות בו שימוש לצורך חניה ציבורית. בעקבות זאת הודיע התובע כי הוא מתנגד להפקעת המגרש ולכל שימוש של העירייה בו, וטען כי מטרת ההודעה - שהתקבלה תוך ניהול משא ומתן בינו לבין החברה הכלכלית - היא להפיק רווח כספי כדי לא לשלם לו דמי שכירות על השימוש במגרש.
למרות התנגדותו החליטה העירייה לאשר את הפקעת המגרש, ולכן הגיש בעליו לאחר מכן ערר לבית המשפט השלום בבית שאן, ובו ביקש להורות על ביטול ההפקעה. אך בית משפט השלום דחה את הערר וקבע כי אין במקרה זה הצדקה להתערבותו בהחלטת העירייה, וכי בסמכותה להוציא את הצו שכן באזור קיים צורך בחניה ציבורית.
לאחר דחיית הערר הגיש התובע לבית המשפט המחוזי ערעור, שבו שב וביקש לבטל את צו העירייה לפינוי המגרש, וטען בין היתר כי הוצאת הצו היתה מנוגדת לתכלית החוק, כי המגרש שבבעלותו אינו נמצא באזור המאוכלס בצפיפות ואין בו מצוקת חניה. עוד הוסיף כי היה על העירייה לאפשר לו לטעון את טענותיו נגד ההפקעה בפני המועצה, אך בפועל הוא לא זומן לדיון - והדבר פגע בזכות הטיעון שלו.
מנגד טענה העירייה כי שלחה לו הודעה על כך שהיא שוקלת להפקיע את המגרש לצורך שימוש בחניה, על פי סמכותה בחוק, וכי בהתנגדותו לכך לא נמצאו הסברים המצדיקים את הימנעותה מהפקעת המגרש.
השופטת אסתר הלמן מבית המשפט המחוזי בנצרת החליטה לקבל את הערעור והורתה על ביטול צו ההפקעה שהוציאה העירייה למגרש של התובע, וקבעה כי במקרה זה עלה בידי התובע לעורר "ספק בחזקת התקינות של המעשה המנהלי ואף להראות כי נפלו בו פגמים". השופטת ציינה כי הוצאת הצו פגעה בזכויות התובע מבלי שהעירייה הוכיחה כי בהוצאת הצו היתה תועלת ממשית לציבור.
עוד ציינה השופטת כי במשך שנים, לפני הוצאת הצו, שילמה העירייה לתובע תמורת השימוש במגרשו לטובת חניה בקאנטרי, והייתה מודעת לכך שניהל מו"מ עם החברה הכלכלית בנוגע להמשך תנאי השימוש במגרש. לאור זאת קבעה השופטת כי הוצאת הצו חסכה מהעירייה או מהחברה הכלכלית את התשלום שהיה עליהן לשלם לבעל המגרש עבור השימוש בו, וכי בנסיבות אלה "קיים חשש לניגוד עניינים ולשיקולים זרים בהוצאת הצו".